ממש כמו שיר המלחמה המידבק של פנינה רוזנבלום, קשה להתחיל ראיון עיתונאי בימים אלה בלי השאלה המתבקשת: איפה היית ב־7 באוקטובר. במקרה של לירז חממי, כוכבת "מנאייכ", שגדלה במקור בנתניה ומתגוררת כבר כמעט עשור בבריטניה, התשובה מפתיעה: בגאורגיה, בהפקה של צילומים עם קשר רופף מאוד לארץ.
"בסוף ספטמבר טסנו לשם לשישה שבועות, והמלחמה פרצה בשבוע השני", היא מספרת על צילומי "אורנה", סדרה חדשה מבית קשת שבה תככב. "כשאני עובדת, אני קצת עם רטיות על הרקות. אין לי ימינה ושמאלה. אני קמה בבוקר, מתמתחת, עוברת על הטקסטים וטסה לעבודה. יש לי רופאה בארץ, שהיא גם הרופאה המייעצת של 'מנאייכ', ובבוקר אותה שבת שלחתי לה הודעה אישית, והיא לא ענתה. רק כשהגענו לסט גילינו בעצם שקורה מה שקורה.
"לא פתחתי בכלל חדשות. כבר ביוני, כשקיבלתי את התפקיד ב'אורנה', החלטתי להתנתק מהרשתות החברתיות, כדי להיות בפוקוס גם על 'מנאייכ' וגם על 'אורנה'. אז מחקתי את האינסטגרם מהנייד, מחקתי פייסבוק, לקחתי הפסקה מהכל. עם הרשתות החברתיות תמיד היו לי יחסי אהבה־שנאה, אז פשוט התפניתי.
"בסוף יום הצילומים, 12 שעות אחרי, הגענו למלון. אני פותחת שם את האינסטגרם בבראוזר של המחשב ורואה את סרטון הלייב הראשון שחמאס העלו. וזהו, הדופק עולה, כל הגוף רועד, לא ישנים בלילה הזה".
כל אותו יום לא ממש ידעתם מה מתחולל בארץ?
"זה דבר שאת לא מעלה על דעתך, את לא הולכת למקומות כאלה בכלל. הבנו שיש משהו, אבל שזה לא 'עוד' מבצע, לא איזה פיגוע. זה משהו אחר. לא ידעתי עד כמה חמאס נכנסו פנימה. באותו רגע היתה התעסקות איפה המשפחה שלי. ידעתי שההורים שלי שומרים שבת, בלי טלפונים עליהם, ושהם או מתפללים בבית כנסת או מבקרים בני משפחה אחרים.
"אז שלוש שעות רק חיפשתי את ההורים. אמא שלי היא מאוד צ'יל, ברמה שעלולה להיות לפעמים מלחיצה, אבל זה מתאזן טוב עם אבא שלי, שהוא נכה צה"ל פוסט־טראומטי. כל החבילה. נולדתי לבית פוסט־טראומטי.
"קודם כל היה חשוב לי לדאוג שהם יהיו בבית, ולהגיד לאמא שלי לא להדליק טלוויזיה, כדי שאבא לא יראה. לא ידעתי מה יראו במסך. לפעמים יש דברים שאת אומרת 'למה העלו את זה?', דברים שהעיניים לא יכולות להכיל.
"הסרטון שראיתי במלון היה של המשפחה הראשונה שחמאס שידר. זה עם הבת הבכורה שניסתה לעזור לאבא שלה לסגור את דלת הממ"ד - ונרצחה. המחבלים יושבים בסלון, האבא כולו עם הדם של הבת שלו עליו, והילדים הקטנים מנסים לתקשר עם המחבלים, לשאול אותם אם היא תחזור. זה היה פשוט מחריד. יש דברים שגם התסריטאי הכי פסיכופת לא יעלה בדעתו לכתוב".
אתם צוות ישראלי בארץ זרה. מה קרה הלאה?
"למחרת, יום ראשון, היה לנו חופש, ופתאום היה זמן לקרוא על מה שקרה. בערב עשינו ישיבת זום של כל ההפקה, והבנו שממשיכים בצילומים. חלק מהאנשים לא יכלו ממש להתנתק, כי האסון נכנס אליהם למעגל הראשון. חיילים שנפצעו שהם חברים, כאלה שאתה נצמד לטלפון בחרדה כשהם מובלים לניתוח, ואתה צריך לקבל החלטה אם אתה מסוגל לעמוד בזה. גם ניסיתי לבדוק מה יגידו לבת שלי בבית הספר שלה, כי קיבלנו מייל שהם הולכים לעשות הסברה לילדים".
"מאז המלחמה, הרבה זוגות מעורבים סביבנו לא הצליחו לשרוד את הפערים בגלל היחס לישראל. אנשים איבדו חברים שהיו כמו משפחה. מצד שני, יש תמיכה. אנחנו חיים באזור יהודי, וברכבת התחתית יש כתובת 'We Support Israel'"
"נחשפתי להמון בורות"
כשחממי (39) מדברת על המתרחש בארץ, היא מתחילה, כמעט בלי ששמים לב, לדמוע. ובכלל, חיים מורכבים היא מנהלת בימים אלה - יש שיגידו חיים חובקי עולם.
יותר מעשור חלף מאז הכירה את בעלה, בן ניילור, במאי יהודי־בריטי ומורה למשחק מומחה לשייקספיר, בפסטיבל בינלאומי, ועברה לגור באנגליה באופן סופי - לפחות בינתיים. הקריירה שלה, לעומת זאת, עדיין נטועה עמוק באדמת הארץ. בשנים שחלפו הספיקה לככב בסדרות דוגמת "מלכות", "על הספקטרום", "נעלמים" ו"מתיר עגונות", עד שקיבלה את התפקיד המזוהה ביותר איתה כיום - פקד טל בן הרוש, שוטרת יאחב"ל בסדרת הלהיט המשטרתית של כאן 11, "מנאייכ" (שחזרה השבוע לעונה שלישית).
"גיליתי שביני ובין טל, הדמות שלי ב'מנאייכ', יש הקבלה מאוד חזקה בהקשר של מה קורה בארץ. טל לא יכולה לשאת אי קבלת אחריות, וגם אני לא יכולה. לא יכולה לסבול את זה, זה קורה הרבה, בטח ובטח בעולם גברי"
בזמן שתקראו את הראיון הזה היא כבר תהיה בהודו, שם תמשיך בצילומי "אורנה". עד אז, היא עם בעלה ובתה ארייה (5) בבית. לפחות הבית השני שלה, אחרי ישראל. הנוף שניבט מחלונה הוא של בורהמווד, פרוור של לונדון. בעבר היו מצלמים בו את "האח הגדול" הבריטי, היום הוא ביתה של קהילה יהודית רחבה - וגם של אולפני ה־BBC, אותו תאגיד שידור ציבורי בריטי שמפעיל את חברת החדשות שלפחות בכל הנוגע לישראל, האמת מבחינתה היא עניין סובייקטיבי.
עבור חממי מדובר בעניין כואב. "את מרגישה קצת נבגדת. על ידי כל העולם הליברלי. איבדנו כאן הרבה חברים, שפתאום תפסו צד. הרבה זוגות מעורבים סביבנו לא הצליחו לשרוד את הפערים. חברים שלי נאלצו לשחרר את החברויות הכי מעוררות השראה שהיו להם. אני חיה בבורהמווד שמונה שנים וחצי, יש לי חברים שנמצאים פה 13 שנים. הם חיים באזורים מעורבים, הילדים שלהם גדלו פה והולכים לבתי ספר בינלאומיים. ומאז המלחמה אנשים איבדו חברים שהיו כמו משפחה. משפחות התפרקו בגלל הדבר הזה.
"מצד שני, יש גם תמיכה. אנחנו חיים באזור יהודי, וכשיוצאים מתחנת הטיוב יש על הקיר כתובת 'We Support Israel'. יש לי חברה קרובה שהיא שדרנית חדשות, והיא מספרת לי שבעבודה שלה מאוד תומכים בה. והיא בכלל יהודייה מדרום אפריקה. כך שיש פה באמת הכל מהכל".
"כמה פעמים בעלי אמר לבת שלנו: 'אמא עצובה'. זה קורה, אבל בסופו של דבר צריך לתפקד. אני רואה את אילון לוי בהסברה, ומשתוממת מהיכולת שלו להתנהל מול טענות מבחוץ. אצלי, באמוציה, כל האנגלית יורדת לאפס"
הרגשת צורך לעשות איזושהי הסברה בעצמך?
"אני חושבת שכדי לעשות הסברה טובה חייבים להבין בעובדות, ואני לא מבינה מספיק. יותר התעסקתי בלגייס כמה שיותר תרומות, לחבר בין תורמי כספים לבין גורמים בארץ. ממש ברמה הלוגיסטית, לתווך בין אנשים. לגבי הסברה - אני אדם מאוד אמוציונלי, ואני חושבת שזה גם הכוח שלי בעבודה. יש איזון מאוד עדין שצריך לשמר בזמנים כאלה, וצריך להכיר את הנפש שלך טוב כדי לדעת איך לא להתפרק.
"היו לי חברות שלא הצליחו לעשות את זה. קשה לשמור על איזון בזמן הזה. היו כמה פעמים שבעלי, בן, אמר לארייה: 'אמא עצובה'. זה קורה, אבל לא יכול לקרות כל יום. בסופו של דבר צריך לתפקד.
"אני גם חושבת שאם הייתי מתעסקת בהסברה, הייתי עושה את זה הרבה פחות טוב. אני רואה את אילון לוי, הבחור הבריטי־ישראלי, ואני משתוממת מהיכולת שלו להתנהל מול טענות מבחוץ. כשאני נהיית אמוציונלית, קודם כל האנגלית שלי יורדת לאפס. יש אנשים שהם חדורי מטרה ולוחמניים, והזעם הזה מניע אותם לפעולה, ויש אנשים שמתעסקים רק בפרקטיקה.
"אני, למשל, קישרתי בין ניצולי 'נובה' לבין קהילה שחבר שלנו הקים בהרי איטליה, בהשראת הקיבוצים הישראליים. זה מקום שהולכים אליו כתושבים זמניים, לפרק זמן שנע בין עשרה ימים לשלושה חודשים. עוברים שם ריטריט של ניקוי, כל אחד לוקח את זה למקום אחר".
את חווית על בשרך אנטישמיות באנגליה?
"הייתי צריכה לנסוע ללונדון, לחיסונים לקראת הנסיעה להודו, ולונדון לא דומה לבורהמווד בשום צורה. כשהתחילו הפגנות הענק שם, האנטי־ישראליות והפרו־פלשתיניות, נחשפתי להמון בורות. כשחזרתי מגאורגיה, חברים שלי באו אלי הביתה לארוחת שישי. יצאתי החוצה לעשן סיגריה, ואחת החברות אמרה לי: 'חממי, אני מפחדת לדבר עברית עם הילדים ברחוב'. והיא לא הטייפ שמפחד, היא חיה פה המון שנים! היא אומרת לי, 'בחיים לא הרגשתי ככה'.
"זה לא רק אצל ישראלים, אלא גם היהודים הבריטים שהילדים שלהם הולכים לבתי ספר רפורמיים. המנהלים שלחו המלצה לא להסתובב עם הבלייזרים של בית הספר מחוץ ללימודים. זאת אומרת, ללבוש את הבלייזרים רק כשמגיעים לבית הספר. זה משוגע לגמרי. מה זה אם לא שואה?"
"גם אני הפכתי לימנית"
גם העונה החדשה של "מנאייכ" התערבבה, איך אפשר שלא, עם אירועי 7 באוקטובר. זמן לא רב אחרי מתקפת השבת השחורה פורסמה התכתבות שניהלה שחקנית הסדרה מונא חוא, שמגלמת בשלוש עונותיה את עורכת הדין היבא אל־נאסר, עם חברותיה מבית הספר למשחק בית צבי. בשורת הודעות מקוממות הכחישה חוא את ממדי הטבח ביישובי עוטף עזה והצדיקה את פעולות מחבלי חמאס.
"הם לא אנסו, אין הוכחות שזה מה שהיה", כתבה אז. "זאת פרופגנדה כדי שהעולם יזדהה איתכם". עוד כתבה: "אין לתאר את החוצפה. העם הפלשתיני כבר שנים נרצח, ופתאום התעוררתם? איפה הייתם כל השנים? או שזה לא נוגע בכם כשפלשתינים כל השנים האלה נרצחים? האם זה טמטום שאתם לא מודעים (לכך) שכל המצב הזה הוא תוצאה ישירה של הכיבוש? של כליאת אנשים?".
בכאן 11 מיהרו להתנער מחוא, וגם חבריה לקאסט לא הסתירו את שאט נפשם מדבריה של מי שחלקה עימם שעות רבות על סט הצילומים. לפרימיירת העונה החדשה, שהתקיימה בשבוע החולף, היא לא הוזמנה, בהחלטה משותפת של חברת "גרוס הפקות" ושל כוכב הסדרה, שלום אסייג.
"אם העונה לא היתה מצולמת כבר, לא הייתי משחק עם שחקנית כזאת לצידי, תומכת חמאס", אמר אסייג באירוע. "זו מישהי שחיה איתנו. בצילומים אתה מבלה כמעט 24 שעות עם בנאדם. זה כמו משפחה. ולראות מישהו מהמשפחה שלך לוקח צד כל כך לא נכון, הצד של חמאס, זה פוגע ברמה האישית. אנחנו כבר לא מרגישים שהיא צריכה להיות חלק מאיתנו, ובגלל זה היא גם לא פה". כוכב נוסף בסדרה, השחקן עמוס תמם, הוסיף: "חשתי בעיקר מזועזע. אם זה היה תלוי בנו, היא לא היתה בסדרה".
נראה שחממי חולקת אותה תחושה. "כשהסיפור עם מונא קרה נזכרתי בסצנה מתוך העונה הראשונה, שבה יש לדמות שלה קלאש עם הדמות שלי", היא מספרת. "היבא הכניסה לכלא שוטר, חבר של טל, שניסה להגן על עצמו. טל בודקת את הפייסבוק, ואומרת משפט: 'מישהו יודע כמה פעמים היא (היבא; ע"פ) עשתה לייק לחנין זועבי?'
"אחרי מה שמונא כתבה במציאות, פתאום עלה לי הדבר הזה, ואמרתי, וואללה, מתברר שהוויכוח היה הרבה יותר אמיתי משחשבתי".
דיברתן מאז ההתבטאות שלה?
"לא, לא, מה פתאום. אין לי ספק שהיא קיבלה הצפות של הודעות בטלפונים. ברור לי שהיא ספגה הרבה אש, ובצדק. לא היה לי משהו טוב להגיד לה, ולא נראה לי גם שאדבר איתה. כולם לוקחים את זה קשה, זאת קולגה. אני חושבת שאני מדברת בשם כולם, רועי עידן (היוצר), שלום אסייג ואלון זינגמן (הבמאי) - כולנו מאוד מעריכים אותה בתור שחקנית. יש למונא הומור עצמי מאוד גבוה וכיף איתה על הסט. זה מאוד מבאס. יש פה גם עניין של טיימינג. הכל מזעזע. בגלל זה עלתה לי בזיכרון הסצנה איתה. כנראה לא שיחקנו שם".
אפרופו, מה קורה לטל בעונה החדשה?
"גיליתי שבין טל וביני יש הקבלה מאוד חזקה, וזה גם בהקשר של ישראל, של מה שקורה בארץ. לאו דווקא במלחמה, אלא בהקשר המדיני הפוליטי. טל לא יכולה לשאת אי קבלת אחריות, וגם אני לא יכולה. אני מבינה שאנשים עושים טעויות, ואני לא יכולה לסבול אי קבלת אחריות. זה קורה הרבה, בטח ובטח בעולם גברי, וזה מתערבב לטל עם צורך בנקמה האישית שלה. היא הולכת בעונה השלישית הרבה יותר רחוק.
"אחד הדברים היפים ב'מנאייכ' זה שגם הדמויות הטובות עושות הרבה טעויות. טל ואיזי (הדמות שמגלם אסייג) הם רודפי הצדק, Super cops אני קוראת לזה. ובעונה השלישית זה כבר מתחיל להתערבב ונכנס לאישי. וזה העניין: הכל תמיד אישי.
"אני אגיד עוד משהו: רוב הדמויות שלי מבוססות על אנשים שהם ימנים, ואני חושבת שגם אני היימנתי במהלך הקריירה. הרבה פעמים הדמויות שלי באות מנשים אמיתיות. בטי להט, למשל, היתה האישה הראשונה שפיקדה על כלא גברים של אסירים ביטחוניים. השתתפתי ב'ילד רע', סדרה של דניאל חן על שש השנים שבהן הוא נכנס ויצא מכלא נוער. הדמות שלי התבססה על שולה אברג'יל (מפקדת כלא נווה תרצה; ע"פ) ובטי להט. היו לי שיחות מטורפות עם בטי. כל המשפחה שלה משרתת בכוחות הביטחון. בשיחות עם אנשים כאלה את לומדת באמת להקשיב: למה הם חושבים שאין פרטנר, למה הרוב שוחר השלום לא רלוונטי".
"לא נראה לי שאדבר עם מונא. בצוות לוקחים את זה קשה, כי היא קולגה. כולנו מאוד מעריכים אותה בתור שחקנית, יש לה הומור עצמי גבוה, והיה כיף איתה על הסט. זה מאוד מבאס. יש פה גם עניין של טיימינג. הכל מזעזע"
בעינייך הם מפוכחים יותר?
"אלה אנשים שחוו סטירה מצלצלת בזמן שהסתכלו לאנשים בעיניים. כשאתה מתחיל לעשות תחקיר על הדמויות שלך, אתה מבין שאלה הדעות שלהן ואתה חייב להאמין. אתה חייב להבין את הבסיס, את המקור, את הטראומה. בטי ניהלה את בית הכלא שיחיא סינוואר ישב בו. היא אישה חסרת פחד, ראתה את סינוואר בעיניים ולא פחדה לשאול שאלות שיעצבנו אותו.
"היא שאלה אותו פעם: 'ומה, כל הזמן הזה שאתה בכלא, בכלל לא שכבת עם אישה?'. הוא ענה לה, 'אצלנו לא מדברים על הדברים האלה'. והיא ענתה לו: 'אבל אצלנו כן'. לא פחדה. היא מאוד מעניינת, יש לה המון ביקורת על הפרקליטות. היא מן הסתם תומכת ברפורמה המשפטית, ואני בטוחה שהיא תיהנה מהעונה השלישית של 'מנאייכ', שמתעסקת במלחמה הפנימית של הרשויות".
גילוי מפתיע בגוגל
זו תקופת פריחה בקריירה של חממי. וכמו בכל סיפור הצלחה, גם אצלה לעיתוי היתה חשיבות מכרעת. בראיון מ־2018 היא טענה שהטלוויזיה הישראלית חווה רנסאנס של דמות המזרחי/ת. פעם, כך סיפרה, היו מלהקים אותה בעיקר לתפקידי שוטרת או סוהרת. אם מניחים בצד את התפקיד הקבוע שלה ב'מנאייכ' ובוחנים את התפקידים שגילמה בשנים האחרונות, ניכר שהעדה היא כבר לא אישיו כמו בעבר. ואם ליהוק טלוויזיוני הוא ראי לתהליכים חברתיים, אולי בכל זאת יש סיבה לאופטימיות.
"יש שחקניות טובות ושחקניות מצוינות, ויש שחקניות מזרחיות ויש שחקניות אשכנזיות, והכל כבר מעורבב", היא אומרת. "זה כבר לא כמו פעם. לאף אחד לא אכפת שאני פרסייה. כשלמדתי בבית ספר למשחק יצאה הטרילוגיה של רונית אלקבץ ז"ל ואחיה שלומי - 'ולקחת לך אישה', 'שבעה' ו'גט - המשפט של ויויאן אמסלם'. מבחינתי, הם היו החלוציםשהוציאו את הכביסה המלוכלכת של המזרחים ואמרו בפנים: 'ככה אנחנו, וזאת אמנות שאתם תסגדו לה'. והם צדקו. מאז היה גם מאור זגורי, שעשה דרמה יומית על משפחה שגם מקללים בה. הוציא הכל החוצה. ומי לא ראה את זה?"
באת בזמן טוב: סדרות על תל־אביבים פחתו בעשור האחרון, לטובת ייצוג אחר של העם.
"זה לא רק מזרחים ואשכנזים, זו גם מהפכה נשית. תנסה לחפש היום לעבודה שחקנית שחורה - ולא תמצא. לכולן יש בוקינג עד 2028. אז כן, האפליה המתקנת תמיד הרבה יותר מהירה ומוחלטת באירופה ובארה"ב, אבל גם ישראל מתקדמת לשם".
זה מעלה את השאלה: מה לגבי קריירה בינלאומית?
"אני שחקנית ישראלית, לנצח. יש גם משהו שמגיע עם הגיל, שאת אומרת - 'יאללה, לא צריך'. הקריירה שלי היא בארץ. אני עובדת, באמת התמזל מזלי. אני נוגעת בחומרים מטריפים, והריינג' רחב.
"חברה שלי עשתה לא מזמן גוגל על 'מנאייכ' - ופתאום היא אומרת לי: 'אני יכולה לראות את זה בצ'אנל 4 הבריטי'. אמרתי לה, 'לא, זה רק בצרפת ובגרמניה'. ואז אני פותחת - ורואה 'מנאייכ' ב־VOD של צ'אנל 4. זה מטורף. תמיד כשאני אומרת כאן שאני שחקנית, שואלים אותי 'את בפאודה'? אז לא, אני לא, אבל עכשיו אתם יכולים לפתוח ערוץ 4 ולראות אותי בסדרה שלי".
"קריירה בינלאומית? אני שחקנית ישראלית, לנצח. יש גם משהו שמגיע עם הגיל, שאת אומרת - 'יאללה, לא צריך'. הקריירה שלי היא בארץ. אני עובדת, ובאמת התמזל מזלי. אני נוגעת בחומרים מטריפים בריינג' רחב"
אולי זה יפתח לך דלתות לתעשייה הבריטית. יחסוך הרבה זמן טיסה.
"אני מודה שהרבה יותר מגרה לי להילחם על פרויקטים בארץ. ומבחינת שעות טיסה, אני כל הזמן אומרת לבן שאם אצטלם לסדרה לנטפליקס, הם ירצו, נניח, שאטוס לחודש באירלנד. אז מה זה משנה אם אני טסה לארץ, לגאורגיה או לאירלנד? הוא עונה לי: 'כן, אבל הם ישלמו יותר טוב על האו־פר'. זה נכון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו