בשבת, 7 באוקטובר, ב־15:30 בצהריים, פונו אחרוני המבקרים מאגמון החולה בצפון. מאז שעריו סגורים על מנעול ובריח, ורק מעטים זוכים לראות את הטבע בשעותיו היפות ביותר, את אלפי העגורים שנדדו לכאן מצפון־מערב רוסיה כדי להעביר את חודשי החורף, שלא לדבר על השרשירים והמריות והברווזים האפורים והברווזים חדי־הזנב וצהובי המצח. טבע מרהיב, שמלווה בפסקול הרעשני שמייצרות סוללות הארטילריה של צה"ל, אשר יושבות ממש בסמוך.
עופות באגמון החולה // צילום: ענבר שלומית-רובין - קק"ל
"זה לא טוב להילחם בזמן עונות נדידה. באמת, אני לא צוחקת", אומרת עינבר שלומית־רובין, מנהלת השטח של אגמון החולה. "זה מרחב משותף של כלי טיס ושל ציפורים, במיוחד עם הכלי החדש שלמדנו להכיר - הכטב"ם, שבתכלס הוא בגודל של עגור או שקנאי. אז כשאתה יושב על מכ"ם ורואה משהו מעופף נכנס מלבנון - תיקח סיכון? כן, גם עגורים נפגעו במלחמה הזאת. בשבוע הראשון היתה אזעקה ואמרו שעשרות כלי טיס נכנסו לשטחנו? עגורים. כולם רצו למצוא מחסה, ואילו אני יצאתי החוצה והסתכלתי לשמיים".
אגמון החולה, הממוקם כ־5 ק"מ בקו אווירי מהגבול עם לבנון, נבחר ב־2009 על ידי כתב העת "BBC Wildlife" והמוזיאון הבריטי, שערכו משאל בין חוקרים וצלמים בכירים, למקום התשיעי בין אתרי הטבע שמומלץ לצפות בהם בבעלי חיים. שנתיים לאחר מכן "נשיונל ג'יאוגרפיק" קידם אותו למקום השמיני.
כשאנחנו מבקרים, כשהגשם פוסק והשמש מתחילה לבצבץ, במקום כטב"ם מופיעה מעל לשמי לבנון קשת מופלאה, וקל להבין מהיכן מגיעה ההתלהבות. "אי אפשר להתרגל ליופי הזה", אומרת לנו רובין, מנהלת השטח, בזמן שהג'יפון שלה נוסע לאיטו בשמורה הריקה מאדם. "בכל פעם כיף לי מחדש, ובכל פעם המקום נראה אחרת. הצבעים אחרים ומזג האוויר אחר והתאורה שונה, אבל עדיין עצוב לי. בחנוכה האחרון היינו אמורים לחגוג לאגמון יום הולדת 20. היו תכנונים של מסיבות, סרטים ותקציבים גדולים. אז מעבר לעובדה שהאתר סגור ואי אפשר לשמוח בימים אלה - מי בכלל רוצה?"
חצי מיליון מבקרים בשנה
אגמון החולה, המשתרע על פני 5,300 דונם, הוא סיפור ייחודי בנוף שלנו. מדובר באגם מלאכותי, שנפתח בתחילת שנות האלפיים בשטח שבעבר היה ביצות שנוקזו ויובשו בשנות ה־50. האדמות שיובשו שייכות ברובן ליישובי ההר, כמו המושבים צמודי הגדר מרגליות, אביבים ודישון.
בזמנו פחות ידעו לגדל גידולים חקלאיים בשטח ההררי, אז חילקו להם את השטחים בעמק. ומכיוון שאי אפשר לחלק לכל משק דונמים בודדים - המושבים הקימו אגודה חקלאית שיתופית בשם "נחלת מושבי הגליל" שהמתחם שייך לה. ארבעה עשורים אחרי ייבוש הביצות קק"ל החלה להציף חלק מהאזור באופן מבוקר כדי ליצור אגמון, ולאותה אגודה חקלאית נאמר שאפשר יהיה להרוויח הרבה כסף מהמוני התיירים שיגיעו. בתוכניות הגרנדיוזיות דיברו על קניון מפואר, 600 חדרי מלון, שיט תעלות. אלא שכמו בלא מעט פעמים - התברר שההתלהבות היתה קצת מוגזמת.
בשנה טובה אמנם מגיעים לכאן כחצי מיליון מבקרים, אבל ההכנסות מתחלקות שווה בשווה בין קק"ל, שמחויבת להשקיע באתר את הכנסותיה, לבין 15 המושבים שאמורים לתחזק את האגמון מבחינה תיירותית. כך שבינתיים אף אחד לא התעשר מהמתחם המהמם ביופיו.
"אני יושב כעת כדי לסכם את שנת 2023. אצלנו הרבעון הכי משמעותי מבחינת מטיילים הוא אוקטובר-דצמבר, הבוננזה של האגמון", מספר אפי נעים, מנהל אזור עמק החולה בקק"ל, שבין היתר אחראי לאתר. "אם הייתי רוצה להיות ממש עסקי, הייתי פותח את המקום בשלושת החודשים האלה, סוגר וחוזר רק בשנה הבאה. שאר הרבעונים הם אפילו הפסדיים. היה לנו חג סוכות מדהים, ואז הגיע 7 באוקטובר".
העגורים מגיעים בכל שנה בסוף ספטמבר, ואפשר לראותם חורפים באגמון עד מארס ואפילו אפריל. אז הם ממשיכים לנדוד וחוזרים לרוסיה, או ממשיכים לאגם טאנה שבאתיופיה. יש זוג אמריקני שנוחת בישראל מדי שנה בדצמבר לשלושה ימים. עושה מדי בוקר סיור זריחה, ואחר הצהריים מקפיד על סיור שקיעה - ואז חוזר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מאושר מיפי הבריאה.
"אתה יודע כמה הודעות אני מקבלת בחודשים האחרונים: 'אולי תפתחו', 'רק סיור אחד', 'רוצים כבר להגיע'", רובין מחייכת. "זו החלטה שלנו לסגור, והיא נובעת משני מניעים. קודם כל, לא נהיה אחראים להביא לכאן אנשים. ברגע שאני אומרת לאנשים שהאגמון פתוח, אני אחראית לביטחונם - ואני לא יכולה. ויש גם את הצד הכלכלי. כדי שאפתח ואביא עובדים אני צריכה שיגיעו לפה אלפי מבקרים. בשגרה יש לנו 80 עובדים, וכעת יש 13. בחודש הבא ייצאו עוד לחל"ת. מאיפה אשלם משכורות? פחות אנשים יצטרכו לעשות יותר".
מתגעגעים לסגר הקורונה
זו השנה החמישית שבה האגמון לא יסגור שנת פעילות מלאה. ב־2020 הוא היה סגור ברובו בגלל מגפת הקורונה, שגלשה גם לחלק משנת 2021. בדצמבר אותה השנה ובתחילת 2022 המקום קיבל מכה רצינית בגלל שפעת העופות, שפגעה באוכלוסיית העגורים. כ־7,000 פגרים הוצאו באותה התקופה ממימי האגם. ב־2023 הגיעה מלחמת חרבות ברזל, וגם בשנה החדשה עדיין לא רואים את סופה. לא מעט פעמים מוזכרת האפשרות שהיא תסלים בצפון.
"בתקופת הקורונה החוויה בצפון היתה שונה מזו שבמרכז", רובין אומרת. "יש לנו כאן טבע ומרחבים. להפך - בקורונה הרגשנו שהצפון חזר להיות שלנו. בלי לכלוך, מוזיקה רועשת ובלגן. באופן אישי, הקורונה לא ריגשה אותי. לא היה פחד והיה אופק, ידענו שיהיה סגור חודש-חודשיים ושוב ייפתח. יכולנו לתכנן. המצב כיום הוא הרבה יותר קיומי. אף אחד לא יודע מה יהיה בצפון. אף אחד לא יחזור לגור פה אם חיזבאללה ימשיך להיות על הגדר, וחיזבאללה זה לא חמאס - זה הרבה יותר גרוע".
המלחמה כבר הגיעה לאגם. לא רק רעשי הארטילריה - היו גם נפילות בשטח. חלון התנפץ לא רחוק ממשרד המנהלת, ורסיסים שנאספו מהשטח מונחים ליד שולחנה. השאלה היא אם המלחמה גם משפיעה על בעלי החיים שבסביבה.
בגלל היעדר המבקרים יותר משפחות של חזירי בר מסתובבות כעת בשטח באופן חופשי. אפשר גם לראות חתולי ביצות, שלא ממהרים לשום מקום. לגבי העגורים - המומחים טוענים שהשנה רואים פחות. המספרים מדברים על 15-18 אלף שבחרו לחנות החורף באגמון, ובשנים טובות מדובר בכמות כפולה. רובין שאלה חוקר גרמני אם הוא שם לב לעלייה דרמטית בנוכחותם של העגורים בטורקיה, אולי בדרך לפה הם בחרו לעצור דווקא שם.
"יש תופעות גלובליות באזורנו, ואני מניח שהן יצרו לבעלי הכנף תנאים לחשוב 'למה להמשיך לנדוד עוד 4,000 ק"מ אם אנחנו יכולים לעצור בטורקיה, או בדרום צרפת, או בספרד'", אומר אפי נעים. "צריך להסתכל על הדברים בהקשר רחב, כמו התפתחות האדם, ייבוש האגמים. יש מכלול של דברים שבסופו של דבר גורמים לאותן ציפורים להחליט אם שווה להן. הכל זה עניין של עלות מול תועלת".
גם רובין מודה שיש שינוי בנוף: "יש פחות עגורים. שפעת העופות פגעה בהם קשה, ולאוכלוסייה הזו לוקח זמן להתאושש. אף אחד לא חקר את השפעת המלחמה, וכל תשובה שאתן יכולה להיות מופרכת. האקוסטיקה פה היא אכן טובה ושומעים מצוין את הבומים, אבל יחד עם זה לעגורים יש יכולת להסתגל. הרי זה יותר מאתגר מבחינתם לעוף מכאן במזג אוויר כזה, ויש פה אוכל, המטרה שלשמה הם הגיעו. אז בבום הראשון הם אולי עפו בבהלה, בפעם השנייה הם קפצו, בשלישית הם הרימו ראש וברביעית הם כבר לא התייחסו".
רובין, המתגוררת במושבה יסוד המעלה, נמצאת באגמון כבר 17 שנה. במשך שנים היא בכלל היתה ברמנית בבר אופנתי בראש פינה הסמוכה, אבל במלחמת לבנון השנייה, כשרקטות הציתו שריפות בכל הסביבה, היא התנדבה לחמ"ל של קק"ל. משם היא נמשכה לאגמון - ומאז היא כאן. כיום היא יודעת להבדיל בין מיני הציפורים שמעופפים בסביבתה, ומכירה כמעט את כולם.
"יש ויכוחים, כמו בכל דבר, כמה מיני ציפורים נצפו כאן", היא צוחקת. "יש כאלה שאומרים שעברנו כבר את ה־400, והשמרנים יותר מדברים על 350. המינים הכי נפוצים שתמצא פה הם ציפורי שיר קטנות, ובחורף זה בעיקר דוחל שחור־גרון. מהגדולים יותר נמצא את הברווזים למיניהם, והכי נדיר הוא כנראה העיטם לבן הזנב, הדורס הגדול בארץ, שנמצא בסכנת הכחדה. בזמן הביצות הם קיננו פה והפסיקו. היו ניסיונות שלא צלחו להשיבם לאזור, אבל מדי פעם יש פה כמה פרטים שמעופפים, בעיקר צעירים. אפשר לראות בערך אחד בשנה".
העגורים נעמדים בכיוון הרוח
הג'יפון עוצר ליד משטח ההאכלה של העגורים. אלפים מתרוצצים בשדה, מראה עוצר נשימה ורועש במיוחד. העגור, כך מתברר, הוא בעל כנף משפחתי מאוד. הוא עף בלהקה שמורכבת ממשפחות גרעיניות. כשהגוזל מגיע לגיל שנה הוא עובר לעופף עם בני גילו, במה שמכנים באגמון "הרווקיות", עד שהוא מגיע לבגרות מינית בגיל 4 ומקים משפחה משלו, שאיתה הוא יבצע את הנדידות.
"ברגע שיש רוח עם גשם כל העגורים נעמדים באותו הכיוון, עם הפנים לרוח", רובין מכוונת אותנו לתופעה בדיוק כשהגשם בוחר להעביר הילוך. "האוטומט שלנו הוא הרי להסתובב ולהגן על הפנים, ואילו אצלם הרוח פורעת את הנוצות, וזה לא טוב שנוצות הפּוך שלהם יירטבו, כי זה מה ששומר על חום גופם. הם נעמדים, והרוח מחליקה את הנוצות שחוסמות את הגשם, ממש כמו מעיל".
לא כל העגורים שמגיעים לישראל בוחרים להישאר באגמון. חלקם ממשיכים לאזורים אחרים, חלק רק עוצרים ב"קונקשן" בדרכם לארצות אחרות. עגור הוא עוף שאי אפשר לספור במדויק, כי בניגוד לשקנאי, למשל, הוא נודד גם בשעות הלילה, ובגבהים שיכולים להגיע ל־7-6 ק"מ. ההערכות הן שמדי שנה חולפים כאן כ־100 אלף עגורים.
רובין חברה בקבוצות של צפרים, ובמהלך המלחמה לא פעם מצאה עצמה מתקשרת למערך הבקרה של חיל האוויר, כדי לדווח שמה שמגיע כעת מהצפון הוא עוף חף מפשע, כדי שלא ייורט בטעות. אי אפשר להיפרד מהמציאות גם בתוך הטבע הטהור. מטוס קרב עובר מעלינו בדרכו צפונה. במים רובין מצביעה על מגלן - לא איש הסיירת, אלא העוף ארוך המקור - ועל לוחם, שבאגמון הוא לא איש צבא אלא עוף ממשפחת החרטומניים בסדרת החופמאים. "כאילו שקט כאן ושלו, אבל לא באמת", היא אומרת. "הצבא מסתובב פה, הטנקים נוסעים בשטח וירי הארטילריה לא פוסק. הרעש שיש פה עכשיו זה לא רעש של סבבה, וכל האנרגיה היא כבדה, קשה ועצובה. כמו שזה משפיע עלינו - כך זה משפיע על כל הסביבה".
בתוך תחומי האגמון יש מרפאה קדמית ומרכז אקלום לחיות בר פצועות המגיעות מהגליל ומהגולן, יוזמה של קק"ל ושל המכללה האקדמית תל־חי. כל אנשי המרפאה הם תושבי יישובים צמודי גדר שפונו כשהחלה המלחמה, ובהם הווטרינרית והמנהלת ד"ר רונה נדלר־ולנסי. היתה במקום התייעצות מה לעשות, כי באותם הימים אושפזו במרפאה כמה פציינטים מכובדים - ובהם גורה של ארנבת שדה, שבדיוק עברה תהליכים אחרונים של גמילה מחלב; אנפה אפורה שהחלימה משבר; עקב עיטי שהיה רגע לפני שחרור; ובז עצים שהגיע מהחזקה בלתי חוקית, ששם נקצצו כנפיו והוא היה בשלב מתקדם של החלמה והמתנה לעונת הנדידה הבאה.
לשחרר את החיות לחופשי
ד"ר נדלר־ולנסי שוחחה עם המטפלת הראשית, מאי אברהמי, והוחלט לשחרר את החיות לחופשי באגמון כדי שלא ירעבו למוות. "אפשר היה לקחת את גורת הארנבת הביתה - אבל מה עשינו בזה? שתחיה בשבי כל חייה, או שניתן לה את ההזדמנות הכי טובה להשתלב בטבע?" מסבירה רובין. "בהתחלה, כששחררנו אותה, הארנבת לא כל כך ברחה, וזה די הדאיג אותנו, כי היא צריכה לפחד מאיתנו. באיזשהו שלב ממש רצתי אליה וצעקתי כדי להפחיד אותה, ואז היא ברחה ונעלמה".
אברהמי היא רמת־גנית במקור, ובשבע השנים האחרונות מתגוררת בגליל. עד לפרוץ המלחמה היא חיה במושב בית הלל עם בן זוגה, אדיר. עם תחילת הקרבות השניים עברו לבית הוריו של אדיר במושב חוסן, הסמוך למעלות־תרשיחא, אבל מהר מאוד מאי הבינה שהיא לא תוכל לעזוב את בעלי החיים הזקוקים לעזרתה והקימה מרפאה זמנית בביתה הזמני.
"אחרי יומיים חזרתי לאגמון כדי לאסוף את החתולה שהשארתי מאחור, ופשוט העמסתי כל מה שיכולתי", מאי מספרת. "יש עלי תמיד פק"ל של דברים בסיסיים, כמו נוזלים, קתטר, משככי כאבים, אבל יש עוד דברים שצריך, כמו כרית חימום, כלוב ראוי, אנטיביוטיקה, חבישות. ביום שבו הגעתי לכאן מילואימניק דיווח שליד כפר בלום נדרסה דיה, אז כשבן הזוג שלי ארז את הציוד שלנו בבית הלל אמרתי לו 'אני טסה למרפאה עם הדיה ונותנת לה חמצן בניסיון להצילה'".
למרפאה שבמושב חוסן הגיעו לטיפול חירום נץ, זרון סוף, דיה שחורה, חיוויאי ופשוש שמאי אספה מקיבוץ גשר הזיו שבגליל המערבי. חלקם ניצלו אחרי טיפול ראשוני, וחלקם הובהלו לבית החולים לחיות בר בספארי רמת גן.
"קשה לי לראות אותן כאן לבד בחודשים האחרונים", מאי מודה. "לפני המלחמה היינו מקבלים חיות פגועות לפי דיווחים מהשטח של אזרחים שטיילו ומצאו אותן, או של תושבים שראו חיה פצועה שוכבת ליד ביתם. עכשיו אין אף אחד בסביבה, כולם מפונים, אז אנחנו לא יודעים מה קורה בחצרות ובשמורות הסגורות. חיות מתות, ואף אחד לא ניגש אליהן. רוב הקריאות שקיבלנו בחודשים האחרונים הגיעו ממילואימניקים".
לפני אימון אותם מילואימניקים שמו לב שמאחת החביות שמסמנות גבולות גזרה מגיעות יללות חנוקות. הם הביטו פנימה, ונדהמו לראות שבתוך חבית חלודה ומחוררת מקליעים תקוע שועל שלא מסוגל לצאת. הם הזעיקו את פקח רשות הטבע והגנים אוריה ואזנה, שסייע להם לחלץ את השועל ומיהר להסיע אותו למרפאה.
"זה היה זכר יפהפה עם פרוות חורף מהממת", נזכרת מאי. "הוא לא היה פצוע, אבל הוא סבל מטמפרטורת גוף גבוהה מדי והיה מיובש לחלוטין. רק בפעם השלישית הצלחתי לפתוח לו וריד ולהכניס עירוי, והוא אושפז. למחרת באתי להוציא את הנוזלים ולקדם את שחרורו, ואיך שניסיתי להוציא את הקתטר שמעתי כלי טיס קרוב, ואחריו בום, כאילו זה ממש בכניסה למרפאה. שום התרעה לא היתה, כי אין כאן אזעקות - אגמון החולה הוא לא מקום מיושב. הכל רעד, דברים נפלו מהמדפים.
"יצאתי החוצה וראיתי חמישה עננים קטנים של יירוטים מעלי ולא הבנתי מה קרה. רק אחרי שעה חברה התקשרה ואמרה 'היו מלא רקטות לכיוון האגמון'. לדעתי, השועל יותר נבהל מלראות אותי". השועל קיבל טיפול אנטיביוטי וחיסון לכלבת ושוחרר במקום שבו נמצא. הקיפוד שמטופל במרפאה בזמן שאנחנו משוחחים סובל מתסמינים מוקדמים של סקביאס (מחלת עור), אבל גם הוא אמור לחזור בזמן הקרוב למרחבי רמת הגולן, אחרי שיקבל טיפול.
"קולות הרקע של המלחמה מבהילים את בעלי החיים, אבל כל עוד הם לא משקפים סכנה ממשית לקיומם או למזונם או הורגים את בני מינם - הם מתרגלים", מאי משוכנעת. "הם הרי כל כך חכמים ולומדים, אבל יש מקומות יותר מסוכנים, כמו היישובים צמודי הגדר, שהמלחמה בוודאי משפיעה עליהם. יש חיות שנמצאות כעת בסוג של שנת חורף, ויש סיכוי שהן לא יקומו ממנה. מתחת לכל בית בקיבוץ מנרה יש בית גידול שבטח נהרס. אז פה, באגמון, בעלי החיים שמחים ומאושרים, כי טפו־טפו לא קורה כאן הרבה, אבל שם אני בטוחה שנגרם נזק, ואני מקווה שהוא הפיך".
מנצלים את הזמן לפיתוח
כשהמלחמה התארכה, אדיר, בן זוגה של מאי, עבר לגור אצל הוריה ברמת גן כדי להמשיך לעבוד בעסקי הקולינריה, ואילו היא שכרה בית בקיבוץ חולתה, הקרוב לאגמון, וחזרה למרפאה. "יש סיבה שהקמנו את המקום לפני ארבע שנים", היא אומרת. "הוא חייב להמשיך לפעול כי הוא כל הזמן בצמיחה. הוא כמו תינוק שגדל ולומד ללכת, אז לנטוש אותו ככה?"
לאחרונה הצטרפו למרפאה שני בני שירות צעירים כדי לסייע. מאי אומרת שהיא יותר דואגת להם מאשר לעצמה. "מסביבנו זה לא משחק ילדים. לפני שבועיים היה פה רותח, אז אמרתי להם 'עזבו הכל, שום דבר לא חשוב, צאו מהאגמון'. אני לא חוששת, נראה לי שבן הזוג שלי חושש יותר. הוא בכלל לא אוהב את העובדה שאני פה, אבל אין לו ברירה. אני הכי אוהבת את העבודה שלי בעולם".
באגמון אין כיום מבקרים, אבל יש לא מעט חיילים שמנצלים את המקום כדי להתאסף ולהתכונן. לחלקם רובין עורכת סיורים קצרים אם הם מבקשים. במקביל, בקק"ל כל הזמן ממשיכים את עבודות הפיתוח ומנצלים את העובדה שהאתר בינתיים ריק.
"יש לנו מערך תחזוקה שיודע לטפל במורכבויות של תעלות עם מים ועם צמחייה", אומר אפי נעים. "יש כאן סירת קציר יחידה מסוגה בארץ, לצד באגרים, טרקטורים ומכסחות, כדי לתחזק 100 ק"מ של תעלות - עבודה שמתבצעת חמש פעמים בשנה. לכל תעלה שני צדדים, ובסך הכל מדובר ב־1,000 ק"מ. זה כמו לנסוע מדן ועד אילת ובחזרה על טרקטור. כעת, במלחמה, אמרתי לעובדים 'בואו נשלים פערים'. אז מתקנים פה ומרססים שם, צובעים, ועדיין השארנו אופציה שאם ייפול הסכם שלום מהשמיים, בתוך יומיים נוכל לקבל מבקרים בלי לפגוע באתר. אני אופטימי מטבעי. יכול להיות שמטיילים לא יחזרו לישון בסביבה בזמן הקרוב, אבל הם בטח יגיעו כשיתאפשר. המצב זיפת, ואנשים רוצים לראות ירוק וכחול".
עבור אפי בן ה־66 השנים האחרונות לא היו קלות. בנובמבר 2022 איבד את בנו, דור ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים. בחודשים האחרונים הוא עצר את נשימתו כשבנו שחר נלחם כחייל מילואים בגזרה הדרומית. "היו לא מעט בקרים שהייתי יודע שאני צריך להתחיל את היום שלי כאן", הוא אומר.
"מוקדם בבוקר אתה נכנס לשטח עם חלון פתוח, נוסע לאט, שומע את הציפורים, נושם אוויר צח. זו היתה התרפיה. המים והחום של האדמה עושים טוב לנשמה ונותנים את הכוחות להמשיך".