לוחמות של תקווה: דווקא עכשיו - דו־קיום נשי הוא הצעה לפתרון

באותו היום הגליל התחתון נראה משווע לאיזו ספונג'ה של אלוהים. שיוריד קצת גשם על עולם שבו חום הקיץ מבושש להסתלק, נתקע בין בעירת שמיים וארץ, בכבשן הגיהינום שאליו הושלכנו ב־7 באוקטובר.

באזור התעשייה המאובק של כפר כנא, סמל מרצדס מתנוסס גבוה מעל כל המבנים, נראה כמו הצעה משלו לבית האלוהים. בצידי השביל המוביל אל הבניין שבו ממוקמים מרכז המבקרים ומפעל הייצור של "סינדיאנת הגליל", חסות ועשבי תבלין מתעקשים על רעננות משגעת באדניות הידרופוניות. פרחים בעציצים מציעים שמחות קטנות, ללוות את הדרך פנימה לבניין שבו בושם זעתר ושמן זית מתעקש על הנחיריים, ושיתוף פעולה ערבי־יהודי נתפס כדרך חיים. ברירה יחידה.

סיפור הלידה של "סינדיאנת הגליל" מתחיל בהדס להב, שבצעירותה הכירה את כל אושיות השמאל בארץ. היתה העורכת הספרותית של "דרך הניצוץ", הביטאון של תנועת שמאל רדיקלית שהוקמה בסוף שנות ה־70, עד שבסוף שנות ה־80 נאסר המשך הפצתו. עם השנים התרחקה ממילים גדולות והתמסרה לעשייה. "מגיל מאוד צעיר הגעתי למסקנה שלא נוכל לחיות ביחד אם לא נמצא דרך לשתף פעולה", אמרה לי בפעם הראשונה שבה נפגשנו, לפני ארבע שנים. "ליצור הערכה הדדית, להכיר ולכבד. אהבה זו מילה כבדה".

"מה נשים רוצות"

כשהחליטה להב להתרכז בעשייה חברתית היא למדה ערבית, וב־1994, בשיתוף פעולה עם מורים ממג'ד אל־כרום, הוליכה פרויקט שנועד לתת לאימהות כלים לעזור לילדים בשיעורי הבית.

"אף אחד לא התייחס ברצינות לאמא שהיתה צריכה לנקות, לבשל, לשרת את הגברים", היא מספרת. "העברנו לאימהות שיעורי העשרה במתמטיקה ובהבנת הנקרא, ולמדנו מהן שנשים רוצות להיות מסוגלות להביא פרנסה. להשפיע, לקנות עצמאות, לכלכל את עצמן. התחלנו לחשוב מה אפשר לעשות. כל מה שראינו מסביב היו מטעי זיתים".

חברים הפגישו בינה לבין עבדאלמג'יד חוסיין מדיר חנא, שזיהה את תחילת ההתעוררות של ענף הזית בישראל, הבין שסוחרים מהגדה - שמגיעים עם דולרים בכיס אחד ודינרים בכיס השני - הם לא הדרך לפתח את הענף, והציע להפוך את המטעים שלו לאורגניים. מתנדבים הגיעו למסיק, ואת השמן חילקו חצי בחצי בין בעלי המטע לבין העמותה, שמכרה אותו לעולם המבעבע של המסעדות בתל אביב.

נחושה לשפר ולהשתפר, להב העמיקה את ידענותה בשמן הזית, אבל אז הגיעו מאורעות אוקטובר 2000, ואיתם קרע מכאיב. ישראלים נמנעו מקשרים עם המגזר הערבי, ולהב אומרת שהיה פחד באוויר, והגיע רגע של להיות או לחדול. הפחד הוליד הבנה עמוקה שהם לא יוכלו להסתמך על השוק המקומי.

"אחרי מסע ארוך התקבלנו לארגון סחר הוגן העולמי, כי היינו צריכים לשכנע שאף שישראל היא מדינה עשירה, אנחנו עובדים עם אוכלוסייה מוחלשת".

הדרישה לעמידה בקריטריונים המחמירים שהתלוותה ליצוא, לצד הרצון להשתפר ולעמוד בתחרות מול שמני זית שהחלו לצוץ בשוק המקומי, דחפו את איכות השמן שלהן קדימה, והגדילו את רמת המעורבות של העמותה בטיפול ובטיפוח כרמים כבר משלבי ההקמה הראשוניים שלה.

"בפעם הראשונה אני מוצאת את עצמי בצד של ישראל", אמרה לי להב. "בכל המלחמות הייתי נגד. את המלחמה הזו לא ישראל התחילה. כל מה שקורה בעזה עכשיו זה על הראש של חמאס. כולם שואלים אם נהייתי ימנית, אז ממש לא. אני רוצה לחיות פה, ועם האנשים האלה אני לא יכולה. אף אדם נורמלי, דמוקרטי, לא יכול לחיות פה לצידם. לא אנחנו ולא הערבים בישראל.

"המלחמה טרפה את כל הקלפים. אנשים באים ואומרים שאי אפשר לעשות שלום. אני אומרת שלהפך! היו פה שתי קונספציות שקרסו. הקונספציה שלפיה חמאס הוא מין בר־שיח, שאפשר לקנות ממנו שקט, ומנגד הקונספציה שאותה מוביל הימין המשיחי, זה שחשב שאפשר לחיות פה בלי להתחשב בפלשתינים. לכבוש לנצח נצחים בלי שום פתרון אנושי, בלי להבטיח את הזכויות שלהם.

"שתי הקונספציות קרסו. אי אפשר לחיות בלי פתרון. אני תמיד אומרת שהאלטרנטיבה, הנרטיב שאנחנו מקדמות פה, זו לא רק אופציה מוסרית או אנושית - זו הערובה שלנו להמשיך לחיות פה".

הדס להב: "התנועה הלאומית הפלשתינית מעולם לא התנהלה כמו שחמאס מתנהל. מי שרוצה לתמוך בפלשתינים - צריך לקרוא לחמאס לשחרר את כל האזרחים שהוא מחזיק בניגוד לכל חוק, היגיון ומוסר אנושי"

"משימה לא פשוטה"

מדפי מרכז המבקרים מציעים מיני סלים קלועים שאותם מכינות הנשים מהכפר, סבונים המיוצרים בשכם, ממרחי שקדים וחלווה מקומיים, מעשי רקמה המגיעים מאזור בית לחם וחברון, וסירופ חרובים נפלא - שבשלהי אוגוסט לפני שנתיים, בעולם שנראה כמעט דמיוני עכשיו, יצאתי איתה למסע בין כפרים בצפון הגדה כדי לתעד את תהליך ההפקה שלו.

חלק משמן הזית הממלא את הבקבוקים מגיע מחקלאים פלשתינים. מלחמה או לא, צריך לעמוד במחויבויות של חוזים בארץ ובחו"ל. כי בקצה כל העשייה הזו, בסוף כל שנה, על האתגרים שתביא איתה, יש להישאר עם שורת רווח שתאפשר לקדם את מטרות העמותה ושתבטיח את פרנסתן של נשים ערביות.

"השנה זו חתיכת משימה לא פשוטה", אומרת להב, "יש כל הזמן הפרעות למסיק מצד מתנחלים. מאז המלחמה גם הבנקים בישראל מאוד מקשים. עד עכשיו היית עושה הסכם עם חקלאים או עם יצרנים מהגדה, הולכת לבנק, מראה הסכם רכישה או תעודת משלוח, והבנק היה מעביר את הכסף לבנקים בשטחים. מאז פרצה המלחמה, אם את רוצה להעביר כסף לפלשתינים - את חשודה. בסוף, בשביל כמה ממקבלי ההחלטות שלנו, כל ערבי הוא מחבל בפוטנציה, ואת זאת שצריכה להוכיח שהוא לא. כל העברת כסף לגדה זו חקירה".

באחד מהחדרים עוטפות את הסבונים שהגיעו מהמפעל בשכם סביב שולחן העובדות בצוות של סינדיאנה - וופיה זרייקי, נסרין אמארה ושירין עוואודה. שלושתן בנות כפר כנא מדורי־דורות. מדברות על הילדים ועל מה שיכינו להם לאכול, לאפה עם שווארמה עוף או מג'דרה עם פרגיות. "מאז המלחמה אוכלים כל היום", אומרת נסרין. "הולכים לעבודה - אם יש עבודה, לא לכולם יש - ואוכלים.

"המצב קשה, אבל מה שחשוב הוא למצוא את הדרך לחיות ביחד. אם לא עכשיו, אז מייד אחר כך.
"את עברת הרבה מלחמות", היא אומרת, ואני חושבת שגם זו דרך לספור לאישה את הגיל שלה, והיא ממשיכה: "את יודעת שאף פעם לא היה דבר נורא כמו שחמאס עשו, ולא היה כל כך קשה. וגם לא היו שרים שדיברו ככה על ערבים".

הן סופרות את נרצחי השבוע בחברה הערבית, שגם עכשיו, כשכולם מסתכלים על עזה, הפשיעה ממשיכה בשלה - הבוקר נרצח מישהו בחיפה, אתמול נרצחו שלושה בנצרת, בטירה ובכפר קרע.
"כמה רעה המלחמה", הן נאנחות. "היא מביאה רק עצב", אומרת וופיה, "הולכת על הראש של האנשים. אוכלת את העם".

פעם אחת היתה אזעקה בכפר כנא. הן חששו לילדים יותר מאשר לעצמן. הילדים, שהמחשבה עליהם ועל העתיד שלהם נוגסת במחשבות ובשינה. כי בחושך, דווקא כשאפשר לנוח רגע בתוך חלום, דווקא אז באות הדאגות.

"קיבלנו כאפה"

בחדר של ערין סאלאמה, מנהלת החשבונות של העמותה, ישו משגיח מכל הקירות, משתקף מאישוני העיניים היפות שלה. היא מגיעה מהיישוב טורעאן. פעם הנוצרים היו שם רוב, אבל עכשיו הם רק 2,000 איש.

"הצעירים עוזבים, לצערי", היא אומרת, "הולכים לגור במקומות שבהם יש אוכלוסייה מעורבת".
היא בת 36, נשואה עם שלושה ילדים, וכשסיימה את התיכון, אבא שלה, שדאג בגלל היופי שלה, לא ממש עודד אותה ללמוד. כשהיתה הולכת לבחינות - היה שולח אותה עם מלווה, שתיבחן ותחזור. היום הוא אומר שהיה קשה מדי עם הבת הכי מוצלחת שלו, שלומדת באוניברסיטת חיפה לתואר שני בניהול מוסדות ציבוריים.

"כשהכל התחיל, ודני (דני בן שמחון, מנהל המפעל; ה"א) שאל אותי מה אני חושבת על המצב, אמרתי לו שאותי מעניינים בני אדם. כנראה יהיה קשה למצוא נוצרי שרוצה לחיות תחת חמאס, אבל אני מחפשת את השקט הנפשי שלי ושל הילדים. מה שקורה זה כאב נוראי על הילדים שנחטפו, שנרצחו, וכואב גם על ילדי עזה".

את הילדים היא הוציאה מבית הספר בטורעאן כשהתגברה הפשיעה לקראת הבחירות המקומיות, מערכה שלוותה בירי בלתי פוסק בכפרים הערביים שבצפון. עכשיו מי יודע מתי יתקיימו הבחירות, איך ייראו בכלל ומה יביאו איתן לכל היישובים.

כיום הילדים לומדים בבית ספר בכפר כנא. בעלה עובד כמכונאי רכב במוסך טברייני. היא אומרת שעבר כמה אירועים גזעניים עם תחילת המלחמה, אבל שהוא עדיין מאמין במקום הזה. אותה מעניין איך היא משיגה פספורט קפריסאי, למשפחה.

אני מסתכלת עליה וחושבת על מה שאמרה לי אמירה, כשישבנו ביפו לשתות קפה לפני איזה שבוע: "למדנו מכם לחשוב החוצה. שיישארו מאחורה כל הפנאטים. שיסתדרו ביניהם".

אמירה היא רופאת נשים שעובדת בבית חולים גדול במרכז ובקליניקה קטנה בעיר. "אנחנו קיבלנו כאפה", היא אומרת, ובעיניים האפורות שלה מתיישבת דמעה. בת 36, מוסלמית שנישאה לגבר שאמא שלו נוצרייה ואבא שלו בא מבית יהודי שהתאסלם. "לא הפסקתי לבכות שבוע, מהמראות ומהסיפורים. יש לי קולגות מהעוטף. חמאס הוא איום קיומי על המשפחה שלי, כמו על כל בית בישראל.

"חוץ מהכאב ומהזעזוע התמודדתי עם הבושה, על זה שמהדת שלי יצאה הזוועה הזו. אבל בכל פעם שניסיתי להגיד משהו, הרגשתי כאילו אף אחד לא מאמין עד הסוף שזרע השטן לא נמצא גם בתוכי", נסדק הקול שלה. "אני לא יודעת אם אי־פעם יהיה ריפוי לאנשים מהטבח הזה, ואני מוטרדת מהשאלה אם אי־פעם נצליח לשכנע את החברה היהודית שכלום בחמאס או במעשים שלו לא מגשים לנו חלום, שחמאס הוא הסיוט שלנו, ותו לא".

אז למה לא לדבר? למה את לא מרשה לי לכתוב את שמך המלא?

"כי למדנו לשתוק. עוד לפני זוועת המלחמה הזו נתקלנו באפס יכולת להכיל את המורכבות של המקום שלנו. בסוף, מה שאת לא אומרת, איזו תמונה שלא תבחרי להעלות - הערבים או היהודים יאשימו אותך בבגידה.

"את לא מבינה מה הולך מסביבי: פיטורים, חקירות, זוועה. אני מכירה מישהי מהאוניברסיטה שהעלתה תמונה שחורה, להביע צער, בלי שום כיתוב או משהו, וזימנו אותה לבירור. וואלה, באמת שכחתי לשאול איך נגמר".

"אסור לנו להיכנע"

חנאן מנאדרה זועבי, מנהלת המכירות והפעילות החברתית של "סינדיאנת הגליל", אומרת שלצערה הרב, גם בסביבה שלה היא מרגישה את כל תחושות הרדיפה שעליהן מדברת אמירה, ויש סביבה שיח הולך וגדל ברשתות.

"בשבוע הראשון של המלחמה נכנסתי לדיכאון", היא אומרת, "זה פגע בי כל כך. אני בת 43, במשך 20 שנה נתתי את הדם שלי כדי לבנות דוגמה של איך אפשר לחיות ביחד. לבנות עתיד משותף לנו, לילדים שלנו, לנכדים. זה היה שבוע נוראי.

"ואז התחלנו לדבר בינינו. הבנו שאסור לנו להיכנע, להישאר כלואות בבית. שאנחנו חייבות להמשיך להאמין במה שהאמנו בו תמיד. למרות הזוועות שחולל חמאס, למרות המלחמה, למרות הניכור והגזענות של ממשלת הימין, למרות רדיפת צעירים ערבים על שטויות. אסור לנו לסטות מהקו המנחה שלנו, מעמוד השדרה ש'סינדיאנה' בנתה כל השנים.

"אנחנו משתייכות למחנה גדול", היא ממשיכה. "ביידן לא התערב במלחמה כי הוא מחבב את ישראל או מת על נתניהו - אלא כי הוא יודע שאם ישראל תקרוס זה ישפיע על כל האזור פה. חמאס, חיזבאללה, פוטין, כל אלה מייצגים ציר דיקטטורי. אנחנו מאמינות בצדק חברתי, בהפרדת דת ממדינה, בשוויון בין המינים, בדמוקרטיה. אם חמאס ינצח במלחמה הזו, אין פה מקום לחיים חופשיים. אין מקום לכל הערכים, אין מקום לחברה ליברלית".

חנאן מנאדרה זועבי: "חמאס, חיזבאללה, פוטין, כל אלה מייצגים ציר דיקטטורי. אנחנו מאמינות בצדק חברתי, בהפרדת דת ממדינה, בשוויון בין המינים, בדמוקרטיה. אם חמאס ינצח במלחמה הזו, אין פה מקום לחיים חופשיים, לחברה ליברלית"

מה את אומרת לכל היהודים שאומרים שהם פוחדים מערבים, או לא סומכים עליהם יותר?

"לא צריך לפחד, צריך להאמין. מי שמפחד נותן ניצחון לחמאס. קרה פה משהו שזעזע את היחסים בין היהודים לערבים בתוך המדינה, אבל יום אחרי המלחמה נצטרך להתמודד עם אווירה של ניכור ושל קיצוניות. בסופו של דבר, גם אם ישראל תרצה לזרוק את הערבים לים, היא לא יכולה. הם חלק משמעותי מהמדינה, ממערכות הבריאות, המשפט והכלכלה".

"להתגבר על הפחד"

עשרה חודשים יצאו חברות העמותה להפגין. "היינו חלק מתנועת המחאה", אומרת להב, שכלום בבעירת העיניים שלה, בתנועות הגוף, לא מסגיר את העובדה שחגגה לא מזמן 70.

מאז הקורונה היא מקפידה על שגרת ריצות וריקודי טנגו עם האיש שלה, שאיתו היא יחד מאז 1973. "תנועת המחאה יצאה נגד המשיחיות הקיצונית ושנאת הערבים של הממשלה הזו. התנועה לא קיבלה מכה במלחמה, וזה לא מובן מאליו. באותו היום, 7 באוקטובר, התנועה הזו יצאה להצלת ישראל. אנשיה היו הראשונים שהגיעו לחזית, זו עובדה מאוד חשובה.

"אנשים מפחדים בזמן מלחמה. כולם מפחדים, כל הצדדים. מי בכלל יכול לעמוד בתמונות שהגיעו מעוטף עזה? מי יכול להכיל? מי יכול לעמוד בתמונות הקשות שמגיעות עכשיו מעזה? איזו אלימות מחרידה. אבל ברגע שהכל ייגמר נצטרך לחיות ביחד. אין אלטרנטיבה אחרת. חמאס עשה השתלטות עוינת על הבעיה הפלשתינית. אני משתגעת מכל התנועות האלה, הפרו־פלשתיניות, שמפגינות עכשיו בחו"ל. מה פרו־פלשתיני בחמאס?! חמאס הוא המוות של התנועה הפלשתינית.

"חנאן אמרה לך קודם שהיא נתנה 20 שנה מחייה לבנות דוגמה לחיים משותפים. אני כבר יותר מ־40 שנה נותנת את הדם שלי במאבק יומיומי לבנות פה אלטרנטיבה לחיים עם הפלשתינים. התנועה הלאומית הפלשתינית מעולם לא התנהלה כמו שחמאס מתנהל. מי שרוצה לתמוך בפלשתינים - צריך לקרוא לחמאס לשחרר את כל האזרחים שהוא מחזיק בניגוד לכל חוק, היגיון ומוסר אנושי!".

אחרי שהיא מדברת, כמו במרוץ שליחים שבו לפיד מבעיר את המחשבה, חנאן ממשיכה אותה: "חמאס פתח מלחמה וידע שהוא יכול להביא אסון על ראשי הילדים, הנשים והזקנים בעזה. הוא לא עשה את זה בשם העם הפלשתיני או אל־אקצא. מה שחמאס עשה ב־7 באוקטובר הוא עשה בשם אג'נדה מוסלמית דתית קיצונית, בהמשך לציר של איראן וחיזבאללה".

רגע לפני פרידה, להב מחייכת. היא שואלת אם הצלחתי לקושש ב"סינדיאנה" איזו תקווה. ואני חושבת איך, בין סבונים שחורים מבוץ של ים המלח, קיבלתי על הראש כששאלתי את הנשים האורזות אם אין לנו תקווה. איך הזדעקו, כאילו לאבד תקווה זה מותרות שאי אפשר להרשות אותן לעצמנו בגלגול הזה, על האדמה הזו.

"חייבים להתגבר על הפחד", הן אמרו, "בלי תקווה אי אפשר. כשאין תקווה - אין חיים. חייבים להיות חזקים, בשביל הילדים, שלנו ושלכם, שיהיו בריאים".