נתי ורוני עמדו יחד במה שעד 7 באוקטובר היה ביתו של רוני בקיבוץ כיסופים. חלון המטבח מלא חורי קליעים, הקירות מבוקעים מהמטענים שהושלכו לתוך הבית, ואחת מדלתות הממ"ד הושלכה הצידה מכופפת ושבורה, כאילו היתה עשויה מקרטון.
חודשיים לאחר שמחבלים ניסו לרצוח את הרבש"צ בביתו שלו, הוא התחבק עם מי שהציל את חייו - והשניים הישירו מבט למצלמה כשמתחתיהם דגל ישראל. היתה זו הפעם הראשונה שבה נפגשו מאז אותה שבת ארורה. סא"ל נתנאל ביטון, מפקד גדוד 9 של השריון, לבוש בסרבל השריונאים, רגע לפני הכניסה ללחימה בדרום הרצועה, ורוני ספדג', הרבש"צ של קיבוץ כיסופים, לבוש מדים טקטיים. אף שביתו הפך לחורבה, הוא מעולם לא עזב את הקיבוץ מאז 7 באוקטובר.
יחד הסתובבנו בין בתי הקיבוץ החרבים. בבית אחד נגררה קשישה החוצה והוצאה להורג, באחר נספתה משפחה שלמה. 20 חברים נרצחו בקיבוץ בחג שהפך לאסון.
"הייתי שמח שזו לא תהיה כתבת פרופיל או משהו כזה", פותח נתי בחיוך נבוך. ניכר כי הוא רחוק מאזור הנוחות שלו - שהוא כנראה הטנק שלו, שנמצא כמה קילומטרים משם. הוא מסביר שהסכים להתראיין רק למען לוחמיו, חיילי גדוד 9 של השריון, שלחמו בגבורה בשעות ובימים לאחר הטבח בעוטף עזה, וכעת מחרפים את נפשם בעזה.
רוני מהנהן ועונה תשובה דומה: "אני בדרך כלל לא מתראיין, אני אלרגי למצלמות, אבל אני מבין שחייבים לספר על מה שהיה. אמנם זר לא יבין מה התרחש כאן, אך עלינו מוטלת החובה לעשות כל מה שאפשר כדי להעביר את הדברים הלאה".
לגמרי לבד, מול המחבלים
סיפורם המשותף של השניים מתחיל, כמו כל אירועי 7 באוקטובר, בשעה 6:30 בבוקר, אז יצא רוני מביתו למשמע פיצוצים עזים. "בעיקרון, כשיש ירי אני יוצא החוצה כדי לזהות אם יש נפילות ביישוב כדי לספק סיוע. כבר ברגע הראשון הבנתי שהאירוע מורכב יותר.
"שאלתי את עצמי אם חיסלנו מישהו, כמו במבצע 'חגורה שחורה', והתחלתי מייד לחלק משימות. אמרתי לאנשי צוות החירום היישובי להכניס את כל התושבים לחדרים המוגנים ולחברי כיתות הכוננות להתחמש ולהיות מוכנים בפתח של הבית שלהם, לכל צרה שלא תבוא".
רוני מציין שאף שלא ציפה לפלישה של אלפי מחבלים, התרחיש של פלישת מחבלים לקיבוץ היה בגדר סביר, ועל כן הוא הכין את חברי כיתת הכוננות הקיבוצית לתרחיש שכזה. "מבחינתי היה אפשרי לגמרי שמחבלים יפוצצו מכונית תופת על הגבול וייכנסו. אני נכנס לתוך הבית, לוקח את הנשק ואת האפוד, אבל לא מספיק לשים אותו עלי".
שניות לאחר שהורה לחברי כיתת הכוננות להתכונן, נכנסו מחבלי הנוח'בה לרחוב שבו הוא מתגורר. בדיעבד, אומר רוני, הם ככל הנראה ידעו היכן הוא גר ולכן חתרו למגע מהרגע הראשון כדי לנטרל את האיום מבחינתם.
"בשעה 6:38 ראיתי את המחבלים רצים לעברי ויורים. הם חדרו מכיוון הרפת. אני רואה אחד שנצמד לבית סמוך ואני דופק בו צרור. הוא לא נופל ישר. אני דופק בו עוד כמה קליעים. אני מרסס לכיוונם כדי לרתק אותם, להרוויח זמן. אני מבין שאני לגמרי לבד מול המחבלים - רק אני, הרובה והקדוש ברוך הוא".
רוני נסוג לביתו והמשיך לבצע ירי לעבר המחבלים. אלו בתגובה ירו לעברו טיל אר.פי.ג'י, אך הוא הספיק לזנק לחדר מימין וניצל ממוות בטוח. דרך חלון הוא ניהל קרב יריות נגד אחד המחבלים באמצעות אקדחו האישי, חיסל מחבל נוסף, ולאחר מכן קיבל החלטה דרמטית שהצילה את חייו. בזמן שניהל את קרב היריות ילדיו שהו בשני ממ"דים בבית, והוא החליט לרכז את ארבעתם יחד עם אשתו בממ"ד שמצד ימין.
"זה הדבר הכי חכם שעשיתי אי־פעם. רצתי, לקחתי את שתי הבנות שלי והכנסתי אותן לממ"ד. סגרתי עליהם את הדלת וחזרתי לחלון לנהל אש. אני הורג מחבל עם האקדח, אבל אז יש לי מעצור. אני מזהה משהו עף לעברי ומבין שמדובר במטען. בתוך שניות אני נכנס לממ"ד, וסוגר את הדלת. ברגע שסגרתי את הדלת של הממ"ד הם פוצצו את דלת הכניסה לבית וחדרו פנימה.
רוני: "נלחמתי עם המחבלים על דלת הממ"ד. שני קליעים חדרו. אני מצמצם את הילדים הצידה כדי שלא ייפגעו. בשלב מסוים מחבל אמר: 'יאללה, צריך להתקדם'. היו לי עוד עשרה קליעים לרגע האמת, אם נזדקק לכך – בשבילנו"
"מרגע זה המלחמה שלי עם המחבלים היא על הדלת. תפסתי את הידית כמה שיותר חזק בזמן שהם יורים על הדלת. היו שני קליעים שחדרו את דלת הממ"ד ואני מצמצם את הילדים הצידה כדי שלא ייפגעו. אני אומר לילדים לשתוק - והם שותקים שעות על גבי שעות. מדהימים.
"מאותו רגע אנחנו בפנים, והם יודעים שאני שם. כל כמה זמן הם מנסים לפתוח את הדלת. בהתחלה ניהלתי איתם ממש מלחמה על הידית, אבל בשלב מסוים שמעתי אחד אומר בערבית 'יאללה, צריך להתקדם'. לאחר מכן הם פתחו חמ"ל בתוך הבית שלי. הם יצאו לרצוח את החברים שלי מהבית שלי. היו לי עוד עשרה קליעים במחסנית, אבל בשלב זה לא יכולתי לצאת להילחם, כי הייתי צריך להגן על המשפחה שלי. הקליעים היו מוכנים לרגע האמת, אם נזדקק לכך - בשבילנו".
להתקדם דרומה, בלי הטנקים
סא"ל נתנאל ביטון היה, כמו כל לוחמיו, בחופשה לרגל חג שמחת תורה. את ההודעה הראשונה על המלחמה שפרצה קיבל מחמו, שאצלו שהה, ביישוב אריאל. "אני דתי, שומר שבת. ב־7 בבוקר העיר אותי אבא של אשתי ואמר לי שהוא שמע שמשהו קורה בעזה. בתוך זמן קצר אני מתעדכן ומקפיץ את הגדוד, כולל פלוגת המילואים שלנו. החלטה שהיתה קריטית, בדיעבד".
בתקופה שקדמה למלחמה, גדוד 9 של השריון נמצא באימון ברמת הגולן, והכלים של הגדוד היו בצפון הארץ. מסיבה זו נתי הורה בתחילה ללוחמיו להתקדם צפונה כדי להצטייד. לוחמי המילואים, לעומת זאת, הצטיידו בימ"ח בנחשונים, במרכז הארץ. "כולם הגיעו לשם זריז. בינתיים אנחנו מתחילים להבין מה קורה. החלטנו שלא להעלות את לוחמי המילואים על הטנקים, אלא לקחת וסט ונשק ולרדת לעזה ברכבים, כלוחמי חי"ר. בזמן שאני יורד עם החפ"ק שלי אני מברר איפה הבלאגן, וכשאומרים לנו שמתנהל קרב בכיסופים - התקדמנו לשם".
הלוחמים הגיעו בשעות הצהריים המוקדמות למוצב כיסופים, שאליו היתה פלישה מאסיבית של מחבלים, שכבשו אותו בפועל. "אני מגיע לשער הכניסה למוצב ורואה שלושה לוחמי אגוז שנהרגו, לצד הרוגים נוספים של חטיבת גולני. צריך לומר כאן שבכל אפוד על גבי חייל הרוג היו חמש מחסניות ריקות - הם לחמו עד הקליע האחרון. עד השנייה האחרונה.
"אנחנו שומעים ירי ורצים לצד הצפון־מערבי של המוצב, ואז נתקלים במחבלים נושאי מטולי אר.פי.ג'י. מחסלים את האיום וממשיכים לחמ"ל, שם התבצרו כל מי שנותרו בחיים במוצב. תצפיתניות, עדיין בפיג'מות, אזרחים, אפילו תינוק. הרבה רעש, דם על הרצפה, פצועים, אנשים בהלם. הותרתי שם קצין וחזרתי לש"ג, שם סיימנו עם היתקלות נוספת והתחלנו לסרוק את המוצב. במקביל התחלנו לפנות את הניצולים. עטפנו אותם בכוחות, לוחמים, נשקים לכל כיוון, והולכים 300 או 400 מטרים עד לאוטובוסים".
נתנאל: "רוני היה צמוד אלי. באחד הבתים נכנסנו פנימה ואז זרקו עלינו רימונים מהקומה השנייה. הבנו שאי אפשר להתקדם כך. הזעקנו טנק של גדוד 77 שהיה בגזרה, הכוונו אותו והוא ירה על הבית. זה היה הסוף של המחבל"
נתי הבין שהמוצב תחת שליטה והחליט לדלג לכיוון קיבוץ כיסופים. "היו שם כמה חפ"קים. לקחנו אחריות על הקיבוץ והתחלנו בסריקות בתוך היישוב עצמו. בשלב זה הגיעה לקיבוץ פלוגה נוספת, סדירה, שלי, והתחלנו לסרוק בית אחר בית כדי למצוא אזרחים".
הכוחות טיהרו את היישוב ממחבלים, וכך רוני הצליח, אחרי כמה שעות, לצאת מביתו. הוא פינה את בני משפחתו מהבית - "עצמתי לילדים את העיניים. הם לא צריכים לראות את הדברים שהיו מחוץ לבית שלנו" - ולאחר מכן הצטרף ללחימה.
"רוני היה צמוד אלי", משחזר נתי. "עברנו בכל בית ודפקנו בחוזקה על הדלתות. לחלק מהבתים לא הצלחנו להיכנס, אנשים סירבו לפתוח את הדלת ולקח לא מעט זמן לשכנע אותם. באחד הבתים נכנסנו פנימה ואז החלו לזרוק עלינו רימונים מהקומה השנייה. הותקלנו. יצאנו ופתחנו ב'סיר לחץ' על הבית - יורים ממקלעים ורובים. הבנו שאי אפשר להתקדם כך. הזעקנו טנק של גדוד 77 שהיה בגזרה, הכוונו אותו, והוא ירה על הבית. זה היה הסוף של המחבל".
יום אחרי: עוד מחבלים ברפת
הלחימה נמשכה בימים הבאים. בכל פעם שהלוחמים חשבו שטיהרו את הקיבוץ, הם גילו שיש מחבל נוסף שמסתתר ומנסה לפגוע בהם. כך, יותר מ־24 שעות לאחר שהקיבוץ נחשב למטוהר, נכנסו רפתנים לרפת לחלוב את הפרות. "פתאום שמענו יריות ורצנו למקום. מחבלים התבצרו בתוך הרפת ורצחו את אחד הרפתנים. הזעקנו למקום טנק ומסוק קרב וחיסלנו את שני המחבלים", מספר נתי. "לאחר מכן המשכנו את הפינוי, אבל שוב נתקלנו במחבלים נוספים שנותרו בקיבוץ והתבצרו ליד חדר האוכל".
"הלחימה", אומר רוני, "הסתיימה בפועל רק כשבוע לאחר 7 באוקטובר, בסגירת מעגל סימבולית. חיסלנו מחבל עם קלצ'ניקוב, וכשהתקרבתי ראיתי מראה מוכר. הוא נמצא שכוב כשעל גופו האקדח האישי שלי, שאותו גנב מדלפק השיש במטבח שלי, לאחר שאני נכנסתי לממ"ד להגן על משפחתי".
הבית של רוני שרוף ואינו ראוי למגורים, אבל הוא לא הבית שנפגע בצורה הקשה ביותר בקיבוץ. רחוק מכך. כשאני שואל את הרבש"צ אם בתים נוספים בסביבתו ספגו פגיעות, הוא שותק במשך זמן־מה. לאחר מכן, ללא מילים, הוא מקיף איתי את הבית וחושף בפניי את הזוועה: בתים הרוסים, שבורים, רמוסים, שרופים. נזק בלתי נתפס ורצח בלתי מתקבל על הדעת.
הבית של ג'ינה סמיאטיץ (90) נמצא מימין. המחבלים גררו אותה מהממ"ד והוציאו אותה להורג בירייה בסלון. אנו נכנסים לתוך שאריות הבית השרוף, לתוך האפלה. צעד אחר צעד, דרך ההריסות ועד הממ"ד, שם מתגלה בפנינו שמיכה לבנה שבמרכזה כתם אדום כהה, דמה של הנרצחת זועק אלינו בלי מילים. אורן כהן, הצלם, שואל אותי אם יש לי פנס. אני מצביע על רובה ה־M16 שאני נושא מתוקף תפקידי כלוחם במילואים, והוא מבקש שאאיר לתוך הממ"ד. הנשק מופנה לתוך החושך הנורא. הפעם מדובר בנשק של אוהב, בפעם הקודמת היה זה נשק של שונא. בני אור מול בני חושך. לוחם מול צורר.
הבית הסמוך, או יותר נכון מה שנותר ממנו, הוא בית משפחת זק. המחבלים עברו בית־בית בקיבוץ וניסו לשכנע את הדיירים לצאת כדי לטבוח בהם. אתי ואיתי זק, יחד עם בנם שגיא, בן ה־15, סירבו לצאת מהממ"ד. המחבלים העלו באש את הבית ושרפו את בני משפחת זק בעודם בחיים. "אני לא מאמינה שכפו עלי להיפרד מכם בצורה כזו אכזרית. אש הלהבות בלעה אתכם והשאירה אדמה חרוכה", ספדה להם בתם, תומר.
רוני: "בשום פנים ואופן אני לא חושב שהיתה כאן הפקרות. החבר'ה שהגיעו לכיסופים נלחמו כמו אריות כדי להציל אותי, את משפחתי ואת התושבים שלי. איך אני יכול לומר שהם הפקירו אותי? להפך"
צעד אחר צעד בתוך הבתים ההרוסים, זוועה אחר זוועה. הקומה העליונה של בית משפחת זק קרסה לחלוטין, והבית כולו נמצא בסכנת קריסה מיידית. בצד השני של הבית, מול הנוף הירוק, בולט תרמיל של טיל שנורה מטנק בימים השחורים ההם. במה שהיה מרפסת פורחת ניצב חלק של זחל שהיה שייך גם הוא לטנק, עדות למה שהתרחש. בבית השכן אנו מוצאים כיסא גלגלים מיותם ושלד של קלנועית שעלתה באש. במקרה הזה הדיירת נחלצה בחיים, במקרים אחרים תנודת ראש עצובה מלמדת ללא מילים על מה שקרה למי שחיו בבתים הפורחים שהפכו לעיי חורבות.
נתי ורוני צועדים לצידנו, מעלים זיכרונות מאותם ימים נוראים. בבית הזה הוקם חפ"ק, בבית ההוא נורה מחבל. זוכר את ההוא שחשבנו שהיה תאילנדי שנרצח? מתברר שהוא היה מחבל. לפתע הטלפון של רוני מצלצל. על הקו אנשי היחידה לאיתור נעדרים. "אנחנו בשער, אפשר להיכנס לדבר איתך?" הם שואלים. "אתם לא מאמינים מי נמצא איתי, הקצין שהציל את היישוב", הוא משיב.
מחוץ לבתים ההרוסים, בצל אילן פורח, נפרשת מפה, ונתי מסמן בטוש שחור היכן חיסל מחבלים ואיפה חולצו ניצולים בחיים. אנו מביטים מהצד בעבודת הקודש ומתעדים בעינינו את ההיסטוריה הנכתבת בעודנו עומדים בגיא ההריגה.
תגיד, אני שואל את רוני, אתה מתכוון לחזור לגור בקיבוץ? זו שאלה טעונה, ורוני שוקל מילים. "זה היה יישוב בפריחה, אתה יודע? במשך הרבה שנים הוא היה בדעיכה, ואז הגיעו המון משפחות חדשות עם ילדים. אין לי ספק שנחזור. אני לא יודע מה יהיה עם הבית שלי, כי הוא לא ראוי למגורים, אבל אני לא עוזב את כיסופים. זה הבית שלי, אזמין אותך לחנוכת הבית". ומה עם יתר התושבים, אני מקשה, והוא משיב כי כל אחד יצטרך לעשות את החשבונות שלו.
שיחת טלפון ממח"ט גבעתי
מאז השבת השחורה, רוני לא עזב את הקיבוץ ליותר מכמה שעות. בני משפחתו משתכנים במלון בים המלח והוא ישן בחמ"ל המבצעים, מבנה ממוגן היטב שנמצא מתחת לקרקע. "והאנשים טובים לנו מאוד, חומה היו עלינו. גם לילה, גם יומם", מצוטט פסוק על הקיר, ועל המקרר תמונה מבודחת של יוסף שילוח וכיתוב: "הרגע הזה שמתוך שינה אתה קולט שיש אזעקה". הומור שחור בקיבוץ שידע אלפי רקטות לאורך השנים.
הטלפון מצלצל שוב, הפעם של נתי. הלוחם לצידו משיב ומבקש מנתי להזדרז. "אם זה לא המח"ט אני לא מסכים", אני מתבדח, ומגלה שאכן מדובר במח"ט גבעתי, לירון בטיטו, שממתין על הקו. רעם הטנקים נשמע במרחק בתזמון מושלם, ונתי מספר שמדובר בכוחות שלו. "בעוד שעתיים אני בעזה", הוא אומר.
זה כמעט חסר תקדים שגדוד שריון מציל קיבוץ ללא טנקים, אתה יודע?
"מבחינתי, אני הגעתי לבצע את המשימה. אני חושב שזו הרוח של המלחמה הזו. זה לא עניין של כמה אתה כשיר או לא, אלא שזו המשימה שלך. אם יש טנקים, נשתמש בטנקים, ואם לא - נילחם ברובים, בידיים וברגליים. זו היתה מלחמת אין ברירה - וזו היתה המשימה שלנו.
"זו גם הסיבה שאני מתראיין. אין לי שום עניין אישי, אבל מגיע ללוחמים שלי שעם ישראל ישמע על הגבורה שלהם. מדובר באנשים שחלקם עזבו משפחות, ושמאז 7 באוקטובר מחרפים את נפשם. מאז תחילת התמרון הקרקעי אנחנו נמצאים בחזית הלחימה ועושים כל מה שאנחנו מסוגלים כדי לחסל את האיום הזה, שמה שקרה בכיסופים לא יקרה לעולם עוד, שעם ישראל יהיה בטוח. אני לא יודע מה האזרחים מבינים מבחוץ, עד כמה התרומה של חיל השריון חשובה. הלוחמים שלנו עובדים ימים ולילות כדי להשמיד את האיום, וחשוב שאנשים יידעו מה גדוד 9 עשה, מה הלוחמים עשו תוך חירוף נפשם".
נתנאל: "מבחינתי הגעתי לכיסופים כדי לבצע את המשימה, כי זו הרוח של המלחמה הזו. אם יש טנקים, נשתמש בטנקים, ואם אין טנקים - נילחם ברובים, בידיים וברגליים. זו מלחמת אין ברירה – וזו היתה המשימה שלנו"
רוני, מצידו, אומר שחייבים לעשות הכל, כולל הכל, כדי למנוע ממה שהיה בעשורים האחרונים מנת חלקם של תושבי העוטף לחזור על עצמו. "אני לא רוצה לראות מתים, אבל אם צריך ללחוץ על כפתור והם ימותו, או שזו תהיה הילדה שלי - אני לא אחשוב פעמיים".
בימים הראשונים של המלחמה היה לתושבי העוטף כעס גדול על הצבא שלא הגיע להגן עליהם. אתה חש כמוהם?
"בשום פנים ואופן לא. לא היתה כאן הפקרות, חד־משמעית. החבר'ה שהגיעו לפה נלחמו כמו אריות והגיעו להציל אותי, את משפחתי ואת התושבים שלי. איך אני יכול לומר שהם הפקירו אותי? להפך".
עברו יותר מחודשיים מאז הפלישה של מחבלי חמאס. אתה מעכל מה שקרה לך?
"לא. היה כאן מחזה אפוקליפטי, לא פחות. צעקתי לא מעט פעמים 'שמע ישראל' לאורך השבוע ההוא. תראה את החלון של המטבח - אני עמדתי לידו וקליעים חלפו מעל ראשי". הוא מוביל אותי למקרר שבביתו, שכל־כולו מחורר מקליעים, ובאחד הצדדים מגנט שעליו פרק תהילים, "מזמור לתודה", שנותר ללא פגע. חור של קליע סנטימטרים ממנו, אך המגנט ללא שפשוף. "תגיד לי שזה לא סימן", הוא אומר.
הזמן שלנו יחד תם. רוני חוזר לחמ"ל שלו, לביתו המאולתר, נתי חובר ללוחמיו לקראת הכניסה לרצועה, ואני מתקדם לכיוון יהודה ושומרון, בדרך ליחידת המילואים שלי. השלטים מבליחים לאורך הדרך: נירים, ניר עוז, רעים, בארי, כפר עזה. פסטיבל נובה מצד שמאל, סימני חריכה על הכביש במקום שבו נשרפו מכוניות על יושביהן בשבת הארורה. קילומטרים ספורים משם, ליד נתיבות, החניון שאליו המכוניות הובאו. מאות על גבי מאות, כלי רכב הרוסים, שבורים, מפורקים. אות לזוועה שהתרחשה.
"הלחימה שלנו מאוד אינטנסיבית. קצב מבצעים גבוה, יום אחרי יום. האויב לא יודע לעצור אותנו, למרות שהוא בהחלט מפריע. הרגנו מאות מחבלים ועוד היד נטויה", מהדהדים דבריו של נתי. "הופתעתי מהרוח של הלוחמים שלנו. למרות הפציעות אנחנו ממשיכים קדימה. יש לנו כל מה שצריך כדי לעמוד במשימה שלנו. הגדוד שלי ימשיך להילחם למען עם ישראל, עד שיגידו לו לעצור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו