חנוך לוין היה הנכד של מי?! אמור לי מה ה"ייחוס" שלך ואומר לך מי אתה

אפילו המכונית כבר מכירה את הדרך מאליה. פעם בשנה, בעשרת ימי תשובה, בין כסה לעשור, אני אוסף את הוריי היקרים וביחד אנחנו נוסעים לטיול השנתי בהר המנוחות.

מנהג ישראל הוא לפקוד את קברי ההורים והזקנים בימי הרחמים והסליחות. כיוון שאצלנו התקבצו כולם בשכונה אחת, פחות או יותר, בבית הקברות של גבעת שאול, שיצא שהיא גם שכונת מגורי החלק החי של המשפחה, אזי לא מדובר בטיול ארוך ומפרך אלא בקפיצה קטנה - אבל כזו שיש לה השפעה גדולה עלי. עד כדי כך גדולה, שאני מרשה לעצמי לשתף אתכם בה.

כשאני אומר כולם באותה השכונה אני מתכוון לזה, כי פשוט בשתיים־שלוש חלקות סמוכות שוכנים כבוד למנוחת עולמים שני סביי וסבותיי, ומה שיותר מעניין: שלושה זוגות של סבי וסבות הוריי. כולם שם.

כיוון שכך, הסיפור הזה הופך להיות מיני־מסע שורשים שמדבר אלי מאוד. לא כל אחד מבני דורי זוכה לתערוכה המפוארת הזו מול עיניו. אני מדבר בעיקר על הדור המרוחק של הסבים והסבות שיש להם ולמורשתם מקום בחיי הרבה יותר ממה שהם יכולים היו לדמיין בחייהם, כנראה.

• • •

ראשונים הם סביי וסבותיי שלי, שאין פלא שאני חש קשר חם אל מצבותיהם. הן הכרתי את כולם וגדלתי על ברכיהם עד לגיל מבוגר. אני כמעט יכול לזהות במדויק את המקומות שבהם הם הותירו בי את רישומם. המורשת החסידית מהצד האחד, המורשת הליטאית מהצד השני ומגע חינוכן העקיף של הסבות, שאני ממש פוגש אותו באינספור נקודות.

ואז עוברים דור אחד אחורה ופוגשים את רבי יצחק וחיה לאה אריאלי. סבי הגדול היה מגדולי רבניה של ירושלים, תלמידו הקרוב של הרב קוק, פוסק ומחבר פורה, חתן פרס ישראל לספרות תורנית. השנה ימלאו 50 לפטירתו. לאחרונה התאגדנו רבים מצאצאיו, ובהם רבנים גדולים, שופטים ואנשי ספר, והתחלנו לקיים בינינו קשר. כבר סיפרתי על כך שהמפגשים האלה, שנוטלים בהם חלק אנשים ונשים שקרבת המשפחה ביניהם היא מדור שלישי ולפעמים רביעי, מצליחים ומרגשים במיוחד.

אחר כך ממשיכים לחלקה הסמוכה, שם שוכנים רבי יעקב (פעסטער) אייזנבך ויהודית רעייתו. יהודית, היא ה"באבע יהודית", היתה עסקנית שניהלה ארגוני חסד ביישוב הישן של ירושלים דאז, ונודעה גם כפיקחת ואפילו ערמומית. במשפחה מתהלך סיפור על כך שכשהיו פקידי ממשל ועירייה מושיטים לה את ידם ללחיצה, היתה מתחמקת בהומור ואומרת: זה בסדר, אין צורך. אני מאמינה למילה שלך.

לסבא יעקב מתאים במיוחד לבוא בימים אלה, כי הוא היה חזן מפורסם שעיקר מורשתו היא נוסח התפילות בימים הנוראים הרשום על שמו. אם יש בי כישרון מוזיקלי כלשהו, ויש, הריהו ממנו, מה גם שאני קרוי יעקב על שמו.

• • •

אני חייב להתוודות על משהו: משפחתולוגיה אצלי היא ברמה של מחלת נפש. שושלות משפחה הן דבר שמסעיר אותי מאוד. כשאני נפגש עם אנשים חדשים אני נאלץ לפעמים לבלום בכוח את הדחף שלי לחשוף בפניהם את הפירוט המדוקדק של שלל סבותיהם ודודותיהם עד עשרה דורות, רק כדי שלא יתייגו אותי כתימהוני או כזקן או כטרחן או שלושתם יחד.

בגדול, זוהי נטייה נפשית בעייתית, אבל היא יושבת חזק על עוד משהו, והוא המשקל הרב שאני מייחס למקורות משפחתיים ולמשפחה בכלל. כשמדובר במה שמכונה "ייחוס" - אני בכלל מאבד את הראש. לא שאני חושב, חס וחלילה, שמגיע למישהו או למישהי איזשהו מעמד או הערכה כי הם נכדים של סלב כלשהו; העניין הוא בזה שאני מאמין שאם מישהו הוא נכד של צ'רצ'יל, לסבאות הזו יש תפקיד באישיות שלו, והאופן שבו התפקיד הזה מתיישם - מצליח לרתק אותי.

• • •

אני זוכר שפעם הכרתי מקרוב סופר מפורסם שהוא נכד של ראש ממשלה לשעבר, ולקח לי זמן ניכר להשתחרר מנוכחותו של הסבא, שריחפה למול עיניי. העניין הוא שאת רוב סביבתי, במיוחד זו הפחות חרדית, העניינים האלה לא מעניינים כלל.

בעבר פרסמתי את קורותיי, כשיום אחד מישהו התעקש מולי שחנוך לוין הוא נכדו של הרב יצחק מאיר לוין, שהיה מנהיג אגודת ישראל ומחותמי מגילת העצמאות. ידעתי שאין הדבר נכון, כי אם היה נכון, הרי שמבחינתי זה המפץ הגדול בכבודו ובעצמו, אבל בכל זאת יצאתי למסע בדיקה קצר, שבמהלכו גיליתי לחרדתי שיש מעט מאוד אנשים שמכירים את שתי הדמויות האלה או מתעניינים בהן.

עוד יותר מזה: רוב האנשים ששוחחתי איתם לא הבינו על מה הסערה הגדולה, ואילו אני מודיע לכם שוב כאן ועכשיו: אם זה היה נכון, זה היה משנה את חיי (זה לא, אם דאגתם. הוא רק קרוב משפחתו).

יתרה מזו, אני לא ממש מצליח להבין איך אפשר אחרת. הרי אין באמת מחלוקת על כך שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. מבחינתי, כתב החידה הזה, של התחקות אחר נוף המולדת דרך התבנית, הופך את כל העסק לפי מאה יותר מעניין. הוא הופך אנשים לסיפורים, והרי מה אנחנו רוצים יותר מסיפורים?

• • •

אחר כך יורדים מעט למטה, אל סבא וסבתא רבי חיים טודרוס ורבקה הרשלר, הוריה של סבתי בתיה. ר' חיים טודרוס התגורר כל חייו במרחק מה מהבית שבו אני גר היום, בשכונת שערי חסד בירושלים. הוא היה צדיק שסיפורי אגדות על אודותיו מתהלכים בשכונה עד היום. אגב, על מצבתו נכתב: ציווה שלא לכתוב לפני שמו שום תואר שהוא (למרות שנדמה לי שאת השורה הזו הוא לא ציווה שיכתבו).

ואז סוגרים את הסיבוב וחוזרים לאוטו, ובכל שנה מחדש אני חושב על הזוג הרביעי. מה איתו? היו רק שלושה! הזוג הרביעי לא קבור בשום מקום. אפרו נותר שם, ביערות פולין ומחנותיה, והטבעיות שבה ההבדל הזה מתקבל אצלנו היא משגעת - וגם לה יש תפקיד. כי גם האין הזה טובע בי תבנית כלשהי, אף שלא חייתי אותו מעולם ואף שנחשפתי אליו והפנמתי אותו רק מאוחר מאוד.

אז זהו, שנה טובה סבים וסבות. יותר נכון, א גוט יאהר, זיידעס און באבעס. נוחו בשלום על משכבכם. אתם נוכחים פה, כאמור, הרבה יותר משדמיינתם, ואנחנו פה, איש־איש בדרכו, נותנים עבודה. אני לא בטוח שכל אחד ואחת מהם היו מתגאים בכל מילה ממילותיי ובכל מעשה ממעשיי, אבל עצם הבשורה הזו, שלסבים של הורים, שרק אחד מהם זכיתי להכיר, יש נוכחות בחיי ברמה שהיא כמעט יומיומית, היא עניין גדול מאוד.