לא "בכל מחיר": מי שטוען כך אומר שחיי החטופים יקרים מחייהם של ילדינו ונכדינו

אם ישוחררו מחבלים מהכלא, עדיף לא לחו"ל אלא ליו"ש • שם ניתן יהיה לפקח עליהם ולעצור אותם מחדש, במקרה הצורך • בחו"ל, כבר הוכח, זה בלתי אפשרי

תרומה מכרעת לתשתיות הרשע בעזה. משוחררי עסקת שליט, צילום: אי.פי

קטונו, כולנו, מול אבות ואימהות ואחים ואחיות וסבים וסבתות ובני זוג, שיקיריהם חטופים בעזה. איש אינו רשאי להטיף להם, כיצד לנהל את המלחמה שלהם על אהובי ליבם, בשר מבשרם, בשרינו. ייתכן בהחלט שבמהלך מאה הימים הבאים ישראל תיאלץ לשחרר מחבלים מבתי הכלא, ולא מעטים; כמו בעסקאות עבר. אבל יתכן גם שלא. הרבה תלוי באפקטיביות של הלחץ הצבאי שמופעל ושיופעל על חמאס.

צעדת משפחות החטופים. דורשים "עסקה עכשיו", צילום: גדעון מרקוביץ

ואחרי שציינו זאת, צריך להגיד עוד משהו: האמירה "בכל מחיר" היא אמירה חסרת אחריות. היא חסרת אחריות, ראשית לכל, מכיוון שמי שתובע, כמו ח"כ מיקי לוי, לשחרר את החטופים בכל מחיר, אומר למעשה שחייהם יקרים יותר מחייהם של ילדיו ונכדיו וילדינו ונכדינו.

הכלל היהודי העתיק מלמד אותנו, ש"ברי ושמא" (בעברית: ודאי וייתכן) - "ברי עדיף". ניסיון העבר הקרוב מלמד אותנו שמחבלים ששוחררו בעסקות קודמות, שבו לפגע. זה "ברי". זה מוכח. זה הרבה יותר קרוב לגדר ה"וודאי". זה בוודאי לא "שמא", כפי שנטען.

הנתונים היו ועודם חד-משמעיים, מפלחים מתסכול וכאב: את האינתיפאדה הראשונה, שבה נרצחו 154 ישראלים, הניעו משוחררי "עסקת ג'יבריל" ב־1985. אלפי המחבלים אשר שוחררו בעסקות בין השנים 1999-1993 נטלו חלק באינתיפאדה השנייה שבה נרצחו 1,178 ישראלים, ואלפים נפצעו. עשרות ממשוחררי "עסקת טננבאום" ב־2004 רצחו יותר מ־40 ישראלים. משוחררי שליט תכננו מאות פיגועים, שבהם נרצחו למעלה ממאה ישראלים, שנים רבות לפני 7 באוקטובר.

גלעד שליט, מתוך הסרטון של חמאס, צילום: ללא

עסקת שליט הרימה תרומה מכרעת לתשתיות הרוע והרשע שחמאס בנה ברצועה. חבורת סינוואר שהורחקה לעזה, תכננה והוציאה אל הפועל את הטבח שבו נרצחו כ־1,300 בני אדם; טבח שהוליד מלחמה, שבה נפלו עד כה 190 חיילים וכ־13 אלף אזרחים וחיילים נפצעו.

יכול להיות שלא תהיה לנו ברירה; יכול להיות ששוב נידחק אל אותה דילמה מהגיהינום, אבל לקח אחד לפחות, ניתן להפיק וליישם מעסקאות קודמות: חלק ניכר מהמוות שזרעו כאן הרוצחים המשוחררים, נגרם על ידי אלה שידה של ישראל קצרה מלהגיע אליהם, מכיוון שהורחקו לחו"ל.

חלק ניכר מהטרור נזרע על ידי מחבלים שגורשו, לטורקיה, ללבנון, או לעזה. לישראל, כך התברר, יש יכולת פיקוח ושליטה טובה פי כמה על מחבלים ששוחררו לבתיהם ביו"ש ובמזרח ירושלים. בחו"ל ובעזה, לעומת זאת, לא ניתן היה לעצור מחדש איש מהם. לא את סינוואר, לא את עארורי, ולא את יאסין ששוחרר בעסקת ג'יבריל ב־1985.

אם כבר, אז ליו"ש

אז אם כבר כלתה הרעה מלפנינו, אנא - לא לחו"ל. כמחצית מכ־15 אלף המחבלים שישראל שילחה לחופשי מאז 1985 שבו לעסוק בטרור, ורבים מהם נעצרו מחדש, כאן ביו"ש.

במאה הימים הבאים נתבקש אפוא לזכור, שכל עסקה שנעשתה בעבר שפכה עוד דלק על מדורת הטרור ותרמה משלה, לפיגוע, לרצח, ולחטיפה הבאה. למעשה, היא כמעט והזמינה אותם. מהמנהיגים שלנו אנו מצפים לכן, שלצד הרגש היהודי החם, מצוות פדיון השבויים שצרובה בדנ"א היהודי, והלב שיוצא אל החטופים ומשפחותיהם, הם יערכו גם את החשבון הקר, הנורא, האכזרי, שכל הנהגה, מתוקף אחריותה לביטחון כל אזרחיה, נדרשת וחייבת לעשות: חשבון המחיר וחשבון הלא בכל מחיר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר