מישהו מטפל בך: הקרובים ההיסטריים שגואלים אותנו

"על מה אתה מסתכל?", אנחנו שואלים אותו כל הזמן. והוא מתחמק. "סתם, סתם", הוא אומר. "היה נדמה לי שמישהו עובר שם".

אנחנו לא מאמינים לו. אנחנו יודעים בדיוק על מה הוא מסתכל. הוא לא תולה מבט במטבח, ולא בראי הגדול, וגם לא בתמונה היפה שבמרכז הסלון. הוא מסתכל כל הזמן רק לעבר נקודה אחת: החוצה. אל המקום שממנו יבואו, כשיבואו, האויבים עם הגרזינים בידיהם. הפחד שלו מוחשי. כשהוא זז באימה כשרחש נשמע - רואים על הפנים שלו בדיוק את מה שהוא מרגיש. כשיש אזעקה וכולם קמים ונכנסים למרחב המוגן - הוא כבר נמצא שם ומזרז בצעקות, אף שכולם עוד נמצאים בתוך מסגרת הזמן.

אתם מכירים אותו, נכון? אותו או אותה, ההיסטריים של המשפחה. הם מאוד בולטים בימים אלה, ובדרך כלל על פיהם יישק דבר. קל לזהות אותם עוד בטרם פצו את פיהם, באמצעות הקורה המוזרה שהם נושאים בידיהם, זו שנועלת נעילת ביטחון את דלת הממ"ד. הם מרימים את הקול, הם נוזפים דרך קבע בכל השאר, והם גם, יש לומר, מאוד־מאוד מעצבנים.

• • •

"תגידי", שאלתי את נועה שם בדוי, ההיסטרית של בני דודנו ושכנינו, משפחת ה', "וזה שאני יושב לידך רגוע כמו רחל אדרי וצלחת מעמול - זה לא גורם לך להירגע?"

בקטע מסוים בהופעה שלי - המצוינת לטעמי, כמובן - אני שואל: איך זה שאנחנו כל כך רגועים בטיסות? הרי אין לנו מושג מה קורה בקוקפיט, ואין מול עינינו לוח שעונים. פתאום המטוס נותן את הקפיצה של החיים ורעש מוזר נשמע.

איך אנחנו יודעים שזה כיס אוויר או שינוי טמפרטורה, ולא התחלה מפוארת של פרק ב"תעופה בחקירה"? למה אנחנו לא זועקים "שמע ישראל" או מקליטים הודעות אהבה ופרידה למכשירי הטלפון?

התשובה פשוטה בתכלית, והיא אחת ואין בלתה: אנחנו מסתכלים על הדיילות. הן הנציגות של הריבון. הן הרי יודעות בדיוק מה קורה, ואם היה קורה משהו נורא הן היו מודאגות, וזה שהן עומדות ממש כאן מולנו ומשכנעות את הנודניק מ־37C לקנות שטויות מ"פליי אנד ביי", זה מרגיע יותר מ־1,000 הודעות ההרגעה של הקברניט.

• • •

לי, אגב, יש חלום ישן לצלם סצנה שבה בסתם טיסה רגילה המטוס מיטלטל מעט, ושחקנית בדמות דיילת אחת שומטת מידה את קנקן התה ומתחילה לצעוק בהיסטריה: מה זה היההההה?! אמא'להההה אני מתההההההה!!! ועוד כאלה צווחות מרובות ה"א - נראה מה זה יעשה לנוסעים.

בכל אופן, נחזור לעניין העגום שלנו, לנועה: למה העובדה שעשרה אנשים תאבי חיים לפחות כמוה וחכמים לפחות כמוה, שאוהבים אותה והיא אותם, רגועים לחלוטין וצועדים בשופי לממ"ד כשבידם בננה וסודוקו - למה זה לא מצליח, ולו במעט, להרגיע אותה?

נועה, כמובן, לא עונה על שאלה כזו. היא מזלזלת בה, ורואה בה זלזול בה־עצמה. זו באמת שאלה מטומטמת. הפחד של נועה הוא לא רציונלי, ומשתנים כמו נתונים סטטיסטיים, חישובים מתמטיים, ובכללי עובדות והיגיון, לא משחקים בו תפקיד. זה לא באמת יכול להשתנות, ומכאן שהשאלה היחידה החשובה היא: כיצד על הסביבה להתנהג כלפי נועה האהובה, שממש אין לה כוונה רעה וממש אין לה כוונה לעשות נזק לאיש אבל בפועל היא מטריפה את הראש למשפחה שלמה, שעסוקה בלטפל בה ולהרגיע אותה ועל הדרך מתנהגת בעצמה באופן חרדתי ומגיבה תגובות חרדתיות אף על פי שהפרטים האחרים בה, אלו שאינם נועה, בכלל לא חשים חרדה ברמות כאלה?

• • •

ומשכבר עמדתי להעלות איזשהו מבנה הגיוני ולהסיק ממנו מסקנה בעניין, אמרתי לעצמי שזה מאוד לא אחראי ולא מקצועי, ושכשעוסקים בנושאים מהותיים כאלה צריך להימלך באיש מקצוע. לשמחתי, יש לי הזכות להכיר ולעבוד עם ידידתי הפסיכולוגית ד"ר יעל דורון, שבימים אלה, צריך לומר בהערכה רבה, כמעט לא נושמת מעומס עבודה התנדבותית ומקצועית.

היא מטפלת במפונים, בשורדים, באנשי כוחות הביטחון, באנשי תקשורת, במתנדבים, ובעצם בכולם. בין קבוצה טיפולית לראיון בטלוויזיה, היא מצאה את הזמן להפנות אותי אל הגדרה מקצועית יפהפייה שיכולה להאיר את התופעה הזו ודומיה, ומה שהיא פרסה בפניי, במתומצת וברמת המבוא, כמובן, הקסים אותי ממש.

בגדול קוראים לזה "IP" - identified patient. המטופל המזוהה. זהו מושג מתחום הטיפול המשפחתי והקבוצתי, שקובע שבמשפחה יש "מטופל מזוהה" ששואב אליו את הסימפטומים הבעייתיים של כל השאר, ושמייצג בבעיותיו שלו את הבעיה המשפחתית. כשהוא חרד זה אומר שכולם בעצם חרדים, שהמשפחה סובלת מחרדה, אבל אצלו, אצל המטופל המזוהה, הבעיה הזו מופיעה במודגש, והוא בעצם מייצג אותה, אבל היא הבעיה של כולם.

ואתם יודעים מה מבריק ונורא בכל הסיפור? שבן המשפחה/הקבוצה הזה, שיש המכנים אותו "שעיר לעזאזל", מספק למשפחה שירות עצום: ייצוג־היתר של הבעיה המופיע אצלו גורם לכל השאר להרגיש שהם מאוד נורמליים, ובכך הוא מחזק ומעצים אותם. הם לא יודעים את זה, כמובן, ועוסקים בטיפול מתמיד בו, או בכעס עליו, או בעיסוק בו ובבעיותיו. והוא לא יודע את זה, כמובן, ועסוק בקרש האידיוטי של הממ"ד, אבל בעצם הוא גואל גאולה גדולה את כל בני המשפחה מתוך הקרבה אישית גדולה.

• • •

מבנים ומודלים פסיכולוגיים מהלכים עלי בדרך כלל קסם, אבל זה מבריק במיוחד בעיניי. אני כמובן לא מתיימר ולא חושב שזה הסיפור של כל נועה וכל דורון וכל היסטרי־משפחה באשר הוא. אהבתי את הסיפור הזה, מפני שהוא העניק לי מבט נוסף להביט בו אל קהילה גדולה מאוד וחשובה מאוד בימים המשוגעים האלה. חשבתי על זה שבאיזשהו אופן, הסיפור המכונן של הימים האלה הוא זה: היחידים שמדעת ושלא מדעת מושיעים את הרבים. הגיבורים אנשי כוחות הביטחון; מוסרי הנפש להצלה; בני המשפחות המגוננים; תושבי העוטף שגרו שם בשביל כולנו. המטופלים המזוהים שבכל תא ותא ובכל קבוצה וקבוצה.

בסופו של דבר, מתברר, זוהי החלוקה הברורה בעולם: אלה שחיים עבור עצמם, ואלה שחיים גם עבור זולתם. ומתוך מחשבה זו - אני סולח לך, נועה, בסליחה גמורה. והנה, הנה, אני נכנס לממ"ד. רק לא לצעוק בבקשה. לא צריך לצעוק.