"לא עשינו שיעורי בית מפני שהיתה הפגזה ברמת מגשימים", נכתב בפתק שהגיש חיים גרליק בן ה־9 למורתו ב־1972. את הפתק כתב עבורו לא אחר מאשר אלוף פיקוד צפון בימים שלפני מלחמת יום כיפור, יצחק חופי (חקה).
במושב רמת מגשימים שברמת הגולן ההפגזות היו חלק מהשגרה באותם ימים, ההורים היו מתורגלים בירידה למקלטים, הילדים הורגלו בנסיעה לבית הספר בין הנפילות. לכן, כשהגיעו שני חיילים בבוקר יום הכיפורים תשל"ד והודיעו שצריך להפסיק את התפילה כי יש כוננות גבוהה - איש לא התרגש. "בהתחלה הגברים התעצבנו. החיילים הציגו את המצב ככוננות ואנחנו חיינו כל הזמן ככה, ובגלל כוננות לא מפנים אנשים", מספרת ורדה הרשקוביץ.
תושבי רמת מגשימים חוו את בניית המושב, את נטישתו ואת החזרה המרגשת אליו, כשברקע קרבות ההתשה שאחרי יום כיפור והחשש להחזרת השטחים שעליהם היה בנוי. הם נקלעו אל המלחמה והתנהלו בה כסומא, מגששים את דרכם מבלי לדעת לאן פניהם מועדות.
האימהות זוכרות את הדאגה לילדים בבריחה למקלטים, אצל הילדים נצרבו המראות הקשים והריחות שאין לתאר, ואצל כולם הפך הבית המוכר והאהוב בן־רגע למאבק הישרדות על החיים. כיום, 50 שנים לאחר מכן, הם מביטים במושב שבנו ושממשיך להתפתח בגאווה, ויודעים שמה שחוו על אדמתו הוא חלק בלתי נפרד מחייהם.
הילדים שיחקו באותם ימים בזירת הקרב כבמגרש משחקים. זה לא דימוי, אלא מציאות חיים - קליעים, רסיסי פגזים ומצנחים צבאיים שמצאו בחצר ביתם היו להם לצעצועים ולמתקני שעשוע. הם הכירו את המראות, הריחות והקולות שמרכיבים סדר יום קרבי. גרליק, שהיה בן 10 כשפרצה המלחמה, מספר על אירוח במושב של מפקד האוגדה דאז, יעקב יעקב, שכונה דאבל ג'ק, ועל השליטה המוחלטת של הילדים בנושאי הלחימה.
"במהלך האירוח נשמע בום חזק והוא קפץ, אז אחותי בת ה־5 אמרה לו: 'אתה לא שומע שאלה היציאות של המרגמות שלנו, ולא של הסורים?'" הוא מספר וצוחק. בפעם אחרת התארח בבית המשפחה טייס וסיפר על אמצעים סודיים שיש לחיל האוויר נגד הטילים הסוריים. חיים הצעיר פנה לחדרו והביא משם חלקיק שהיה שכיח בשבילי המושב. "זה היה מעין ענן, כמו ליפה, שהמטוס משחרר ומתביית על הטיל. כל המשק היה מתמלא בזה, ואנחנו, הילדים, היינו אוספים את זה. הוא היה בשוק".
בן דודו של גרליק, חיים גנירם, היה בן 9 עם פרוץ המלחמה. החיים בצל ההפגזות היו שגרת חייו, וגם הוא ראה במלחמה חוויית ילדות כמעט נורמלית. "לא נעים לומר, אבל כילד אני זוכר את המלחמה כחוויה", הוא נזכר. החיים לצד החיילים שאבטחו את המושב לאחר המלחמה היו שגרת יומו. "הטנקים שהיו בכניסה ליישוב - זה היה מגרש המשחקים שלנו. היינו הולכים לחיילים, הם היו מביאים ממתקים ואנחנו היינו מביאים להם עוגות של אמא". בתקופות מתוחות במיוחד המקלט היה ביתם. "התאמנו את החיים שלנו סביב הבית והמקלט, לא היינו מסתובבים חופשי בתקופה הזו, אבל למדנו למצוא פתרונות אחרים וזה היה אחלה. שיחקנו הרבה משחקי חברה במקלט וקראנו ספרים".
מורגלים בפגזים שורקים מעל הבתים, כשהם בצום ומנותקים מכלי תקשורת, תושבי רמת מגשימים לא הבינו שפרצה מלחמה, גם כשכבר פונו מהמושב באוטובוס. הם גם לא ידעו שהם יהיו היישוב היחיד שייכבש בזמן המלחמה, רגע אחרי שתושביו פונו לאחר מסכת ארוכה של עיכובים והפרעות. את היום הראשון של המלחמה חוו 14 משפחות המושב בהפגזות מתמשכות ובניסיונות חוזרים לפנות את התושבים מבתיהם שנמצאים שלושה ק"מ ממזרח לגבול הסורי. חזרנו לאותם ימים עם שני בני דודים ואמא אחת, שחוו את התדהמה הלאומית מתוך ביתם.
חיים גנירם: "אחי הצעיר מוטי, בן 8, רץ הביתה לבד. הוא ירד למקלט הבית, ואף שידע איך משתמשים בקשר - לא עשה זאת בגלל שבת וכיפור. כשהגיעו אליו מצאו אותו ישן, אחרי שבכה כמה שעות"
20 דקות כמו נצח
ורדה הרשקוביץ הגיעה למושב כבת שירות. היא הכירה שם את בחיר ליבה, והם היו הזוג החמישי שהתחתן ברמת מגשימים. כשפרצה המלחמה היתה אם לבת שנתיים וחצי ולתינוקת בת ארבעה חודשים. "ביום כיפור התפללנו במקלט, שהיה גם בית הכנסת שלנו. היה חדר קטן שפעל כמרכזייה, עם מכשיר קשר קטן שדולק, אבל לא הודיעו לנו שום דבר. ב־10:30 בשבת הגיעו שני חיילים למקלט למסור הודעה, אמרו שיש כוננות גבוהה, הוראה מהצבא לפנות ילדים ונשים לקיבוץ לביא, ושהגברים יישארו במושב לקבלת הוראות נוספות. בדיעבד, גילינו שבזמן הזה כבר פינו את כל יישובי דרום רמת הגולן לכיוון עמק הירדן".
לאחר התייעצות הלכתית עזבו כל המשפחות את התפילה ופנו לבתים להתארגן לנסיעה. "כשמתארגנים לנסוע בחג או בשבת אסור לקחת דברים להמשך השבוע, רק את מה שצריך לאותו הרגע. היינו בבגדי חג ולקחנו בשקית רק מה שצריך לתינוקות. גם לא חשבנו שאנחנו נוסעים להרבה זמן, לא היה בראש שלנו שיהיה משהו גדול. כשאני מספרת לאנשים חילונים את הסיפור - שואלים למה לא הדלקנו רדיו, אבל זה בכלל לא היה לנו בראש".
התושבים המתינו שעה ארוכה לאוטובוס מבלי לדעת מה קורה. "מחכים לאוטובוס - ובחוץ דממה, אין רמז שהולך להיות משהו ושצריך להילחץ ממשהו. האוטובוס לא הגיע ולא היה עדכון. התחלנו לחשוב שביטלו את הכוננות, אולי שכחו אותנו. לא ידענו אם ללכת הביתה או לא". רק אחרי כשעה וחצי הגיע האוטובוס לפינוי. "הגיע נהג בשם בן צור, שהיה הנהג של מוטה גור בששת הימים. אני התיישבתי מאחורה עם שתי הילדות, עשר דקות לפני שהתחיל כל הבלאגן. פתאום אני מגלה ששכחתי בבית את המוצץ - זה היה פיקוח נפש אמיתי", היא צוחקת.
ורדה הרשקוביץ: "כשנכנסנו הביתה היו רסיסים בכל פינה. אבל בסלון היה פלא - עמד שם שולחן עם מפה לבנה, ועליו פמוטים שכתוב עליהם 'שבת', והכל שלם לגמרי. זה היה סימן מבחינתי שהיה לנו נס אדיר"
"אמרתי לבעלי שירוץ מהר להביא את המוצץ, עד שכל הנשים תעלינה לאוטובוס. הוא לא הספיק לחזור וב־13:50 התחיל מטח כבד של הפגזה. לא הבנו שזו מלחמה, חשבנו שמפגיזים אותנו, כפי שהיה גם בימי שגרה לפני כן. הנהג אמר לנו לברוח מהר למקלטים, אבל האוטובוס עמד ליד הבתים והמקלט הראשי היה רחוק מדי".
ורדה עם בנותיה וכל שאר תושבי המושב התחילו לרוץ אל המקלטים ולנסות למצוא מסתור בתוך הכאוס הכללי. "במקלט הראשון לא היה מקום, גם במקלט השני לא, ואז הגעתי למקלט ליד הבית השלישי, משם ראיתי שהבית שלי ספג פגיעה ישירה. בחלון המטבח היה חור בקיר ופגז נפל על השכפ"ץ של המקלט. הרסיסים עפו לתוך הבית ונגרם נזק מאוד גדול. לא ידעתי איפה בעלי. נכנסתי למקלט של המשפחה שלידי. היה שם זוג עם שני ילדים, וכשהגעתי גיליתי לחרדתי שאני בלי הבת הגדולה שלי. מאות פעמים סיפרתי את זה, ותמיד כשאני מספרת יש לי צמרמורות. נחרדתי מאוד. החברה הרגיעה אותי שבטח לא שמתי לב והילדה הלכה עם אביה. פתאום בעלי מגיע, והוא לבד. אני אומרת לו שנירית לא איתי ואולי נשארה באוטובוס, אבל זכרתי שיצאתי כשהיא אצלי על הידיים".
בחוץ הפגזות, ובפנים ורדה חרדה לחיי בתה שנעלמה. כל המחשבות הרעות רצות בראשה. "בעלי ניסה לצאת לחפש אותה ולא היה אפשר לצאת מהמקלט. נפלו פגזים בכמויות. פתאום ראיתי על הקיר את מכשיר הקשר, שהיה בכל מקלט. אמרתי לאחת הנשים: 'תדליקי את המכשיר, אולי מישהו פינה את הילדה ואדע מה קורה'. היא אמרה: 'אני לא יכולה - שבת'. צרחתי: 'אין שבת, אין כיפור, הכל נגמר!', ואז היא הדליקה את המכשיר. בעלי עלה במדרגות, אני ניסיתי לקרוא בקשר אם מישהו שומע. הוא אמר: 'אם לא עונים אני רץ לאוטובוס'. אף אחד לא עונה. הוא צעק לי: 'תעזבי את היד מהמכשיר כדי שההודעה תעבור'. מישהו מהבית ממול ענה לי ואמר לי להירגע, 'נירית פה אצלנו, הכל בסדר, היא ישנה'. אלו היו 20 הדקות הכי נוראיות שהיו לי. אחר כך ההפגזה היתה עוד שלוש שעות רצוף, והיא ישנה בכל הזמן הזה".
ההוראה: לברוח מהמושב
חיים גנירם שיחק מחוץ לבית הכנסת כשהחיילים הגיעו והודיעו על כוננות. "הלכנו הביתה להתארגן. הייתי אמור לצום עד הצהריים, אבל אמא אמרה לשבור את הצום. אכלתי תפוח, ובשעה 12 הלכנו לתחנה והאוטובוס לא הגיע. בדיעבד אני יודע שעיכבו אותו בצמח. בשתיים, אחרי שעלינו עליו, התחילה ההפגזה. פעם ראשונה בחיים שלי שנתקלתי ברעש של פגז - הריח, פטריית עשן.
"ואז התחילו לחץ והיסטריה, העבירו את הילדים מאחד לשני. הילדים שהיו גדולים ויכלו ללכת רצו אחרי ההורים. אמי החזיקה את אחותי התינוקת על הידיים, אבא שלי החזיק את הילד שמעליה. רצנו למקלט, וכשהגענו וירדנו למטה היו הרבה פגזים ורעש ולחץ מאוד גדול, התחילו לבדוק מי נמצא איפה.
"היו משפחות שהתפצלו בין המקלטים בבתים. אחי הצעיר ממני, מוטי, לא היה לידנו. הנחת העבודה היתה שהוא רץ לבית השני, אבל לא היה אפשר לבדוק. צעקו לבית השני - הוא לא היה שם, גם לא בשלישי וברביעי. מפלס החרדה היה מאוד גדול. לא היה אפשר לצאת החוצה. בכל פעם שניסו לצאת נפל פגז, ומההדף היינו נופלים במדרגות. אחרי שלוש שעות של הפגזה מאסיבית היתה הפוגה. יצאו לחפש. התברר שמוטי, שהיה בן 8, רץ הביתה, לבד. הוא מבחינתו לא ייכנס לבית של מישהו אחר. הוא ירד למקלט של הבית, ואף שידע איך משתמשים בקשר - לא עשה זאת בגלל השבת ויום כיפור. כשהגיעו אליו מצאו אותו ישן במקלט, אחרי שבכה כמה שעות".
חיים גנירם: "האוטובוס היה מחורר לגמרי, היתה אווירה של כאוס. המראה של המבוגרים המבוהלים - זה היה מאוד מוזר. אתה מבין שקורה כאן משהו שגדול על כולנו, אפילו על האנשים הכי חזקים במשק, אפילו על אבא שלך"
אף על פי שהכיר את ההפגזות ברחבי הגולן, היתה זו הפעם הראשונה שבה חיים הצעיר ראה את המראות בעיניו. "הרעש של הפגזים, האוטובוס המחורר לגמרי, הריח של השריפה, הגולן שמכוסה בעשן, השדות שבערו מסביב, תרנגולים ופרות שברחו והסתובבו בחוץ, היתה אווירה של כאוס. המראה של המבוגרים המבוהלים - זה היה מאוד מוזר. אתה מבין שקורה כאן משהו שגדול על כולנו, אפילו על האנשים הכי חזקים במשק, אפילו על אבא שלך. קורה משהו שאתה לא מבין מה הוא בדיוק, אבל אתה מבין שמדובר במשהו מאוד חריג".
חיים גרליק (שנקרא, כמו בן דודו, על שם הסב המשותף) היה בן 10. אביו היה ראש המועצה הראשון בגולן. בחצר ביתו נפל פגז והבית התמלא רסיסים. כשהמשפחה במקלט, כל מה שחיים הצעיר חשב עליו בצער היה השרשרת לסוכה שהכין מבעוד מועד ונהרסה. את הנסיעה באוטובוס מהמושב המופגז עם צאת הצום הוא לא ישכח.
"עלינו לאוטובוס, כל המשק בער, המחסנים עלו באש - ונסענו. אני זוכר את הנסיעה. כל הרמה בערה, השמיים היו מלאי מטוסים ופגזים. כמו יום העצמאות. היתה נסיעה מפחידה. בקיבוץ לביא, שאליו הגענו, היו עצים ודשא וצמחייה, ושקט. אחרי כל הרעש הגענו לשקט, זו היתה התחושה שלי כילד. כשאבא שלי הגיע בבוקר ללביא להגיד שלום, ומשם נסע ליחידה שלו והשתתף בשחרור רמת גולן, כפי שעשה גם במלחמת ששת הימים, אמא שלי שאלה אותו: 'מה, ככה השארתם לבד את המשק?'"
חיים גרליק: "מוטה גור אמר: 'בשביל מה לכם לנטוע? אתם לא תזכו לקטוף פה פירות'. אבי אמר לו: 'לא רק שאנחנו נאכל, גם אתה תבוא'. ובאמת אחרי ארבע שנים, כשהיה רמטכ"ל - אבא שלי הזמין אותו"
כשאני שואל את חיים מה הרגיש ברגע ששמע כי המושב נכבש, הוא משיב: "היה לנו כלב ומאוד דאגתי לו. זה היה לי מוזר, זה היה נראה לי משונה. חשבתי: מה, אנשים זרים ייכנסו אלינו הביתה?"
רמת מגשימים הוקם ב־1968 והיה היישוב הדתי הראשון בגולן. עוד לפני המלחמה ידע המושב כמה אבידות כואבות. ב־1970 יצאו שני תושבים לשדה החמניות לתכנון יום העבודה יחד עם שלוש חברות גרעין נח"ל שהגיעו לביקור. הם עלו על מוקש ונהרגו. על שם הבנות הוקם המושב הסמוך אבני איתן. אשתו של הנהג, בנימין כפיר, שהיה מרכז המשק, ילדה את בתם הבכורה כשבוע לאחר האסון. על רקע ההפגזות ב־1973 הוקמה במקום ישיבת הגולן.
במהלך המלחמה נכבש רמת מגשימים (היישוב היחיד שנכבש ביום כיפור) והוחזק כיממה בידי הסורים. אחרי שהאוטובוס פינה את הנשים והילדים לקיבוץ לביא, חלק מהגברים נשארו לשמור על היישוב ואחרים הצטרפו ליחידות המילואים שלהם.
"בהמשך הערב הגברים קיבלו הוראה לברוח מהמושב", מספרת ורדה. "הסורים התקדמו לפה. הגברים האחרונים ברחו מהשער הדרומי, והסורים נכנסו מהשער הצפוני. היה קרב גדול עם צה"ל כדי לגרש אותם מפה. הגברים הגיעו ללביא, ואז הבנו את גודל הטרגדיה. התחלנו להספיד את המשק. לא חשבנו שנחזור. גיסתי שאלה מה יהיה עם אלבומי התמונות, מה יהיה עם כל הזיכרונות".
מפגש ראשון עם המוות
בתקופת המלחמה פוזרו המשפחות הצעירות אל הוריהן ברחבי הארץ, אך גנירם נשאר עם אמו היתומה בקיבוץ לביא. "הצטרפנו לבית הילדים", הוא נזכר. "היתה שם לינה משותפת. לא אהבנו את זה, אז חזרנו לגור עם אמא שלי. היינו בבית הילדים מהבוקר עד הערב ובלילה הלכנו לאמא.
לאט־לאט התחילו עוד משפחות לחזור צפונה. אבא שלי נסע לרפיח, אבל לא גייסו אותו כי היו לו שישה ילדים. הוא ועוד כל מיני גברים שלא גויסו חזרו עם הכוחות ששחררו את רמת מגשימים. אחר כך התחילו לשקם את המושב. זו היתה תקופה של כשלושה שבועות, ואחרי סוכות, כשהמלחמה התקדמה לעומק סוריה, החליטו שאנחנו יכולים לחזור".
חיים גנירם: "היום אני מסתכל אחורה ואומר 'אילו חיים אלו לילד?', אבל אז היו דברים שנראו לי ממש כיפיים, כמו לשחק בטנקים. עד שאסתי, שהגנה על התינוקת שלה בדרך לטיפת חלב בזמן הפגזה, נהרגה"
אז התחילה מלחמת ההתשה הגולנית. המלחמה פסקה, אך היישוב המשיך לחיות בצל הפגזות חוזרות ונשנות. עבור גרליק וגנירם זו היתה חוויה שנצרבה בתודעה לא פחות מהמלחמה עצמה. את מותה של אסתר בן דוד, שנהרגה בהפגזה כשעשתה את דרכה עם בנה התינוק לטיפת החלב, הוא זוכר יותר מכל. "זו היתה הפעם הראשונה שבה פגשתי במוות, והבנתי את משמעות הסכנה המוחשית של לחיות ברמת הגולן אחרי המלחמה", מספר גנירם.
אסתר סוככה בגופה על בנה התינוק, נפגעה מרסיס ונהרגה כשהיא מצילה את בנה. "היינו נוסעים לבית הספר בלביא ורואים את הגרוטאות של הצבא הסורי. היו פעמים שראינו אפילו גופות קבורות של חיילים מתחת לשלדות. היינו מוצאים רסיסים של פגזים ומחליפים אותם בגולות. הצבא היה מאוד נוכח בחיים שלנו - היו שלושה טנקים בשער של רמת מגשימים. הכיף שלנו היה ללכת אליהם, לעלות עליהם, לקבל מהחיילים מנות קרב. היום אני מסתכל אחורה ואומר 'איזה חיים אלה לילד?', אבל אז זה נראה לי מאוד כיף, עד שאסתי נהרגה.
"אז היכתה בנו המשמעות של הדבר הזה. אז החליטו שמסוכן שניסע לבית ספר אחר, והקימו בית ספר ברמת מגשימים".
הצלצול בבית הספר, אומר גרליק, היה שריקת הפגזים במובן מסוים. "היינו לומדים ומחכים שייפול פגז ואז יורדים למקלט, ובזה הסתיים יום הלימודים שלנו".
אחרי המלחמה, לצד ההפגזות והמתיחות ובד בבד עם פיתוח היישוב, ריחפה מעל ראשי התושבים עננת החזרתם של שטחי הגולן לסורים. במאי 1974 נחתם הסכם הפסקת האש ונקבעו הגבולות בין ישראל לסוריה, וברמת מגשימים פיתחו במרץ את המטעים שנהרסו במלחמה ולא התכוונו לוותר עליהם.
לתפארת ילדי המלחמה
"היה לנו מטע של תפוחים בתל פארס, ובמלחמה עברו שם טנקים והמטע כולו נהרס", מספר גרליק על אותם ימים, "היה צריך לשחזר את המטע. ואז היו שיחות שלום עם קיסינג'ר, וכל הזמן דיברו על כך שמחזירים את הגולן, שמוסרים אותו תמורת שלום. לבסוף, כשקבעו את הגבול, הוא עבר על המטע של רמת מגשימים. אז בלילה אורי מאיר ואקלה, אביו של חיים גנירם, הזיזו את החביות שקובעות את הגבול מהמטע.
"היו צריכים לטעת את המטע מחדש, ואבא שלי הלך לאלוף פיקוד צפון, מוטה גור, כדי לקבל אישור. הוא אמר: 'בשביל מה לכם, אתם לא תזכו לקטוף פה פירות'. אבא שלי אמר לו: 'לא רק שאנחנו נאכל את הפירות, אלא גם אתה תבוא לאכול'. ובאמת, אחרי ארבע שנים היתה מסיבת 'נטע רבעי', ומוטה גור כבר היה רמטכ"ל ואבא שלי הזמין אותו".
באותה השנה זכה גרליק בן ה־10 להשתתף במעמד ייחודי ומרגש - להיות אחד ממדליקי המשואות ביום העצמאות תשל"ד (1974). יחד עם עוד נציגים מיישובי הספר - אילת, קריית שמונה, עמק הירדן, הקטמונים - ועולה חדש אחד, הדליקה החבורה משואה לכבוד הרוח שהפגינו הילדים במלחמה, ולתפארת מדינת ישראל. "זה היה מאוד מרגש", נזכר גרליק. "אכלנו עם הנשיא, ביקרנו בכנסת, ישנו במלון שלושה ימים. היתה איתנו ילדה מקריית שמונה שההורים שלה נרצחו חודש לפני האירוע".
השנה סגר גרליק מעגל כשהמחותנת שלו, ורד בן סעדון, הדליקה משואה, והוא הגיע לטקס אחרי 50 שנים.
מראה הבית הפרטי שלה מופגז ומלא ברסיסים חקוק בראשה של ורדה, וכך גם אצל רבים אחרים שחוו את המלחמה ששינתה את פני הגולן ואת פני החברה הישראלית. המעבר מהפגזות שגרתיות למלחמה כוללת ומאיימת, התחושה של אובדן הבית והידיעה שהכוחות הסוריים נמצאים ביישוב שהקימו נצרבו בליבם של התושבים.
"הבית שלי נהרס. קיבלנו שלושה סיפולוקסים במתנה לחתונה וכולם התפוצצו בהפגזה", נזכרת הרשקוביץ. "כשנכנסו לבית הכל היה מלא רסיסים תקועים בכל פינה. אבל בסלון היה פלא - עמד שם שולחן עם מפה לבנה ועליה זוג פמוטים שכתוב עליהם 'שבת', והכל שלם לגמרי. בשבילי זה היה סימן שהיה לנו נס אדיר".
רגעי האימה והפחד של המלחמה הפכו את החיבור העמוק שחשה ורדה אל הגולן לבלתי ניתן להפרה. "יש לי קשר שאי אפשר לתאר אותו למקום, ליישוב ולגולן. לשמחתי הרבה, הילדים שלי כולם בחרו לגור כאן. אני חושבת שחלק מהחיבור החזק קשור לדבר הזה שעברתי. אחרי כל מה שעברנו הקמנו יישוב כל כך טוב, וככל שאני מתבגרת כך אני מבינה איזה דבר קשה עברנו - לגדל ככה ילדים ולהצליח להקים מקום כזה. אני מאמינה שגם כשיש קשיים צריך לראות את הטוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו