כשאת בוכה את לא מתפרנסת: ממה מוזיקאים שאינם נועה קירל חיים?

אחד מהדברים שהכי מסקרנים אנשים לגבי מוזיקאים במשרה מלאה הוא - ממה לעזאזל הם מתפרנסים? אני כמובן לא מדברת על מוזיקאים כמו נועה קירל, שיכולה למכור גם בקבוקי פלסטיק ריקים ומקווצ'צ'ים ואנשים יהיו כזה "או מיי גאד, נרשמתי ברשימת המתנה לפריסייל" - אני מדברת על מוזיקאים רגילים, כמוני. אז מלבד הטור בעיתון הזה, שאובייסלי משלמים לי עליו ארגזים של כסף, אני נאלצת לכתת את רגליי לפרנסתי. כן, כן. לכתת רגליי לפריפריה, לכתת רגליי לגוש דן. מבחינתי, כל מקום שאינו הספה בסלון דורש כיתות.

אם פעם אנשים עוד קנו אלבומים והרדיו עוד שילם תמלוגים, היום כל נהג מונית יגיד לכם שהכסף הוא בהופעות. נהגי מוניות בדרך כלל צודקים בהכל, אבל לצערי הכסף גם לא שם. לפחות לא בהופעות שאתם הולכים אליהן: לא בזאפה, לא בבארבי, לא בהיכל התרבות.

אני כאן כדי לגלות לכם שהפרנסה האמיתית של אמנים היא בהופעות שלא מתפרסמות בשום מקום, שלא קונים אליהן כרטיסים והכניסה אליהן היא חינם. מעטים יודעים שהעבודה האמיתית שלנו, שלי וגם של אמנים מפורסמים ממני בהרבה, היא להיות נבוכים בהופעות מביכות. המבוכה נעה על הסקאלה שבין "אני מקווה שלעולם לא יעלה שום תיעוד של האירוע הזה לרשת", לבין "אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה, הייתי מבקשת פי שלושה יותר כסף".

• • •

באופן אישי אני מעדיפה להיות מובכת קרוב לבית, אבל מוצאת את עצמי מובכת בגליל המערבי לא פעם, מובכת תדיר בשפלה, ובאופן שוטף בשרון. למבוכה פנים רבות: הופעה בהרמת כוסית שבה נגלה בזמן אמת שהמנכ"ל מאוד אוהב שירים שלי, אבל מעדיף לשיר אותם בעצמו, לבד, מהמיקרופון שלי. או הופעה במסיבת הפתעה למישהי שבעלה היה בטוח שהיא מתה עלי, אבל למעשה היא אוהבת את אפרת גוש. אני לא רוצה שחלילה ישתמע מהטקסט הזה שאני מתלוננת. כלומר, אני לגמרי מתלוננת, אבל עדיין מעדיפה את זה מאשר, חלילה, לעבוד בעבודה אמיתית.

כבר 15 שנה אני נבוכה. לכן הייתי צריכה לדעת כבר כשקיבלתי הודעה מהמפיקה, יום לפני האירוע: "איה שלום, מחר תשתתפי בערב שלנו בהיכל התרבות לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. נשמח אם תבצעי את השיר 'כשאת בוכה את לא יפה'". בחירת השירים היתה יכולה להיות פחות בטוב טעם רק אם היה מדובר ב"שערך הארוך נערה" בערב התרמה לחולי סרטן. בישרתי למפיקה שאת "כשאת בוכה את לא יפה" אני לא הולכת לבצע, אבל שיש לי הצעה לשיר אחר במקום. היא שאלה אם זה שיר "מקפיץ".

• • •

הערב התחיל, איך לא, בהקרנה של סרטון תדמית של 12 דקות על העיר, שלא נציין פה את שמה. לא ראיתי את הסרטון, כי ישבתי מאחורי המסך, אבל הוא כלל פסקול של שירים מקפיצים וכמה מתושבי העיר שאומרים עליה שהיא "חבל על הזמן".

אחרי הסרטון עלתה מפיקת האירוע, וסיפרה לקהל בקול רציני שהיא שמעה השבוע על תלמיד שאיים על אחת מהמורות בבית ספר בעיר, ושזו דוגמה לאלימות נגד נשים. אחר כך הוזמן לבמה ראש העיר, שפצח בנאום של רבע שעה על פסטיבל הכוסמת ("מגיעים אליו מכל הארץ!") ועל הנסיעה שלו ושל סגנו לבית הנשיא ("נתתי שם הופעה טובה מאוד").

לאחר מכן היו עשר דקות בערך שבהן הוא הזכיר כל עובד עירייה, מזוטר ועד בכיר, והודה לו בחום ("טלי שלנו, ממחלקת משאבי אנוש, איזה טיול ארגנת לנו לחמי טבריה, תודה לטלי"). אחרי הקטע הנלהב הזה, שזכה להרבה מחיאות כפיים מכל מי שיושבות עם טלי בחדר, ראש העיר הוציא מהכיס פתק קטן והקריא כמה שורות: "בלה בלה בלה, מגנים אלימות, בלה בלה בלה, לא ניתן יד", וירד מהבמה. ואז עלתה שוב מפיקת האירוע ("אני נורא ביישנית, ממש לא רציתי לדבר היום") והזמינה אותי לבמה.

• • •

בשיר הראשון שלי הקהל התחיל למחוא כפיים בקצב בפזמון, אבל זה היה שיר עצוב. מרוב הפתעה טעיתי בחלק מהאקורדים וברוב המילים. בשיר השני רוב הקהל כבר היה עם הפנים בטלפון. זה מאוד ברור מהבמה כשהפרצופים מוארים בחושך. חלק מהאנשים התחילו לדבר עם מי שישבו לידם. בקול רם.

עכשיו - תשמעו, בדרך כלל אני מנצחת אפילו אירועים כאלה. 15 שנה הכשירו אותי להתמודד יפה כמעט עם הכל, אבל בשיר השלישי מישהי מהשורה הראשונה קמה בעודה משוחחת בצעקות (כדי להתגבר על השיר שלי שבקע מהרמקולים) עם האיש הקירח שישב לידה, ולבשה מעיל. תוך כדי שאני שרה, המפיקה נעמדה ממש מתחתיי ושאלה אם אפשר לקחת את בקבוק המים שלי שעמד על הבמה, כי היא נורא צמאה. האישה עם המעיל סיימה ללבוש את המעיל, האיש הקירח צעק לטלי "אני ידבר איתך", טלי יצאה, ועוד עשרה אנשים יצאו. קינאתי בהם. עכשיו כבר אף אחד לא הסתכל על הבמה. הזמן עבר בהילוך איטי.

המשכתי לשיר. תוך כדי שאלתי את עצמי איך אף פעם לא שמתי לב שהשירים שלי כל כך ארוכים. שקלתי לבצע את "כשאת בוכה את לא יפה" בכל זאת, כי יש בו רק 48 מילים. הודעתי לקהל ש"השיר הבא הוא שיר מוכר", ומישהו צעק "סוף־סוף!".

אחרי שכולם הלכו הביתה, ואני עליתי לבמה לארוז את הגיטרה, מיהרה אלי המפיקה בחיבוק: "איה'לה! היה יופי! למה את לא מחייכת???". לסיכום: כל עבודה מכבדת את בעליה, למעט אלה שליטרלי לא.