"אתה רואה את הילדים החטופים ששוחררו בזכות הלחימה, וזה מחזק. זאת המהות. זה גולני"

הכל כבר נכתב על גולני: על העוצמות, על השורשים, על החטיבה שהיא הכי ישראלית שיש, על המחיר העצום שגולני שילמה בשבת השחורה, ומאז, ועל כך שמכל מכה כזאת היא קמה, חזקה מתמיד, וממשיכה קדימה. ספרים ומאמרים כבר נכתבו על הקסם הזה. במערכה הנוכחית, כמו בקודמותיה, הוא נובע במידה רבה ממפקדי דרג הביניים: מאלה שנוגעים גם במפקדים למעלה, אבל בעיקר בלוחמים למטה. אלה שנותנים את הפקודה, ומסתערים בראש הכוח.

בקבוצה הזאת בולטים בעיקר מפקדי הפלוגות, שמובילים את הלחימה בעזה. זה נכון בכל החטיבות, וזה נכון בגדוד 13 ששילם את המחיר הכבד ביותר במערכה הזאת בשבת השחורה ולאחריה - כולל מותו של מפקד הגדוד, סא"ל תומר גרינברג, בקרב בסג'עייה.

את גרינברג פגשתי אחרי השבת השחורה. דיברנו אז על המכה שהגדוד קיבל ואיך משתקמים ממנה, ועל מה שמצפה להם בעזה. אחר כך נכנסתי אליו ואליהם לרצועה, ללב שאטי, ושם דיברנו על המלחמה ועל הבית, כולל הד"שים המפורסמים שהוא מסר לרעייתו אשירה ולבתם ארבל, שהפכו גם לסוג של צוואה מצמררת.

לכן היה טבעי שאפגוש את המ"פים של תומר, שהם עמוד השדרה של גדוד 13 במלחמה הזאת. נפגשנו ביום שני השבוע באזור אורים. יום קודם לכן הם חזרו מסוף שבוע בבית, אחרי תקופה ארוכה של לחימה בעזה. כמה שעות אחרי שדיברנו הם כבר עלו שוב על הכלים ונכנסו לעזה, הפעם למחנות הפליטים של מרכז הרצועה. ישבנו שעה ארוכה על ספסלים מתקפלים בין העצים בשטח פתוח, ודיברנו על הכל: על החיים והמתים, על המשפחה והפחד, על הקשיים וההצלחות, על העוצמה של גולני, ועל כך שבמלחמה הזאת אין ברירה: צריך להמשיך עד לניצחון.

שואבים כוחות בסופ"ש בבית

מפקדי הפלוגות בגדוד 13 הם הפסיפס הישראלי הטיפוסי כל כך לגולני: סרן עידו טייכמן, מפקד פלוגה ג', הוא עירוני מהצפון; סרן דורון דור, מפקד פלוגה ב', הוא מושבניק מהנגב המערבי, שגדל בגולני; רב־סרן דניאל בוני, מפקד הפלוגה המסייעת, הוא בן ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא היחיד שנשוי (פלוס אחד, עוז־חיים, בן ארבעה חודשים). לטייכמן ולדור מחכות בבית חברות.

את סוף השבוע הביתי הם ניצלו בעיקר להתרעננות. בוני מספר שעזר קצת בבית, סידר וניקה, ניצל את הזמן עם הילד, אבל התחושה היתה מוזרה. "מצד אחד אתה בבית, מצד שני יש עוד הרבה משימות שצריך לסגור. לא רק התמרון: חברים שנפלו, ועוד דברים שאתה רוצה לעשות ואתה לא מתחיל כי אתה מתמקד בעזה".

דור מספר שבילה עם ההורים והאחיות, עם החברה והחברים, הספיק לשתות בירה ולעשות על האש, "לסחוט כל רגע". גם לו זה היה קצת מוזר בהתחלה: "48 שעות לפני כן עוד היינו בתוך סג'עייה - וביום שישי כבר בבית. אבל התחושה היתה מחזקת".

טייכמן מספר שדבר ראשון הוא דיבר עם המשפחות השכולות. "לצערי, לא הצלחנו להגיע אליהן הרבה במהלך המלחמה, אז משתדלים בכל פעם שאנחנו יוצאים החוצה להתקשר אליהם, להגיד להם שחושבים עליהם הרבה, שאנחנו מרגישים את הבנים שלהם איתנו. אנחנו חושבים שזה מאוד משמעותי עבורם, וגם אנחנו שואבים מזה הרבה אנרגיות". וחוץ מזה הוא היה עם החברה, ועם המשפחה, "בלי הרבה הרפתקאות. עשינו את מה שנותן לנו הכי הרבה כוח: לשאוב כוח מהמקורות הכי חזקים שלנו".

לטייכמן יש שבעה הרוגים בפלוגה, כולם מהשבת השחורה. לדור יש 18. כולם, חוץ מאחד שנהרג בעזה, מהשבת ההיא. לבוני יש שישה. שלושתם מופתעים מהעוצמה שגילו במשפחות. "הם מחזקים אותנו, מזכירים כמה שהם אוהבים אותנו, מתפללים שנחזור הביתה בשלום", אומר בוני. טייכמן מספר שהקלישאה "באנו לחזק ויצאנו מחוזקים" רלוונטית בכל מפגש ושיחה: "התקשרתי אל אחד האבות לשאול מה שלומו, והוא ענה 'פגשת כבר את ההורים שלך? הלכת לחבק אותם? הוא אפילו לא התעסק בעצמו, אלא קודם כל דאג שאני אלך לחבק את ההורים. זה מדהים".

שלושתם איבדו חיילים בעזה, אך מופתעים מהעוצמה שגילו במשפחות השכולות. טייכמן: "התקשרתי לאחד האבות לשאול מה שלומו, והוא ענה: 'פגשת כבר את ההורים שלך? הלכת לחבק אותם?' לא התעסק בעצמו, אלא דאג שאחבק את ההורים. זה מדהים"

מאז החל צה"ל לפעול קרקעית בעזה, מתנהל שיח סוער בקרב משפחות הלוחמים על היציאות שלהם הביתה והמפגשים עם המשפחות. מח"ט הצנחנים, למשל, מנע זאת, בנימוק שהחיילים עלולים להתבלבל, וצריך להשאיר אותם ממוקדים במשימה ובלחימה. בגולני סברו אחרת: שההתרעננות מחזקת את הלוחמים להמשך הדרך.

מי שנדרשים להכין אותם למפגשים האלה, ובעיקר לחזרה מהם, הם המ"פים. "דיברנו איתם על מה צריך לעשות בבית. לפגוש את המשפחה, לנוח, להתכונן להמשך", אומר טייכמן. "כמו שהם ישנים בלילה וממלאים מחסניות או את השלוקר במים, ככה הם צריכים להיות עם המשפחות בשביל להתמלא בעצמם. המסר הזה הוכיח את עצמו: הם הגיעו ביום ראשון מוכנים ומזומנים להמשך". בוני מוסיף בחיוך ש"כולם הגיעו מגולחים ומצוחצחים, ובעיקר מחויכים".

דוהרים בנמ"ר, עם שני תינוקות

בוני הוא היחיד משלושתם שהיה ב־7 באוקטובר עם החיילים. הוא התעורר מוקדם, ויצא עם כמה לוחמים לאזור עלומים כאשר החלו לנחות פצצות המרגמה הראשונות. "קפצנו לתוך הכלים והתחלנו לשמוע את הדיווחים. נסענו לכיוון נחל עוז, למוצב, ופגשנו שישה מחבלים. זאת היתה ההיתקלות הראשונה שלנו. אחריה הסתכלתי מערבה, לאופק, וראיתי כמויות של אנשים הולכים, טרקטורים, אופנועים, והבנתי".

מה עושים?

"הלכתי לתרגולת הראשונה שאני מכיר: סוללה, חיפויים עם צלפים, והתחלנו פשוט להוריד".
קריאות המצוקה החלו לזרום. הוא נקרא להגיע כמה שיותר מהר למוצב, שכבר נכבש בידי מחבלים. זה המוצב המפורסם שבו נהרגו התצפיתניות והסמב"ציות, ושממנו נחטפו חמש חיילות. בשלב הזה הוא עוד היה עם רכבים "רכים" - סוואנה והאמר. הוא הזעיק אליו את הנמ"ר והכין התקפה על המוצב, כשהוא חובר בדרך אל מפקד פלוגה ב', סרן שילה הראבן. בכניסה למוצב קיבל טלפון ממפקד הגדוד, סא"ל תומר גרינברג, שהיה בדרכו מהבית לדרום. "הוא לחץ עלי להגיע לכפר עזה, אז החלטנו לחלק: שילה ימשיך למוצב עם הטנק, ואני אסע לכפר עזה עם הנמ"ר". הראבן נהרג כמה דקות אחר כך, בכניסה למוצב. בוני המשיך לכפר עזה, ונלחם בה עוד יממה ארוכה.

טייכמן היה בבית. כשהחלו האזעקות הוא היה בדרכו לרכיבה, וקיבל טלפון מסגנו. מהר מאוד הוא הבין שיש אירוע חריג, ויצא דרומה. הוא קבע להיפגש עם גרינברג באשקלון, ובדרך התחיל להבין את האירוע: על מחבלים שמגיעים למוצבים, ליישובים, ועל אזרחים שנפגעו, כולל רכזי הביטחון של היישובים "שלו", שכבר לא ענו בטלפון. "היינו בלי ציוד, והבנו שיש מארבים על הצירים. דיברתי עם אחי שגם הוא בצבא וקבענו להיפגש בכיכר סעד כדי לצבור כוח חזק. בסעד פגשתי עם הסגן שלי, קוששנו ציוד ודהרנו אחרי תומר - הוא בפרייבט שלו ואנחנו בנמ"ר - לתוך כפר עזה, לתוך לחימה מטורפת עם היתקלויות, חילוץ של תושבים מהבתים, ואפילו טרפוד של ניסיון לחטוף גופה של לוחם שלנו".

טייכמן: "התקדמנו בסמטאות הקיבוץ. כשראינו צעצועים בחוץ הבנו שזה הבית ונכנסנו. בממ"ד היתה עריסה עם שני תינוקות". אלה היו התאומים גיא ורועי ברדיצ'בסקי, בני 10 חודשים. ההורים שלהם, איתי והדר, נרצחו, והם נשארו לבד יום שלם"

האירוע המשמעותי ביותר בשעות האלה היה בערב. "קיבלנו דיווח שיש תינוקות שבוכים באחד הבתים ונסענו לשם עם הנמ"ר. פרקנו, כשאנחנו בלי אמצעי ראיית לילה, מטילים אור עם הפנסים של הסלולרי שלנו. התקדמנו בסמטאות של הקיבוץ, וכשראינו צעצועים בחוץ הבנו שזה הבית ונכנסנו. מצאנו את ההורים ללא רוח חיים. בממ"ד היתה עריסה עם שני תינוקות, שהיו בין שלווים להמומים".

אלה היו התאומים גיא ורועי ברדיצ'בסקי, בני עשרה חודשים. ההורים שלהם, איתי והדר, נרצחו, והם נותרו לבד כל היום. "זה היה אירוע מטלטל. כולנו נחנקנו ולא יכולנו לדבר, וגם הזלנו דמעה או שתיים. לקחנו כמה בקבוקים, שמיכה וחיתול, והעמסנו אותם איתנו לנמ"ר. כיסינו להם את האוזניים כדי שלא יהיה להם רעש".

אתה דוהר בנמ"ר עם שני תינוקות עליך?

"כן. אנחנו מזיעים, מלוכלכים, והם עלינו. היתה דממה. אף אחד לא דיבר בשלב הזה. הוצאנו אותם לכוחות הרפואה, וחזרנו פנימה להילחם עד הבוקר, למרות שגם ביומיים הבאים היו לא מעט ניסיונות חדירה שטיפלנו בהם".

דור היה באותה שבת קצין האג"ם של הגדוד. הוא חבר לגרינברג ולחם לצידו בכל היממה המטורפת ההיא. את הפיקוד על הפלוגה קיבל רק כעבור חודש וחצי: את הראבן, שנהרג בנחל עוז, החליף רס"ן רועי מלדסי, שנהרג לצידו של גרינברג בקרב בסג'עייה. סגנו של מלדסי החליף אותו ליממה, ואז הוטלה על דור משימת הפיקוד על הפלוגה שאיבדה שני מ"פים בתוך זמן קצר. "כשקיבלתי את הפיקוד, בתוך עזה, עברתי בין הנמ"רים ועשיתי שיחות ללוחמים באמצע הלילה. הסברתי להם שעברנו אירוע קשה, אבל שזאת מלחמה ושיש לנו עוד משימות, ושגם תומר וגם מלדסי היו רוצים שנמשיך עם הפנים קדימה. כמה שעות אחר כך, בבוקר, כבר היינו עם משימה חדשה והדברים עבדו היטב. זה נתן לכולנו ביטחון".

שגרה בכאוטיות של המלחמה

הלחימה בעזה מורכבת יותר מכפי שנדמה. חלקה מתבצע מתוך הכלים המשוריינים: רק לאחר שהשטח נכבש, מתחילה הסריקה הרגלית. השהייה הארוכה בתוך הנמ"רים מצריכה התנהלות אחרת, גם בהיבט של השמירה על הכוחות והבנת המציאות בסביבה, וגם מבחינת הדברים הפשוטים ביותר - איך ישנים, איך אוכלים, איך מנקים ואיך עושים צרכים.

התשובה היא שהכל קורה בפנים. "יש מציאות שמתאפשר לפרוק ולצאת החוצה אם אתה מאובטח, ואם לא - הכל בתוך הנמ"ר", אומר בוני. טייכמן מספר על הקרבה שזה מייצר בין מפקדים ללוחמים, ובכלל - שגם בתוך הכאוטיות של המלחמה שגרה היא הדבר החשוב ביותר. "בכל בוקר יש כוננות עם שחר, מנקים את המקלעים, מנקים את הנמ"ר, עושים תדריך, עושים קפה - התבניות האלה מחזיקות ומחזקות את הלוחמים. גם בעזה יש שגרה. תדרוכים קבועים לפני יציאה להתקפה, תחקורים של מה שקרה ולימוד תוך כדי תנועה, אפילו מסדרים".

נשמע מוזר, שגרת מלחמה.

"זה מייצר לנו כוח ומאפשר לנו לשמור על ערנות ולהשתפר. גם האויב משתפר. הוא לומד אותנו, ואנחנו צריכים ללמוד אותו כדי להיות טובים יותר. השגרה הזאת מייצרת ללוחמים ודאות בתוך ערפל הקרב. זה קריטי".

דור אומר שהשגרה הזאת מתעתעת. מצד אחד היא מאפשרת להכניס את הלוחמים למסגרת, מצד שני החשש הוא משאננות. "תפקידנו כמפקדים הוא לא להגיע לשם. לדבר עם הלוחמים, לזוז, להפעיל אש, לשנות מיקום גם אם זה לא הכי נוח, ואתה כבר ממוקדם בבית שנראה שהכל בו טוב ולכל אחד יש את הפינה הקבועה שלו, אבל אם לא נעשה את זה - נחטוף. זה המתח שאנחנו צריכים לנהל כל הזמן".

הגדוד שלהם, כחלק מצוות הקרב החטיבתי של גולני, שלחם במסגרת אוגדה 36, חצה לפני כמעט חודשיים את הרצועה במרכזה, מדרום לעיר עזה. כתמיד, גולני היתה בראש, הגיעה לים ומשם התחילה להילחם: באזור החוף, ואז בשכונת זיתון, בשאטי, בסג'עייה, ועוד. זה התנהל בשני סבבים, כל אחד של שלושה שבועות בערך, הראשון עד להפוגה שבה שוחררו החטופים, והשני לאחריה, עד לשבוע שעבר, שבו הם יצאו להתרעננות.

סג'עייה היתה האגוז הקשה ביותר לפיצוח. "הכל היה בה יותר קשוח", אומר דור. "הם לא נכנעו. ראינו יותר אויב שמנסה להילחם, אבל גם אנחנו באנו יותר חזקים, עם יותר אש". טייכמן מספר שגם מבחינת התשתיות סג'עייה היתה הקשוחה ביותר: "הבעיה העיקרית שלנו שם היתה הצפיפות בסמטאות, כשבחלק מהמקרים אם אתה רחב כמו בוני, אתה ממש מתחכך בקירות כשאתה הולך. גם הבתים עצמם היו ערוכים ללחימה, ולצד דירות רגילות היו שם מחסני אמל"ח, מעבדות לחומרי נפץ והמון מנהרות".

דור אומר שבסג'עייה לא התגוררה אוכלוסייה עם קצת טרור, אלא טרור עם קצת אוכלוסייה. "אתה נכנס לבית והולך ישר לחדר הילדים, כי ברור לך ששם תמצא את הנשק ואת המטענים". טייכמן: "בבית של בהאא אבו אלעטא (בכיר הג'יהאד האסלאמי שחוסל בידי צה"ל ב־2019, י"ל) מצאנו מטען נ"ט גדול. כמעט כל ההיתקלויות המשמעותיות שלנו היו בבתי ספר של פליטים. זה רק מראה את הניצול של האזרחים בעזה".

הניצול הזה הפתיע אותם בממדיו. "אתה מגיע לבית, פותח תיק ורוד של 'הלו קיטי', ומוצא בתוכו ערימת מטענים שברור לך שבעוד כמה שעות, אם לא היית מגיע לשם, היו מתפוצצים על כוחותינו", אומר דור. "וזאת גם יכולה להיות סיטואציה של בחור שנראה תמים לגמרי, שהולך עם תיק כזה על הגב כמו פליט, ואז מפעיל אותו. מהר מאוד הבנו נגד מה ונגד מי אנחנו נלחמים".

הם נדרשו לנהל את המתח שבין מחבלים לאזרחים, תוך כדי הימנעות ככל הניתן מפגיעה בחפים מפשע. "זאת מורכבות לא פשוטה", אומר טייכמן. "מצד אחד ביטחון כוחותינו, מצד שני לשמור על צלם אנוש ומוסר. אתה מנסה לייצר סיטואציה שתשלב בין שניהם".

איך עושים את זה?

"כשיש ילדים אתה לא יורה. מצד שני, אתה מקפיד שהלוחמים שלך יהיו מאחורי מחסות. משתדלים להתנהל כך שכוחותינו לא ייפגעו, ואת מי שלא אויב לנתב למרחבים של הפליטים".

ובתוך כל זה יש את הסיטואציה המורכבת של החטופים, בוודאי אחרי האירוע הטרגי שבו הרגו לוחמים מכוח אחר את שלושת החטופים בסג'עייה. "כשמגיעים לאזור שיש בו חשד או מידע לחטופים, הדריכות הרבה יותר גבוהה", אומר בוני. "המפקדים מקדימה, והכל מאוד רגיש. ביטחון כוחותינו משחק פה תפקיד מאוד חשוב, הוא שני רק לביצוע המשימה, שהיא תמיד מעל לכל. אנחנו מתדרכים את הלוחמים, מסבירים להם את הסיטואציה, שזה מרחב יותר רגיש שיכול לצאת ממנו חטוף, וצריך להיזהר".

דור אומר שבסג'עייה לא התגוררה אוכלוסייה עם קצת טרור, אלא טרור עם קצת אוכלוסייה. "אתה נכנס לבית והולך ישר לחדר הילדים, כי ברור לך ששם תמצא את הנשק ואת המטענים". טייכמן: "רוב ההיתקלויות המשמעותיות היו בבתי ספר של פליטים"

טייכמן אומר שעד לאירוע הזה "אף אחד לא חשב שנגיע למצב שבו חטופים ישתחררו בצורה כזאת. בחלומות הכי ורודים שלנו לא דמיינו שנצליח להגיע למצב כזה. זה גם אומר משהו טוב על התמרון, שמצליח, אבל זה בעיקר מחייב אותנו, המפקדים, להיות עם הלוחמים, להסביר להם מה יכול לקרות".

כשהם יצאו מעזה להתרעננות, הם השמיעו ללוחמים שלהם את ההקלטה של איריס חיים, אמו של יותם, שביקשה לחבק ולחזק את החיילים שהרגו את בנה החטוף. "זה היה מדהים", אומר טייכמן. "מדברים הרבה על אחדות בימים כאלה, ומסר כזה שעובר בין הלוחמים מחזק אותם. כשאתה מרגיש שהעורף איתך, שיש לך גב, יש לך פחות סימני שאלה".

בוני אומר שהלוחמים בפנים שומרים על לכידות, או בלשונו: "אגרוף אחד". הרעשים שגוברים בחוץ לא חודרים אליהם, לשמחתם, והם נותרים "אטומים, חזקים, מגובשים. גם עכשיו, כשהיינו בחוץ כמה ימים, זה לא חדר לשיח". ההפך הוא הנכון: הציבור, כך הם מרגישים, מסתער עליהם עם חום ואהבה ופינוקים, וזה גם מה שהם לוקחים איתם לעזה.

חושבים על הילד מבארי

לא נהוג לדבר עם מפקדים על פחד. ובכל זאת, הפחד נוכח, בוודאי אחרי התופת של השבת השחורה, וגם לנוכח המחיר שצה"ל בכלל וגולני בפרט משלמים לאחריה. הדרך להתגבר עליו, הם אומרים, היא לדבר בבהירות. להסביר מה עושים, ולמה עושים. "אמרתי לחיילים שלי לפני הכניסה הראשונה את המספרים שהיו לי בראש: 7, 41, 1,500, 9 מיליון. ההרוגים של הפלוגה, של הגדוד, של מדינת ישראל ומספר האזרחים שאנחנו נלחמים פה בשבילם. כשאתה יוצא החוצה אחרי סבב לחימה ורואה את הסרטונים של הילדים ששוחררו מהשבי בזכות הלחימה בעזה, זה מחזק. זאת המהות. זה גולני".

לא תמיד זה קל. "ללוחמים קשה עם זה שהם לא הצליחו להגיע להלוויות או לשבעה של חברים שלהם שנהרגו", אומר בוני. "התפקיד שלנו הוא לחבר אותם ולתת להם תחושת שייכות. ברגע שאתה הופך את כל זה למשוואה שנותנת כוח, אתה מצליח להרים גם אותך וגם את כל מי שסביבך".

הקשר עם הנופלים עולה בכל שיחה בגדוד, גם איתם. "אנחנו עדיין באמצע משימה, וכולם מבינים את זה", אומר טייכמן. "המשפחות איתנו. זה עולה בכל שיחה ובכל הקלטה שהם שולחים. אתה מתקשר לדעת מה נשמע, באתי לחזק, והם אומרים לך 'עצור, אנחנו מחזקים אותך. תסיים את העבודה ותבוא. אל תחשוב עלינו אפילו עד אז'. וזה עולה בכל שיחה מחדש. מדהים".

לתומר זה מאוד הפריע. המשפחות היו בראש שלו כל הזמן. החלום שלו היה לפגוש את התאומים של ברדיצ'בסקי.

"זה גם החלום שלי. סגירת מעגל מטורפת, בעיקר בשביל תומר. אתה יודע, כשהגענו בפעם הראשונה אחרי השבת השחורה למשרד שלו בנחל עוז, הוא רצה לקחת משם כמה דברים, ארנק וכאלה, וראה את המשקפיים מפלסטיק של הבת שלו, ארבל. משקפיים קטנים כאלה, של ילדים, וזה ממש נגע בו. הוא לקח איתו את המשקפיים האלה בנמ"ר לעזה".

המוות של תומר היה צלקתי במיוחד, גם בגלל המחיר המצטבר ששילם הגדוד והעובדה שתומר עצמו הפך לסוג של סמל בדרך המיוחדת שבה הוביל את לוחמיו בעקבות המכה הקשה שספגו, וגם בגלל אופיו המיוחד של האיש.

"היה בו שילוב נדיר: גם מפקד מצוין, וגם אדם שידע לדבר איתך בגובה העיניים, לגעת ולשאול לשלומך", אומר טייכמן. "הקשר של כולנו איתו היה עמוק מאוד, וגם של הלוחמים. בדרך כלל יש מרחק גדול בין המג"ד ללוחם בקצה, אבל הלוחמים שלנו דיברו עליו המון, כי הוא היה עובר בין הנמ"רים, מדבר עם כולם, מתעניין. האנשים באמת היו חשובים לו".

בוני: "מצד אחד הוא היה הכי קרבי ועם סכין בין השיניים, חותר קדימה ומשימתי, ומצד שני הוא היה אנושי ומקפיד לברר מה קורה בבית. ראינו הרבה מפקדים במשך השנים, אבל לא היו הרבה כמו תומר. כשהוא נהרג הקרקע רעדה. אבל מייד התאפסנו כי היה לנו ברור שהדבר היחיד שהוא היה רוצה זה שנעוף קדימה, נכבוש עוד איתור, נהרוג עוד מחבלים ונשיב את השקט לארץ שלנו".

בוני: "כשאנחנו מגיעים לאזור שיש בו חשד או מידע לחטופים, הדריכות גבוהה יותר. המפקדים מקדימה, והכל מאוד רגיש. אנחנו מתדרכים את הלוחמים, מסבירים להם את הסיטואציה, שזה מרחב יותר רגיש שיכול לצאת ממנו חטוף וצריך להיזהר"

דור היה קרוב לגרינברג במיוחד, גם כפקוד וגם כחבר. "אין איך לתאר אותו במילים כמפקד או כבן אדם, הוא היה משהו אחר. הוא היה מפקד מקצועי, קר רוח, יורד לפרטים, וגם דואג כמו אבא. כשהייתי יוצא הביתה ורוצה לספר לחברה שלי מה עבר עלי, גיליתי שהוא כבר התקשר אליה לפניי ואמר לה הכל. המג"ד הקשוח שכל מה שהוא רוצה זה להרוג מחבלים, מדבר עם החברה שלי ברוגע וברגישות. זה תומר".

בתשובה לשאלה המתבקשת עד כמה קשה להחליף מג"ד בלחימה, עונה בוני ש"גולני זאת אבן חזקה". גם העובדה שהמג"ד שהגיע, יובל מזוז, קדם לגרינברג בתפקיד, סייעה למעבר החלק שבוצע במלחמה, כך שהמיקוד המבצעי נשמר. "אחרי שתומר נהרג ישבנו כל המ"פים, עישנו סיגריה ודיברנו על מה תומר היה מצפה מאיתנו לעשות עכשיו, וזה עזר לכולנו", אומר טייכמן. "גם עכשיו יש את התחושה החמוצה הזאת שאיבדנו אותו, אבל אנחנו יודעים שתומר היה כועס עלינו עכשיו למה אנחנו מדברים עליו במקום להיות עם הלוחמים ולהתכונן. זה הוא".

הנפילה של מפקדים חידדה גם אצלם את סוגיית הפחד. "לעומת מה שקרה ב־7 באוקטובר הכל נראה לפעמים קטן", אומר בוני. "גם התמיכה שאנחנו מקבלים פה, והאמונה בפלוגה ובגדוד, עוזרות להקטין חששות ולצמצם את הפחד. כשיש אירוע אנשים מחפשים קשר עין, להיות כתף אל כתף, ביחד - להסתער כקבוצה. הרבה יותר קשה להסתער לבד מאשר ביחד".

דור היה קרוב במיוחד לסא"ל גרינברג ז"ל: "אין איך לתאר אותו במלים. הוא היה מפקד מקצועי, קר רוח, יורד לפרטים, וגם דואג כמו אבא. כשהייתי יוצא הביתה ורוצה לספר לחברה מה עבר עלי, גיליתי שהוא כבר התקשר אליה לפניי ואמר לה הכל. זה תומר"

דור אומר שהפחד קיים, אבל מאז השבת השחורה הוא שונה. "שם הכל היה פנים מול פנים, לרוץ קדימה בלי להתבלבל כדי להגיע כמה שיותר מהר לאזרחים. בעזה הכל יותר מסודר, יותר מאורגן, ואנחנו גם מגיעים הרבה יותר חזקים ועוצמתיים".

הסוגיה הזאת נוכחת גם בראיון. בשעה וקצת שישבנו לדבר, נחתו לא הרחק מאיתנו שלושה מסוקים שפינו פצועים מהרצועה. אף אחד לא אמר על כך מילה, אבל לכולנו היה ברור מה קורה. "המודעות הזאת", אומר טייכמן, "היא קריטית גם בשטח. אנחנו נכנסים ללחימה במודע, אנחנו יודעים שאנחנו עלולים לאבד לוחמים, שאנחנו יכולים להיפגע בעצמנו, אבל אז אתה חושב על הילד הזה מבארי שיחזור הביתה, או על המשפחה שתחזור לשדרות, ומבין שזה הזמן שלנו".

"שיראו את האופק בנחל עוז"

שאלתי אם חסר להם משהו בעזה. "עוד קפה ובלוני גז", היתה התשובה הגולנצ'יקית הצפויה, ולאחריה ה"סתם", המתבקש, והאמירה ש"באמת לא חסר לנו כלום. יש הכל, ובשפע". אמנם הימים הגשומים היו קצת יותר מאתגרים, אבל גם את זה הם לוקחים בפרופורציה: הנמ"רים נתנו להם מחסה, וכשיצאו החוצה היו להם חלפ"סים - חליפות סערה.

שאלתי גם על הוויכוח שמתנהל בחוץ סביב הסיוע שמקבלים כוחות הקרקע: אם הם מרגישים שיש להם מספיק ממנו, או שמפקירים אותם. "נראה לי שאפשר לראות את השטח ולהבין לבד", השיב טייכמן, ודור השיב: "לקראת כל משימה אנחנו מסתכלים על השטח, ועוד לפני שאנחנו מתחילים לתכנן, רבים מהמבנים כבר לא קיימים. אנחנו יודעים להסתדר עם מה שיש, ויש הרבה. חיל אוויר, תותחנים, טנקים, ואם אנחנו קרובים לים אז גם חיל הים. אנחנו לא מרגישים חיסרון גדול מדי של משהו".

לא פעם, מספר טייכמן, "אתה מתכנן לכבוש בית, וכשאתה מגיע אתה מגלה שכבר אין בית. הוא הושמד. אפשר לראות את זה ברמת ההרס שהיתה כשיצאנו מסג'עייה. בתור לוחם שנמצא עם הרגליים על הקרקע זה נותן לך הרבה מאוד ביטחון, ומחזק אותנו משמעותית בתמרון".

דור: "לקראת משימה אנחנו מסתכלים על השטח, ועוד לפני התכנון רבים מהמבנים כבר לא קיימים. אנחנו מסתדרים עם מה שיש, ויש הרבה. חיל אוויר, תותחנים, טנקים, ואם אנחנו קרובים לים אז גם חיל הים. אנחנו לא מרגישים חיסרון של משהו"

המטרה בקצה ברורה לכולם - ניצחון. ובכל זאת, תהיתי מה הם אומרים לחיילים שלהם, מהו ניצחון עבורם. "בראש ובראשונה שתושבי העוטף יחזרו לחיות חיים טובים ורגילים, ויחזרו לחרוש את השדות, ושתושבי נחל עוז יוכלו לראות את האופק", אומר טייכמן.

דור אומר שהניצחון יהיה "בהקמת יישובים נוספים בעוטף, שהאוכלוסייה תוכפל ותשולש. שלא יהיה איום על התושבים. אני גדלתי בעוטף אז ברור לי הרצון הזה שילד יוכל ללכת בנחל עוז, לשחק עם החברים שלו, ללמוד, בלי הפחד הקבוע שתיפול עליו פצצת מרגמה או שיחדור לו מחבל. אנחנו רוצים שלא יהיה איום מרצועת עזה. שום איום. לא אבן ולא טיל. וכמובן החטופים, זה ברור, למרות שסביר שאנחנו לא נהיה אלה שנשחרר אותם".

טייכמן: "לך תדע".

דור: "אני מקווה שכן. כרגע לפחות זה לא בתכנון, אבל זה בוודאי יהיה חלק מהניצחון".

תהיתי מה הם אומרים לחיילים שלהם בנוגע להמשך: כמה זמן המלחמה תימשך. "כמה שצריך", הם השיבו, ואז אמרו שזה לא מעסיק אותם, וזה גם כלל לא נמצא בשיח. ועדיין, הזכרתי, מדובר במלחמה קשוחה במיוחד וארוכה במיוחד: מלחמת יום הכיפורים נמשכה כ־20 ימים, פה הם סגרו השבוע 80 ימים וסיום המלחמה לא נראה באופק.

"במלחמת יום הכיפורים לא חטפנו מכה כזאת לאזרחים, מי שחטפו היו החיילים. כשאתה מזכיר לעצמך ולחיילים שלך את 7 באוקטובר, הזמן הוא פחות פונקציה. זה קשוח, ברור, אבל יש בעוטף אנשים שכבר חודשיים וחצי לא נמצאים בבית, ויש אנשים שאיבדו את הילדים והמשפחות והבית שלהם נהרס, אז מי אנחנו שנתלונן? נגיע הביתה בעוד חודש, בעוד חודשיים, הכל בסדר".

"כשאתה מזכיר לעצמך ולחיילים שלך את 7 באוקטובר, הזמן הוא פחות פונקציה. זה קשוח, אבל יש בעוטף אנשים שאיבדו את הילדים והמשפחות והבית שלהם נהרס, אז מי אנחנו שנתלונן? נגיע הביתה בעוד חודש, חודשיים, הכל בסדר"

בתשובה הזאת יש גם הרבה מהרוח של גולני. יש משהו בחטיבה הזאת ששואב אליה בעוצמה את כולם, בני בית וזרים. מבין שלושת המ"פים, רק דור גדל בחטיבה. בוני וטייכמן הגיעו מבחוץ, אבל הם כבר גולנצ'יקים בנשמה. "אין דברים כאלה כמו גולני", אומר דור. "אין מקום בעולם, אין כוח בעולם, אין קבוצה בעולם, איך שלא נגדיר את זה, שתקבל כל כך הרבה סטירות ועדיין תתעקש להיות במקום הכי קשה, ותמיד ראשונה מקדימה".

בוני אומר ש"אתה יכול להגיע מהמקום הכי מנותק בעולם. ברגע שאתה נמצא איפה שהכומתה החומה נמצאת, אתה חלק מהמשפחה, וככל שאתה מעמיק בה אתה מגלה את העוצמה. זה דבר מטורף".

טייכמן חוזר לצמד המילים שהוא אומר לעצמו וללוחמים שלו מאז השבת ההיא: "עד הניצחון". מבחינתו, זה נכון בכל מובן. "בעיסוק באנשים שהם עם ישראל, בערכים, ברוח הלחימה ובעמידה במשימות. עד הניצחון. תמיד".

shishabat@israelhayom.co.il