תיאורטית אני יכולה לסגור את הטלפון

אני עבד של הטלפון שלי. אני שונאת אותו. הכל בו גרוע. כלומר, הכל בו מצוין, הוא טלפון מאוד משוכלל והוא יודע לדבר עם לוויינים בחלל כדי לעדכן אותי מתי אני אגיע הביתה ואילו פחמימות נמצאות ברדיוס של 200 מטר ממני. אני יכולה לענות בו להודעות, אני יכולה להתעדכן בחדשות, אני יכולה לברר באיזה סומק משתמשת היילי ביבר - אבל אני לא רוצה יותר.

נמאס לי מהפרעת הקשב המתמדת, נמאס לי שאני לא יכולה לחשוב מחשבה קוהרנטית יותר, נמאס לי שאני כל הזמן קונה משהו. הסיטואציה היחידה שבה אני אוכל להיפרד מהטלפון שלי ליותר מרבע שעה במצב ערות היא רק אם מישהו יגנוב אותו. זה כמובן ממש קשה, כי הוא כל הזמן בתוך היד שלי.

בטוויטר כולם כועסים ועצובים כל הזמן. זה היה ככה גם לפני המלחמה וגם לפני המהפכה המשפטית. אני לא שופטת, גם אני עצובה לפעמים וגם לי בא לכעוס. בטוויטר הזעם שלך לא רק מתעצם, הוא גם מביא לך יותר לייקים. את כבר לא כועסת על הטלוויזיה או לחברים בטלפון, את כועסת מול אלפים, וזה עוד ביום חלש.

לציוצים ה"מצליחים" ביותר שלי יש מאות אלפי צפיות, זה יותר מהרייטינג של רוב התוכניות בטלוויזיה. בשנה האחרונה החלטתי לעבור על כל ציוץ לפני שאני מעלה אותו, ולהוריד ממנו את כל מילות התואר הלא הכרחיות ("מטופש", "הזוי", "מושחת", "עלוב"), להיצמד לעובדות, לחפש את הסיפור המלא ולא רק את הציטוט החלקי. בשנה האחרונה אני באמת מצייצת פחות.

• • •

להלן פיד האינסטגרם שלי ברגע זה ממש, נשבעת שלא השמטתי כלום או הגזמתי: תמונה משפחתית, פרסומת לתכשיטים, ביקורת שמלות מהשטיח האדום, טרנד שהעתיקו מטיקטוק, פרסומת לתחתוני מחזור, סרטון של מישהי שהיתה בים, פרסומת למעילי ילדים, תמונה של קארה (ממש יפה!) שהספר שלי העלה, פרסומת לבגדים, סרטון של טיילור סוויפט.

טוב, אבל זה בפיד. בואו ניכנס לסטורי: מישהי שצפתה במחזמר, מישהי בטיול חו"ל, מישהו בעבודה בחו"ל, פרסומת לכלי בית, פרסומת לבגדים, שוב הקארה גם בסטורי, מישהי שסרגה שמיכה, פרסומת לאילוף כלבים. וואו, בשביל רשת חברתית עם שני מיליארד משתמשים זה ממש חרא של תוכן.

לפחות בטיקטוק יש איזה פאסון של תוכן מסביב לפרסומת, הביאו בן אדם אמיתי שמסביר לך שחייו האמיתיים השתנו לגמרי מאז שהוא משתמש במוצר האמיתי מאוד מדפסת זעירה. גם בטיקטוק את הודפת והודפת, עד שאת נשברת ומזמינה מסקרה יפנית (לבת של חבר שלך שגר בדנמרק, כי הם לא שולחים לישראל), רק כי השתכנעת שיש לך ריסים ממש קצרים כמו ליפניות ואת חייבת את המסקרה הזו, והעובדה שאין לך אותה היא הסיבה לזה שהכל גרוע בעולם. הסיפור הזה אמיתי, והוא רק עוד הוכחה לכך שצריך לקחת ממני את הטלפון, בטח ובטח אחרי תשע בערב.

אבל אני לא רוצה להיות לקוחה כל הזמן. לפחות בחנויות פיזיות את יכולה למלמל "תודה" ולברוח. ברשת, לעומת זאת, כל תוכן מוכר משהו או מוכר תוכן אחר שמוכר משהו. כשהוא לא מוכר מסקרה יפנית, קרם לגבות או צום מיצים באבקה, הוא מוכר פודקאסט או פגישה אישית, או את עצמך: תראו כמה אני יפה. ומצחיקה. וחכמה. כמה הדעות שלי הן הדעות הנכונות. כמה הבית שלי נקי. כמה הילדים שלי מחונכים.

• • •

רק הביאו בחשבון שאם אני לא רוצה לשמוע את דעתה של השכנה מלמטה על חינוך הילדים שלי, אני בוודאי לא רוצה לשמוע את דעתם של 300 זרים באינטרנט. ולא, אף אחד לא מעלה תוכן לרשת כדי לשמוע את דעתכם על שום דבר. גם לא כשהם כותבים "מה דעתכם".

שמתי לב שכשאנחנו מתחילות לעקוב אחרי מישהי באינסטגרם, משהו משתנה והיא הופכת, מעצם היותה מושא המעקב שלנו, לאוטוריטה ממש משונה עבורנו, של הכל. פעם העליתי סרטון מהמטבח ומישהי שאלה בתגובות "מאיפה התרווד?". אני עוקבת אחרי איזו בחורה נחמדה שמתלבשת ממש יפה, ולאחרונה היא התחילה להעלות טיפים בנושא תזונה. תפסתי את עצמי שנייה לפני שהתחלתי בגללה דיאטה. אני לא רוצה לעשות דיאטה!

ודי, אני לא רוצה לדעת כמה לייקים עשו לי. אז נכון, למרבה הצער הרשתות החברתיות הן ממש כלי עבודה חשוב עבורי, אבל הייתי שמחה להיכנס פעמיים בשבוע, לענות "חחחח", לענות "חחחחח תודה", או לענות באמת כשמדי פעם מישהו כן מצליח להיכנס לי ללב, ובשאר הזמן לא לחשוב על זה יותר. החלק במוח שלי שמייצר אותות של עונג בכל פעם שמישהו שולח לי "לב" ו"פרצוף מחייך" הוא חתיכת נרקומן עלוב.

• • •

הבת שלי, למרבה הצער, נולדה לעולם שבו באמת אי אפשר לסמוך יותר על כלום ועל אף אחד, והיא כנראה לא תתלבט בכלל לפני שהיא תקשיב לאיזו פוסטמה באינסטגרם או ביוטיוב, שתשכנע אותה שהעולם הוא מתומן ושהיא חייבת קרם לקרומי השחייה שהיא חייבת להשתיל. נגמר הסיפור. אין יותר עצות אובייקטיביות.

זה שאת לא רואה את האינטרס לא אומר שהוא לא שם. אין יותר פוליטיקאים שלא מתעניינים בלייקים. הם יגידו שזה בשביל להיות בקשר עם הבוחר, אבל זה יותר בשביל לקבל מהבוחר מחיאות כפיים. ואם לא מחיאות כפיים, אז לפחות חשיפה מטורפת. חברי כנסת שאשכרה עובדים בשבילנו במקום להצטלם לא ישרדו עד הקדנציה הבאה. אף אחד לא יודע איך קוראים להם.

לבן זוגי החכם היה פעם רעיון ליצור "אמנה" להתנהגות ברשת, מערכת חדשה של ציפיות זה מזה כשאנחנו נפגשים גם בעולם הווירטואלי. אבל כרגע הוא מנסה לכתוב עיבוד לתזמורת בעודו עוצר בגופו ילד בן 3 מללחוץ על כל הכפתורים בסטודיו. כרגע הרשת עדיין מתגמלת אך ורק התנהגות סוציופתית, וגורמת לנו לחשוב שקיצוני זה נורמלי. בחיים האמיתיים התנהגות כזאת לא היתה עוברת, אבל אנחנו חיים יותר ויותר ברשת, אז קל לשכוח.

• • •

תיאורטית אני יכולה לסגור את הטלפון. אני מסבירה לעצמי שאי אפשר, כי אז האמהות של עילם, עילי, יהללי ועילל יחליטו על פעילות למסיבת יום ההולדת הכיתתית, וזה יהיה מפעיל שמביא נשק חם, עם עוגה טבעונית שעשויה מתירס או משהו. אבל האמת היא שזה לא נכון. מה שיקרה זה שהן יסגרו מפעיל ממש חמוד, ותהיה עוגה טעימה, ויהיה אירוע מאוד מוצלח, וכל ההורים יעמדו בצד ויסתכלו בטלפונים שלהם.

לפני שהייתי אמא פחדתי שתצא לי בת פקאצה שתתעניין רק בלקים. היום אני מבינה שלקים זה ממש אחלה! זה כיף, זה מעולה! שתתעניין בלקים, רק שלא תעביר את כל חייה בלי לחיות.

הטור הזה יוצא ממש בומרי (למי שלא מכיר, זה כינוי מהרשת ל"זקן", "לא מעודכן", "טרחן", על שם דור הבום שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא משמש, גם אותי, לתיאור כל מי שמעז להגיד שפעם היה יותר טוב). אבל אני רוצה לחזור להיות בנאדם רגיל שקיים בעולם. הרי הייתי כזאת - כולנו היינו כאלה - עד 2014 פלוס־מינוס. אני רוצה לחיות בנפרד מהטלפון שלי. לא להרגיש את העקצוץ הזה ביד כשהוא כבוי, בתוך התיק.

אני רוצה שניפרד. אנלייק, אנפולואו. אנסבסקרייב. אני נוסעת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה.