"האחים שלנו מתו או נחטפו, לא נשרוד עוד הלוויה"

ההודעה שנחתה בקבוצת הווטסאפ הזמנית של קבוצת "אשל" מקיבוץ כפר עזה היתה מטלטלת. היתה שם מודעת אבל פשוטה, שמילותיה הוטחו כאגרוף מכאיב בבטן: אלון שמריז, שנחטף באכזריות לעזה בשבת השחורה - אינו בין החיים. הפצע הפתוח שנפער בלב חברי ילדותו מאז 7 באוקטובר חזר באחת לדמם.

ככל שהתגלו פרטים נוספים על ממדי הטרגדיה, שבמהלכה ירו לוחמי צה"ל בשוגג באלון ז"ל, ביותם חיים ז"ל, שנחטף גם הוא מכפר עזה, ובסאמר פואד אל־טלאלקה ז"ל מהיישוב חורה שבנגב, שנחטף מניר עם - האגרוף הכאיב יותר.

"פתאום, בהודעה אחת, קיבלנו את כל המידע על אלון", יסביר מאוחר יותר מור שרעבי, אחד מחברי קבוצת "אשל" שבה גדל אלון. "פתאום ידענו שהוא היה בחיים בשבי, שהוא הצליח לברוח או להינטש, וגם שהוא מת. הכל ביחד".

אני פוגשת אותם ימים ספורים אחרי. עדיין לא עיכלו את האובדן, הדמעות טרם יבשו, ואולי לא יתייבשו לעולם - אבל הרוח שלהם חזקה מכל. אנחנו יושבים באחד מהמתחמים במלון שפיים, שפתח את שעריו לתושבי כפר עזה המפונים. כמעט איש מחברי "אשל" לא גר במלון, ובכל זאת תשעה התייצבו במיוחד למפגש. ככה זה בחבורות. אחד מושך את השני, שמושך את הבאים אחריו.
ומתוך ההלם שהיכה בהם שוב ושוב, והאובדן הגדול שחוו החל מאותה שבת, הם מרימים קול צעקה ותחינה שלא ישכחו את יתר חבריהם שנמצאים עדיין בשבי חמאס. כי הם לא מסוגלים להתמודד, חלילה, עם עוד הלוויה.

הם היו 18 חברים בני אותה שכבה. גדלו יחד בכפר עזה וחוברו ביחד בעבותות של ילדות, רקטות, פריחת כלניות ומלחמות. כשהיו בגן, הוחלט לקרוא להם קבוצת "אשל". השם נדבק, ועד היום הם "האשלים", גם כשהם כבר בני 26 ופזורים ברחבי הארץ. "היום אנחנו קבוצה של 16, כששניים מאיתנו חטופים, וזה דבר שמוזר לנו להגיד", מוסיף מור.

בזה אחר זה הם סופרים את מי שחסר בקבוצה. סרן גיא אדמוני ז"ל נרצח בשבת השחורה. אלון שמריז ז"ל, וכן גלי וזיו ברמן, הוגדרו תחילה כנעדרים. אחרי כשבועיים התקבלה הודעה רשמית ששלושתם נחטפו לעזה, והחברים התגייסו למאבק להשבתם הביתה. מאבק שמחריף עכשיו, כי מבחינתם, אחרי האסון שבו נהרג אלון, לא ייתכן מצב שבו התאומים גלי וזיו לא יחזרו בשלום.

שבעה מ"האשלים" בחרו להמשיך את חייהם בקיבוץ, ובהם אלון ז"ל, גלי וזיו. ארבעה נוספים, גיא ז"ל, שחר אטינגר, מור שרעבי ויוני אביאני, שכרו יחד דירה בתל אביב. חבורה של צעירים מלוכדים, כאלה שלעיתים משלימים זה את דברי זה, ולפעמים מרשים לעצמם פשוט לשתוק יחד.

בצילומים הם מקפידים להניח את תמונת התאומים על כיסא, כאילו הם יושבים לצידם. כי בראייה הרחבה שלהם, התאומים אוטוטו חוזרים לחבורה. אם לא עכשיו, מחר. או מחרתיים.

"חיכינו שהם יתחתנו"

"שימי", הם קוראים לאלון שמריז ז"ל, שהיה החוט המקשר בין כולם. אוהד מכבי תל אביב מושבע, בחור תחרותי שלא היה אפשר לנצח אותו בוויכוח. גיבור בעל כורחו, אדם שאהב את המילה הכתובה והשרה אווירה נעימה - שהכל תמיד יהיה בסדר.

מיה לוינטל נזכרת איך ישבו יחד בשבוע שלפני השבת הנוראית, כשאלון ניסה לשכנע אותה לעבור לקיבוץ עם בן זוגה, לירן צדיקביץ'. "דיברנו על המציאות של לגדול לצד רקטות, ואיך זה משפיע על כך אחד", משחזרת מיה. "כמי שלא גדלה במציאות הזו, שאלתי אותם אם הם לא מפחדים שמחבלים ייכנסו לקיבוץ. אלון ולירן הסתכלו זה בזה וממש צחקו. הם הסבירו לי על המכשול התת־קרקעי ואמרו שגם אם יחדרו מחבלים, זו תהיה מקסימום חוליה אחת קטנה. אנשים כמוני, שלא גרים בעוטף, לא מבינים את תחושת הביטחון שנתנו לתושבים. לא סתם הם גרו שם".

סרן גיא אדמוני ז"ל זכה לכינוי "פקד". עמוד התווך של החבר'ה, חבר מתחשב ומכיל, שתמיד היה שובר את הקרח. אחד שאפשר לנהל איתו שיחת נפש עמוקה, וגם לצחוק ברוח שטות. בחור משכין שלום, מאחד. "וגם ממש חתיך", הם צוחקים. את נועה, בת זוגו בחמש השנים האחרונות, אימצו לחיקם כחלק בלתי נפרד מהחבורה. "די הימרנו עליהם שהם הבאים בתור להתחתן", מחייך שחר. "אבל עכשיו אני עלול להפסיד כסף בהתערבות".

בתחילת השבוע קיבלו דסקית מיוחדת שהכינו עבורן חברות רחוקות שפגשו את אלון ואת גלי בטיול בדרום אמריקה. שמותיהם של שלושת החטופים מהחבורה חרותים עליה. "עכשיו הדסקית פחות רלוונטית, לצערנו", אומרים כולם. "וזו רק אחת הסיבות שאנחנו נלחמים מאוד כדי שיחזירו את האחים".

מיה: "פעם אחת דיברנו על המציאות של לגדול לצד רקטות. כמי שלא גדלה בעוטף, שאלתי את אלון ואת לירן, בן זוגי, אם הם לא מפחדים שמחבלים ייכנסו לקיבוץ. הם ממש צחקו ואמרו שגם אם יחדרו מחבלים, זו תהיה מקסימום חוליה קטנה"

"כמו קרן שמש מאירה"

לא כולם שהו בקיבוץ באותה שבת. אלה שהיו רחוקים השתגעו מחוסר הוודאות, ואלה שהיו בכפר עזה היו עסוקים בהישרדות. "עד כמה שקשה להגיד את זה, לי היה טוב לדעת שאני שם, בממ"ד עם ההורים שלי", אומרת שני קנר. "להיות בחוץ באי־ודאות נראה לי דבר מאוד־מאוד קשה".

היא מדברת מהר. מזיזה את שיערה הארוך מצד לצד, נעה באי־נוחות בכיסא. בתנועות ידיים חפוזות מספרת איך הסתתרה עם הוריה בממ"ד, ואיך אחרי יממה נדהמה לראות את החורבן שהיה פעם הבית שלה.

שני: "אנחנו אומרים שמות ומספרי חטופים, אבל חשוב לנו שיבינו שיש כאן סיפורים וחיים שלמים. הם לא רק שם ברשימת החטופים והמתים, לא עוד תמונה בכיכר. הם חברים ובני משפחה שלנו. כשהודיעו לנו על אלון קיבלנו מכה נוראית. זה שבר אותנו"

"דווקא כשאתה בחוץ, אתה אמור לתת למשפחה ולחברים שלך את הביטחון", מסבירה עדן אטינגר, ששהתה בביתה שבתל אביב בעוד אחיה התאום שחר הסתדר בממ"ד עם ההורים בקיבוץ. "אני כתבתי להם שאני יודעת שבסוף הם ייצאו משם, אבל לא האמנתי לעצמי. אתה מסתובב בתחושה של חוסר אונים".

שחר: "אני ידעתי שאין אדם שאני סומך עליו יותר מאשר על עדן, שתדאג לנו. ולכן הייתי איתה כל הזמן בקשר. ידעתי שהיא עושה כל מה שהיא יכולה לעשות כדי לעזור לנו, ושאני עושה כל מה שאני יכול כדי לחזק את ההורים שלי שאיתי בממ"ד".

יובל טלקר מסכימה עם שחר. בליל של מחשבות עבר בראשה ב־30 השעות שבהן שהתה בממ"ד עם הוריה, ובהן המחשבה שאם כבר למות - עדיף ביחד. "הרגשתי שאני ממש מעדיפה שאם יקרה משהו, אני איתם. אם הם מתים, אני איתם. לא רציתי לחוות את הקושי הגדול של אובדן הורים. בממ"ד המחשבה הזו עברה לי בראש לא מעט".

כמעט כל אחד מהם איבד קרוב משפחה באסון. אסף וינר הוא אחיו של יהב וינר ז"ל ובן דודם של הדר ואיתי ברדיצ'בסקי זכרם לברכה - שני הורים שנרצחו בעוד התאומים שלהם נותרו בחיים. הוא זוכר, רגע אחרי רגע, איך קיבל את ההודעה בבוקר שהמחבלים עומדים ממש על דלת הבית של אחיו ואשתו, שי־לי עטרי. איך שמע בדיעבד ששי־לי הצליחה לברוח עם התינוקת שייה, בעוד המחבלים רצחו את יהב. אסף עצמו היה סגור בממ"ד עם הוריו כשהמחבלים ניסו לפרוץ לביתם. בשעת הצהריים הוא שלח הודעה לחבריו: "יש לי מחבלים בבית", ואז נגמרה לו הסוללה בנייד. רבים מחבריו הבינו שהוא חי רק כשנפגשו אחרי יממה בנקודת איסוף שאליה חולצו מהקיבוץ.

לירן צדיקביץ' איבד את אביו עומר ז"ל. לירן לא שהה בקיבוץ באותה שבת, וכשהגיעו ההודעות על חדירת מחבלים מיהר ליצור קשר עם אביו, ללא הצלחה. במשך 30 שעות התקשר למשטרה, לאנשי צבא, לחברי קיבוץ ולבני משפחה בניסיון לקבל אות חיים מהאב. "היתה תחושה של חוסר אונים גדול, כשכל מה שאתה יכול לעשות זה לשלוח הודעות בווטסאפ ולקוות שמישהו יעזור", הוא נזכר.

"בבוקר שלחתי את התמונה שלו בכל הקבוצות שרק חשבתי עליהן. רק אחרי 30 שעות זיהו אותו בחניה. הוא עבד כאחראי מחשוב של מועצת שער הנגב, ובחירום היה צריך להגיע לחמ"ל של המועצה. כשהסתכלו יותר מאוחר במצלמות שממוקמות מחוץ לבית שלו, ראו שהוא יצא מוקדם בבוקר מהבית עם תיק, בדרך לחמ"ל. אז בפועל, כשאני התעוררתי, אבא שלי כבר לא היה בחיים".

מתן סובול הוא בן דודם של גלי וזיו ברמן, התאומים שנחטפו. הוא לא שהה בקיבוץ באותה שבת, וניסה לעזור מרחוק ככל שהיה יכול. עכשיו הוא נלחם להשיבם הביתה. "גלי וזיו הם מי שמחזיקים את הבית", העיניים שלו נוצצות. "הם כמו קרן שמש שמאירה בכל מקום שאליו הם הולכים. מספיק שאתה מסתכל לכל אחד מהם בעיניים, ואתה מוציא חיוך. אנשים זהב. והם חסרים פה מאוד".

לא כולם הצליחו להגיע למפגש שלנו. אבל חשוב להם להזכיר גם את חבריהם הנוספים לקבוצת "אשל" שאיבדו בני משפחה בזוועות. הוריה של רז איתמרי, רם ולילי, זכרם לברכה, נרצחו וזוהו בנפרד אחרי ימים רבים מדי. אביו של יוני אביאני, שחר ז"ל, היה הרבש"צ של הקיבוץ ונרצח. מורן שטהל איבד את אמו, מירה ז"ל. אבא של חבר כיתתם בר יצקן היה בין הראשונים שנפצעו בהגנה על הקיבוץ, וכיום עובר שיקום ארוך בבית החולים. וזוהר לופו היה בטיול הגדול בניו זילנד, כששמע משם איך אחותו, אורי, ניצלה בגבורה ממחבלים שתקפו את ביתה.

"זה היה הפחד הגדול"

הם גילו לראשונה על האסון הקבוצתי ביום ראשון, 8 באוקטובר, בתחנת הדלק שמחוץ לכפר עזה. מי ששהו בקיבוץ באותה שבת חולצו בזה אחר זה והגיעו לשטח הכינוס המאולתר. ככל שחלפו השעות, גילו בני החבורה שארבעה מחברי "אשל" חסרים. יומיים אחרי השבת השחורה החליטו להיפגש בביתה של מיה בכפר שדה ורבורג, ליד כפר סבא.

"זה היה הערב הכי מוזר והכי עצוב שהיה לנו בחיים", נזכרת יהלי דורון. "צחקו, ובכינו, והיינו בהלם. ערב הזיה".

אסף, שכאמור שכל את אחיו ואת בני דודיו בטבח, מניע את רגליו באי־שקט. מילותיו שקולות, טון דיבורו נעים, אבל הרגליים לא נחות, כאילו מנסות לפרוק בליל של כעס, כאב וגעגועים עזים.

"הערב הזה היה איזו היאחזות שלנו בחיים", הוא מדגיש. "אני זוכר את המפגש הראשון בתחנת הדלק מחוץ לקיבוץ, עם שני ויובל, שבו כולנו התפרקנו. אבל ביום שני כבר ראינו את כל חברי הקבוצה, וזה היה קצת נורמלי בתוך כל הלא נורמליות שהיתה שם. חלק מהחברים חשבו שהם לא יראו אותי עוד בחיים, כי הרי שלחתי הודעה שיש לי מחבלים בבית, ונעלמתי. ואז הם ראו שאני חי, וזה נתן תקווה".

יובל ממוללת סביב אצבעה את שולי חולצתה. "ברגע היציאה מהקיבוץ הייתי עדיין במוד הישרדותי", היא מדברת מהר. "אני ממש זוכרת איך יצאתי וחיבקתי את החיילים שבאו לחלץ אותנו, ואז ראיתי מחבל מת בחוץ, והתחלתי להבין שכל הקיבוץ שלי הוא זירת מלחמה. רק כשפגשתי את כל הקבוצה הבנתי שאני כבר לא צריכה להיות בהישרדות, ושאני יכולה להתפרק".

בשבוע וחצי הראשונים, אלון ז"ל, גלי וזיו הוגדרו כנעדרים. רק אחרי כמעט שבועיים התקבלה ההודעה הרשמית שהשלושה נחטפו לרצועה. "היה שלב שבו אי־הוודאות היתה כל כך גדולה, שרציתי לשמוע את ההודעה, לדעת סוף־סוף עם מה להתמודד. עד היום אנחנו לא יודעים בוודאות שגלי וזיו בחיים, וזה מטריף", מסביר מתן, וכולם מהנהנים. "אני חושב שבהתחלה כולנו היינו בהלם, ולא ידענו איפה להתחיל למצוא את הכוחות להילחם. אבל ככל שהזמן עבר הבנו שאף אחד לא יצעק במקומנו, והקמנו חמ"ל משפחתי כדי להגיע לכמה שיותר אנשים ולצעוק שיחזירו אותם. והמשפחה הנוספת, זו של 'האשלים', נלחמת יחד איתנו".

לירן: "בהתחלה הייתי בהלם ובאבל על אבא שלי ועל אנשי הקיבוץ. רק אחרי חודש בערך נפל לי האסימון שאפשר לעשות יותר. שצריך לדבר יותר. להתעסק יותר בהחזרת החטופים ובהעלאת המודעות. להכניס את המאבק לסדר היום שלנו, כדי לשמור על זה בתודעה. חלק מאיתנו אפילו נסעו למדריד, לכנס הסברה של אנשי עסקים לא יהודים, כדי לדבר עליהם יותר".

אסף מספר שבימים הראשונים כל אחד התאחד עם משפחתו, תוך ניסיון לעבד ולעכל את האובדן והכאב האישיים. "אבל אז הגיעה ההודעה שגיא נרצח, וזה היה השבר הראשון שלנו כקבוצה. מצאו אותו ואת אמא שלו, מיכל ז"ל, מחובקים, שזה מאוד אופייני לו. וזה שבר וגם איחד אותנו יותר, כי הבנו שאנחנו צריכים להחזיר את החברים שלנו שנותרו שם.

"האחים שלנו מתו, ואנחנו לא מסוגלים לקבור עוד. יש לנו אבל וחור עצום בקהילה באופן כללי, אבל גם חור ענק בקבוצה שלנו. כל אחד מהנרצחים הוא אדם שגדלנו וחיינו איתו 26 שנה, ואנחנו רוצים עוד לחיות עם גלי וזיו".

אסף: "כל החברים שלנו חסרים. אם כל אחד מארבעתם היה כאן איתנו עכשיו, הוא היה מרים אותנו הרבה יותר. גיא היה יודע לנתח את המצב ולהרגיע, אלון היה מצחיק אותנו, ועל גלי וזיוי אפשר היה להישען לתמיכה. אנחנו באמת מתגעגעים לכולם"

הם כמעט התרגלו לנורמליות הכאוטית, עד שנחתה ההודעה על מותו הטרגי של אלון. באותו יום שישי, חברי "אשל" היו מפוזרים ברחבי הארץ, אבל ברגע אחד היה לכולם ברור שהם מתייצבים במלון בשפיים, לחבק את בני משפחתו.

כשפגשו את אמו של אלון, דיקלה, היא התנצלה בפניהם על שקיבלו את ההודעה בדרך זו. "בגרון ניחר היא אמרה שלא היתה מסוגלת להודיע לנו. אנחנו ממש מבינים ואוהבים אותה", אומר אסף.
שחר: "להודיע לחברים שלי שגיא נרצח היה אחד הדברים הכי נוראים שעשיתי בחיים. זה היה אחד הפחדים הכי גדולים של כולנו, שנצטרך להודיע על מוות של חבר".

שני מבקשת להדגיש שכל אחד הוא עולם מלא בפני עצמו. "אנחנו אומרים שמות ומספרי חטופים, אבל חשוב לנו שיבינו שיש כאן סיפורים וחיים שלמים. הם לא רק שם שנוסף לרשימת החטופים או המתים, לא רק עוד תמונה בכיכר. הם חברים ובני משפחה שלנו, וכל יום שהם לא איתנו הם בסכנה ממשית. אני לא יודעת איך נשרוד שוב, חלילה, עוד הלוויה. המכה הנוראית שקיבלנו בשישי בערב, כשהודיעו לנו על אלון, שברה אותנו".

"בימי שישי אני נשברת"

כבר לא מעט שנים שיש ל"אשלים" קבוצת ווטסאפ פעילה מאוד. בדרך כלל הם מעבירים בה הודעות על שמחות, אירועים ומפגשים. אבל כבר בימים הראשונים שאחרי הטבח פתחו קבוצה חדשה תחת השם "זמני". מאז הם מתכתבים רק בה. 14 חברים, שמקווים לחזור במהירות האפשרית לקבוצה המקורית.

"היינו חייבים לפתוח קבוצה חדשה, כי התחילו להגיע הודעות על מחבלים שנכנסים לתוך קבוצות בטלפונים של נרצחים או חטופים", מסביר מור. "בקבוצה המקורית יש הודעות קשות של הנרצחים והחטופים מאותה שבת. הקבוצה השנייה כאמור זמנית, וכשלא נצטרך אותה - נסגור".

יהלי: "לא היה קל לפתוח קבוצה שנייה, וגם על זה היינו צריכים לחשוב המון. הרי איך נפתח קבוצה חדשה בלעדיהם? יש אמירה מסוימת בפתיחת קבוצה של כולנו, בלעדיהם".

מור: "היינו חייבים לפתוח קבוצה חדשה בווטסאפ. בקבוצה המקורית יש הודעות קשות של הנרצחים והחטופים מאותה שבת. הקבוצה השנייה היא זמנית, וכשלא נצטרך אותה - נסגור". יהלי: "לא היה קל לפתוח קבוצה בלעדיהם. הרגשנו שיש בזה אמירה"

בכפר עזה נחשבים "האשלים" לאחת הקבוצות המגובשות ביותר בקיבוץ. "אנחנו כאמור 26 שנה ביחד, מתוכן 20 שנה מתמודדים עם מצב בטחוני גרוע, והדברים האלה מאחדים בסוף", מנסה אסף להסביר את הדבק המחבר. "בשבועות האחרונים למדנו לנהל שגרה זמנית. חלק מאיתנו חזר בטפטופים לעבודה, חלק התכונן לשנת הלימודים האקדמית שהיתה אמורה להתחיל. אבל אז הגיע האירוע הטרגי עם אלון והחזיר אותנו ל־7 באוקטובר".

אסף משתתק לרגע, וכולם מתכווצים בכיסאות.

"אם אלון, יותם וסאמר היו מצליחים לברוח, היה סיכוי גדול שאלון היה יושב איתנו עכשיו במעגל הזה. אבל הם לא הצליחו, וזה שובר. מה שמחזיק אותי עכשיו זו הקבוצה הזאת. המשפחה שלי מתמודדת עם האובדן של אחי, ומאז ההודעה על אלון אני מקבל תמיכה בעיקר מהחבר'ה האלה, כי הם היחידים שמבינים אותי ויודעים מה אני מרגיש".

"הביחד שלנו הוא משאב הכוח העיקרי שלנו", מהנהן שחר. "אנחנו מבינים בלי מילים. נכון, כל אחד כואב גם לבד, אבל הביחד מחזיק אותנו כרגע. ולכן גם אנחנו דורשים ביחד שיחזירו אותם מעזה".
יהלי דורון כמעט לא מדברת. השיחה קשה לה מדי, והיא מעדיפה להתרכז בדברי חבריה, שמכירים אותה מגיל אפס. "בדרך כלל קשה לי להיפתח לאנשים חדשים", היא כמעט מתנצלת. "בקבוצה הזו אני יכולה לשבת בלי לדבר, והם מבינים אותי במבט. ואולי גם בגלל הליכוד הזה, החוסר ממש מורגש. גלי וזיו הם כוכבים גדולים של הקבוצה, והם מאוד חסרים.

"בימי שישי אני נשברת לפעמים, כי אין את המפגשים הקבועים בקניונית או את המפגש השכבתי בדוצ (השכונה של הדור הצעיר). מעבר לעצב על אובדן האנשים היקרים שאיבדנו בקיבוץ, יש עצב על אובדן החיים שהיו לנו".

איש מבני החבורה לא שאף מעולם להופיע בתקשורת או ביקש להתפרסם. הם בטוחים שגם חבריהם לא חיפשו זאת. "אנחנו לא גיבורים, ואף אחד מהחברים שלנו לא רצה להיות גיבור", אומר שחר. "אני מנשק את האדמה שרז הולכת עליה. אחרי שהיא איבדה שני הורים היא נלחמת כדי שיחזירו את החברים שלה. ואלון ז"ל, שהוא בכלל גיבור ישראל, ראוי לכל מה שאומרים עליו. אבל בסופו של דבר, אנחנו אנשים פשוטים שחיים חיים פשוטים ורוצים לחיות את החיים שלנו בשקט".

יובל: "אנחנו הולכים שנים אחורה ביחד. לא כמו בעיר, שם אני לא יודעת מי גר בדלת מולי. כאן כולנו שכנים, הולכים יחפים וקופצים ביחד בשלוליות בוואדי, כי זה מה שהיינו עושים כילדים. רק תני לנו לחזור לעשות את זה עכשיו".

מור: "התחושה היא שאין לנו בית עכשיו. אנחנו הומלסים".

"זה משהו מיוחד שלנו"

השעה מאוחרת, אבל ל"אשלים" קשה להיפרד. הם דואגים מאוד לגלי ולזיו שנותרו בשבי בעזה. חברים שנחטפו מהמיטה ושאיש לא יודע באמת איפה הם נמצאים.

ביציאה מהמלון אנחנו נעצרים ליד לוח עצום שעליו מודפסים בגדול 19 שמות האנשים שנחטפו מכפר עזה. לצד כל אחד שחזר בעסקה המדינית הדביקו מדבקה עגולה ועליה הכיתוב "כפר עזה, זה הבית שלי". בסוף השבוע האחרון הצמידו מדבקות גם לשמם של אלון שמריז ויותם חיים המנוחים. שמותיהם של חמישה מחברי הקיבוץ - אמילי תהילה דמארי (27), דורון שטיינברכר (30), קית' שמואל סיגל (64) והתאומים גלי וזיו ברמן - עדיין מסומנים בנקודה אדומה. מחכים שיוציאו אותם מעזה.

"סביר להניח שהם בתוך חור שחור מתחת לאדמה, לא יודעים איזה יום היום", אומר אסף. "אנחנו רק מקווים שהם ביחד, כי אם הם ביחד הם מנהלים את האירוע. הם בטוח מחזיקים זה את זה, ואת כולם. אי אפשר שלא להתאהב בהם, ואני בטוח שאם הם נמצאים עם עוד אנשים, הם דואגים גם להם ושומרים עליהם. הם בטוח נקודת חוזק שם בפנים. כמו שהם היו נקודת חוזק שלנו ושל המשפחה שלהם.

"האמת היא שכל החברים שלנו חסרים. אם כל אחד מארבעתם היה איתנו כאן עכשיו, הוא היה מרים אותנו הרבה יותר. גיא היה יודע לנתח ולהרגיע את המצב, אלון היה מצחיק אותנו, ועל גלי וזיוי אפשר היה להישען ולקבל תמיכה. אנחנו באמת מתגעגעים לכולם".

"זה משהו מיוחד בקבוצה שלנו", מסכמת יהלי. "יש לנו קשרים אישיים מאוד חזקים, ממש משפחה. וכמו שכל אחד חווה אובדן במשפחה שלו, גם אנחנו חווינו את האובדן שלנו".

batchene@gmail.com