אברי גלעד טוען: תמונת הניצחון בידיי

כולם מחפשים את תמונת הניצחון. באולפנים, בשווקים, בבתים. רוצים תמונה של סינוואר מת, של החטופים יורדים מאוטובוס בריאים ושלמים, של התושבים חוזרים לבתים, של ביבי הולך הביתה. לכל אחד יש תמונה שעד שלא תתממש הוא לא יכריז על המלחמה כמוצלחת, כשווה את המחיר.

מדהים איך בכל מלחמה אנחנו עוברים אותה דרך. האויב פוגע בנו, אנחנו יוצאים למלחמה, נישאים על גלי הכרזות בומבסטיות של מה נעשה לו, וואי וואי וואי - ואז ההתלהבות פוגשת את המציאות ותמונת הניצחון מתחלפת בתמונת הילד הבוכה. ואז הפרשנים מספרים לנו כמה נכשלנו, כמה הדם ששפכנו היה מיותר, ואויבינו שמחים ועולצים ומכריזים על ניצחונם על בסיס הודאתנו במפלתנו. שוב ושוב.

ניצחנו. כבר ניצחנו, בגדול. ככה אני רואה את זה. אני מכריז על ניצחון כמו שעושים זאת האויבים, הרי לא משנה מה קורה, הם בריקודי ניצחון. זאת שיטה לא רעה, האמת. קודם קובעים עובדה - ניצחתי. אחר כך מוצאים למה זה נכון. ולא חסרות סיבות. אם חושבים על מה שהם תכננו לנו לעומת מה שקרה בפועל, ניצחנו. אם רואים מה קרה לחברה בארץ, ברור שניצחנו. ניצחנו את עצמנו, וזה לא פחות מורכב מלנצח את האויב, כי אנחנו האויב הכי גדול שלנו.

אני משתגע מהמומחים שמעמידים תנאים שעד שלא יתממשו - אנחנו כישלון. הם מגישים לאויב את הניצחון על מגש של מילים ריקות, של זרמי נפש עכורים ומבאסים שאיתם הם עובדים תמיד, ולא מתייאשים. "צריך לומר ביושר" - זאת תחילת המשפט שאחריה מגיעה ההודאה כביכול בהפסד הגדול. ואני תמיד סוגר להם בפנים, וממשיך לחשוב שאני מנצח, במלחמה, ובמיוחד מנצח על החיים שלי, בלי עזרה ממורידים למיניהם.

אני לא שם לי תמונה כלשהי שאוכל להתאכזב מזה שלא התממשה במלואה. אני יודע - מי שמצייר תמונות חורץ את דינו למפח נפש, כי כל תמונה מצוירת היא ניסיון לנבא את העתיד על סמך חוויות העבר, על בסיס חלומותיי ורצונותיי, והעתיד אף פעם לא מתנהג כמו שמבקשים ממנו.

אז מה - לא להציב מטרות? לא להכריז על יעדים? אפשר, אבל לא לתלות הכל בהגשמתם. כל יום והיעד שלו, כל שעה והמטרה שלה, צעדים קטנים ולא חלומות גדולים. אנחנו כאן, חטפנו וואחד בומבה לפנים, קמנו, אנחנו ממשיכים. ניצחנו, כמו תמיד. אנחנו עם של מנצחים. עם הנצח, לא?

חטופים

השבוע יצא לי לדבר עם ח"כ מיקי לוי, שנשא דברים מאד נרגשים למען שחרור החטופים, בטח ראיתם, דרש שחרור בכל מחיר עכשיו ומיד. ברמה הרגשית התחברתי מאד, כמובן. ברמת ההיגיון הקר, פחות. הוא אמר שתמורת יקירנו הנמקים במחילות עכברי החמאס יש לתת הכל, כולל הפסקת הלחימה. לא הפסקת אש. עצירת המלחמה.

אין לי דעה ברורה. לא יודע לצפות עתידים. אבל הנחרצות הזאת מטרידה אותי. עצירת המלחמה תמורת אהובינו היא צעד קיצוני ומסוכן מאד. וזה לא הכל כמובן. גם שחרור כל אסיריהם עד האחרון, כולל הטריים מהשבעה באוקטובר. ואני רק שואל- האם באמת 136 אנשינו שווים כל מחיר? מתלבט על זה.

איבדנו במלחמה הזאת כבר יותר מאלף שלוש מאות אנשים. ליבי אינו גס במספר החטופים, המהווה עשרה אחוז ממספר האבידות, כל אדם עולם מלא על מלא, ובכל זאת, פרופורציות. השאלה שאני שואל את עצמי ומתקשה להשיב היא האם תמורת עשרה אחוז מהנספים שווה לעשות מהלך שבוודאות כמעט מוחלטת יביא ביום מן הימים לסבב נוסף כזה, כפי שהם מבטיחים, ולהבטחותיהם אני מאמין, עד הפסיק האחרון. האם זה מוסרי להציל עכשיו אזרחים וחיילים תמורת תשלום עתידי במספר גדול יותר של אנשינו, שעדיין לא יודעים שגורלם נחרץ אי אז בעתיד.

כי אם תפסיק הלחימה, אז חמאס ישתקם. מלחמה, כמו שאומרים אצלנו, תעזבנה יום, תעזבך יומיים. לא יהיה ניתן באמת לחדשה, ומי שאומר שכן, טועה ומטעה. ולהם יש להם את המוטיבציה, הסיוע הכספי, העזרה המוראלית, הילודה הבלתי נגמרת, ותוך עשור הם יהיו מוכנים להלום שוב.

ואנחנו, עם תאב נוחות, הרי נשכח למרות שאנחנו אומרים שלעולם לא, ושוב נחשוב שאפשר להרפות כוננות, ולצמצם כוחות, כי הרי זה כל כך יקר להיות בדריכות כל הזמן. וכיתות הכוננות שוב ירוקנו מתוכן, והרבש"צים יפוטרו, וכל הסרט יוקרן שוב על מסך ענק.

ולכן, אני רק שואל אם אכן החזרת החטופים זאת המטרה הראשונה, או שיש להמשיך במשימה הגדולה, להכרית את חמאס, ולקוות שבדרך, באיזו מנהרה מטוהרת, נמצא את כולם, בריאים ושלמים ונשיבם אלינו. ושוב, אין לי בן או בת שם, וזה קושי מחד, ויתרון מאידך, כי רגשנות היא מידה אנושית חשובה, אבל קור רוח וניתוק הם תכונה לא פחות הכרחית , במיוחד כשנלחמים על עתיד החיים שלנו פה, במאורת הצפעונים שבחרנו לנו לבית.

שנזכה לראותם במהרה, ושנזכה לראות את שוביהם תלויים על עץ גבוה, מתבדרים ברוח הקלילה. אמן.

אמת

הרוסים אומרים - הצפת המנהרות בעזה כמוה כרצח עם. רוצחי העם האוקראיני האלה, שאין גבול למה שהם עושים לעמים אחרים, כולל העם הסורי, הצ'צ'ני, האפגני, הגאורגי ועוד מגוון עמים בכל רחבי העולם, קוראים לפעילות הנקודתית, הצודקת והיצירתית שלנו נגד מבקשי נפשנו רצח עם. הם גם אומרים שהתקיפה של כוחות הברית נגד החות'ים מנוגדת לחוק הבינלאומי, וגם החות'ים עצמם, שחיתת'ו חרבותיהם לטילים, אומרים שהתקיפה לא תעבור ללא עונש, כאילו היא באה ללא הקשר, בוואקום, ללא תקיפה שקדמה.

מה שאני אומר פה בעצם זה שהפיצול בעולם שאנחנו רואים לנגד עינינו ביטל את מושג האמת. אין יותר אמת בכלל, רק אינטרסים. אין אפילו צורך לשמור על קשר קלוש למה שנכון, למה שברור לכל עין ולכל לב. אפשר להגיד כל דבר, ויש חצי עולם שיקנה את זה מייד. ובחצי השני, שאליו אנחנו איכשהו משתייכים, יהיו עוד לא מעטים שיאמצו כל דבר הבל, כי הם אהבלים.
האמת, אין לי כוח לחיות בעולם ללא אמת. במקורותינו נקרא העולם הזה, עולם החומר, עלמא דשיקרא. זהו עולם שבו יש תודעת נפרדוּת ולא תודעת אחדות שהיא האמת האינסופית שאיננו מסוגלים להכיל בקיומנו הגשמי. אבל לא נלך כל כך רחוק. העלמא דשיקרא הנוכחי הוא עולם עצוב, מייאש, עולם שבו לא משנה כמה תהיה טוב, כמה תשפר את עצמך, זה לא ממש משנה כי השקר הוא המושל, והתקרבות אל האמת אינה נחשבת בכלל. לחיות בעולם של שקר זה קיום שאני לפחות מתקשה לקבל, ולכן חשבתי על פתרון.

שני עולמות. נחלוק. נחתוך. ננסר את הכדור לשניים, סביב הליבה יהיה טיפה חם אבל נתגבר. אילון מאסק ימציא כבר משהו. נעבוד קשה כמה שנים, ובסוף ייפרדו החצאים - כל חצי כדור לדרכו.

אני כבר רואה בדמיוני המפותח מדי את היום שבו רצועת הברזל המלובן האחרונה הקושרת את שני החצאים מנותקת. מסיבות ענק בשני חצאי הכדור, ולאט־לאט כל חצי יוצא למסעו העצמאי בחלל, מתחיל להסתובב לבד ולקבל מחדש צורה כדורית, רק קטנה יותר.

כמה נעים יהיה לראות את הרוסים, הסינים, הערבים, הפרסים, הצפון־קוריאנים ועוד מבחר עמים מזופתים מפליגים לדרכם בחלל. מוכן לתת להם אפילו את הירח, רק שיילכו. ואנחנו נישאר בחצי שלנו, עם כל האנטישמים המערביים. איזו הקלה.

avrigilad@gmail.com