ב־20 באוגוסט 1953, בתום הצבעה בקריאות שנייה ושלישית, התקבל בכנסת "חוק השופטים בישראל". החוק עבר בתמיכת רוב הח"כים, מול קולות הנגד של חברי מפ"ם ומק"י - כשסיעת חרות נמנעה מהצבעה.
חוק השופטים נועד, בראש ובראשונה, לעגן את אי־תלותם המוחלטת של השופטים במילוי תפקידם השיפוטי, כמפורט באחד מסעיפי החוק הראשונים, המציין: "אין על שופט מרות בענייני שפיטה זולת מרותו של החוק".
כמו כן, החוק פירט, לראשונה מאז הקמת המדינה, שורה של נושאים הקשורים למערכת המשפטית ולתפקודה, כגון כשירות למינוי שופטים; אופן מינוי השופטים; הוראות לדין משמעתי של שופטים; ניהול מערכת בתי המשפט; מינוי השופטים במנותק מהשפעת הרשות המבצעת, ועוד.
לשון החוק העניקה לשר המשפטים פנחס רוזן סמכות כמעט בלתי מוגבלת: בין השאר, נקבע שהשר "הוא זה הקובע את סדרי המנהל בבית המשפט, וימנה תחתיו שופט שיהיה אחראי במישרין ובאופן ייחודי בפני שר המשפטים".
כמו כן, רוזן שלט באופן בלעדי על מינוי שופטים בכלל, ושופטי בית המשפט העליון בפרט, שאמנם נקבע שימונו "על ידי נשיא המדינה", אך שמותיהם התקבלו מ"הוועדה למינוי שופטים", שבראשה עמד... שר המשפטים. לצידו עמד גם נשיא בית המשפט העליון, שמינה לוועדה שני שופטים נוספים מהעליון. נוסף על כך, מונו שני עורכי דין באישור שר המשפטים "עד שתוקם מועצת הסתדרות עורכי הדין".
ראוי להתעכב על הקשר המיוחד שהיה באותה העת בין שר המשפטים רוזן לבין נשיא בג"ץ משה זמורה. השניים היו חברים קרובים, ואף שותפים במשרד לעריכת דין. רוזן הוא שהמליץ למנות את זמורה לתפקיד הרם, אף שלדעת רבים היו מועמדים בולטים אחרים בעלי כישורים טובים יותר לתפקיד. המינוי, שהיום היה גורר ביקורת רבה ומוגדר כמושחת מיסודו, לא הזיק לאיש מהם, בלשון המעטה.
כתנאי לאישור מהאו"ם: שיפור בענף החלב
מדינת ישראל פנתה ב־23 באוגוסט 1953 לארגון המזון והחקלאות של האו"ם, בבקשת סיוע לצורך קידום רמת משק החלב בארץ - על ידי מעבר לחלוקת חלב בבקבוקי זכוכית.
האו"ם שלח לישראל מומחה עולמי, פרופ' אנדרו יפסן. אחרי שנרגע מההלם שפקד אותו בשל הממצאים שגילה בשוק החלב בארץ, יפסן כתב דוח מפורט לשולחיו, שבו ציין: "כ־80 אחוזים מהחלב המשווק בישראל לא עומדים ברמה העולמית המקובלת". יפסן הדגיש שחלק נכבד מהחלב "מגיע לתחנת הפסטור כשהוא כבר חמוץ ומכיל 20 מיליון חיידקים לס"מ, פי 20 יותר מהתקן המותר".
בעקבות הדוח נמסר לישראל שהיא "לא תוכל לקבל סיוע מארגון האו"ם עד שלא יועמד בה מנגנון שיטפל ברמה ההיגיינית הנמוכה שברפתות". בתגובה מיהרה ישראל לפעול: הוקמה ועדה בין־משרדית לטיפול בכשלים, ובשיתוף פעולה עם פרופ' יפסן פותחה תוכנית עבודה שלמה בשם "מהרפת ועד הלקוח". הוקמו תחנות לימוד שבהן השתלמו הרפתנים בקורסים "לשיפור טוהר החלב", וקורס נוסף הכשיר מפקחים סניטריים.
כמו כן, נקבעה שיטת בונוסים וקנסות, שבמסגרתה רפת שהקפידה על כללי ההיגיינה זכתה בבונוס כספי משמעותי. מקור הכספים לבונוסים בא מקנסות כבדים שהושתו על רפתות שכשלו בבדיקות.
הפעילות לשיפור רמת החלב עברה פיקוח הדוק של נציגי האו"ם, ובד בבד החל האו"ם לספק לישראל קווי פסטור ומילוי בקבוקים. ב־1955 החלו ניסיונות שיווק חלב בבקבוקים בכמה שכונות בערים הגדולות, והחל מדצמבר 1956 עבר שוק החלב כולו לשיווק חלב בבקבוקים.
חיל הים יצא לסייע באסון ביוון
באמצע אוגוסט 1953 ערכה שייטת 1 של חיל הים הישראלי, בפיקודו של אל"מ שלמה אראל (לימים מפקד חיל הים), סדרה של אימונים בים היוֹני, שבין מערב יוון לחלק הדרומי־מזרחי של איטליה. בתמרונים השתתפו אוניות חיל הים "מבטח", "מזנק" ו"משגב".
בשעות הערב המאוחרות של 12 באוגוסט נקלטו במשדרי המשחתות קריאות SOS, שמהן התברר שרעידת אדמה בעוצמה של 7.2 בסולם ריכטר החריבה את הבתים באיים קפלוניה, זקינתוס ואיתקה שבדרום הים היוני. ממשלת יוון ביקשה מכל ציי הים התיכון "להחיש עזרה לפינוי הפצועים הרבים".
שלוש משחתות חיל הים עגנו באותה העת במרחק של כ־350 ק"מ ממוקד הרעש, ויצאו מייד לעבר קפלוניה. הן הגיעו לשם ראשונות מבין כל האוניות שנזעקו לסייע. עם התקרבותם לאי נגלו לעיני הימאים הישראלים מחזות מזעזעים של המוני אדם שכובים על החופים, חלקם פצועים וחלקם הרוגים.
אח"י "מבטח" נקבעה כאוניית בית חולים, ויצאה לנמל פטרס כשעל סיפונה פצועים רבים, חלקם נותחו במהלך ההפלגה על ידי שניים מרופאי השייטת. בשובה של "מבטח" לאזור האסון היא לקחה איתה עשרות עיתונאים, וכך זכה המבצע הישראלי לכותרות בעיתונים בעולם.
16 שנים לאחר מכן, בדצמבר 1969, יוון סייעה לישראל במבצע הברחת "ספינות שרבורג", וסגן ראש הממשלה היווני הצהיר, ללא ציון שמה של ישראל: "כשעם קטן עומד על זכותו - הוא יצליח".
תחילת הסחר עם גרמניה
למרות הצהרת הממשלה בדבר חרם קבוע על כל קשר עם גרמניה, כולל מסחרי, שר החקלאות פרץ נפתלי מסר באמצע אוגוסט 1953: "הממשלה שוקלת להיענות בחיוב לבקשתו של 'איגוד יצואני פרי הדר' לייצא תוצרת לגרמניה, על פי בקשות שהתקבלו מסוחרים מהמבורג". ואמנם, עם תחילת עונת הקטיף 1953/4 יוצאה לגרמניה ספינה עמוסה בפרי הדר, והסחר עם המדינה קיבל תוקף מעשי.
"די לספסרות בקולנוע!"
בטור "קוראים כותבים" בעיתונות, שהיה מעלה את טענות האזרח נגד הרשויות, התלוננו רבים נגד אוזלת ידה של המשטרה בכל הנוגע לספסרות בכרטיסי הקולנוע.
הנה, לדוגמה, מכתבו של אברהם גרמן בנושא: "עם כל הערכתי הכנה להישגיה של משטרת ישראל, מפליאה אותי אי־מעורבותם של השוטרים בשערוריית כרטיסי הקולנוע הנמכרים במחירים מופקעים על ידי ספסרים.
"בביקורי האחרון בקולנוע נוכחתי לדעת שהספסרות בכרטיסים מאורגנת על ידי כנופיות העוסקות בספסרות לעיני כל. ואיך מגיעים כרטיסים כה רבים לידי הספסרים? אולי בשיתוף פעולה של בעלי הקולנוע, כי להם - מה אכפת? צורכי האזרח לרכישת כרטיס קולנוע במחיר הוגן חשובים לנוגעים בדבר כקליפת השום.
"לעיתים רחוקות בלבד זכיתי לראות שוטר בקרבת בית הקולנוע, לעומת ספסרים רבים, ונראה שגם אם השוטר יבחין באדם המספסר בכרטיסים ממש מול עיניו - בספק אם יזיז עצמו לדבר פעולה ומעצר הספסר".
מנהריה התקבלה במדור "קוראים כותבים" תלונה נוספת בנוגע לקשר שבין בית הקולנוע למשטרת ישראל, כשאזרח בשם לייבי אברהם כתב: "רק התאפקות של אזרחים יהודים שומרי חוק מונעת תגרות ידיים בין מבקרים יהודים בקולנוע לבין צעירים מהכפר הערבי מזרעה, העושים להם מנהג קבוע בזמן הקרנת יומן הקולנוע שלפני הסרט, כשהם פותחים במטר של קללות וגידופים בערבית ובעברית נגד מדינת ישראל. כשבעל הקולנוע מזעיק את המשטרה, הוא נענה על ידי היומנאי בתחנה ש'אין זה מתפקידה של המשטרה, ועליך לפנות לשלטונות הצבא'".
הנעלמים / מכוניות שהיו
פורד מוסטנג
באמצע שנות ה־60 החלה חברת פורד לשווק בישראל את פורד מוסטנג, מכונית בעיצוב ספורטיבי - תחילה עם שתי דלתות וגג נפתח, ולאחר מכן עם גג קבוע וארבע דלתות.
המוסטנג היתה מושא החלומות של כל נהג ישראלי: היא סווגה כמכונית ספורט משפחתית, כמו הג'יפונים בימינו, ונוסף על העיצוב המדהים היה לה מנוע רב־עוצמה, שהעניק השראה לייצור כלי רכב נוספים במראה ספורטיבי, בגודל בינוני ובמחיר שווה לכל נפש.
הצרכנייה / משחקים מפעם
"פוטסי"
משחק בתקופת הבריטים שנקרא על שם המילה "רגל" (Foot), ושהיה פופולרי עשרות שנים, בעיקר בגלל פשטותו והאפשרות לשחק בו בבית - אם השכנים בקומה שמתחת לא היו רגישים לקולות ה"קליק־קליק" שבקעו מהתקרה. "פוטסי" הורכב מחישוק פלסטיק שהושחל מסביב לקרסול, ושאליו היה מחובר חוט ובסופו כדור בצורת פעמון. מטרת המשחק היתה לסחרר את החוט עם הכדור סביב הרגל, ולקפוץ מעל לחוט עם הרגל השנייה.
הצלחה למחזה הבכורה של אפרים קישון
פחות מארבע שנים אחרי שאפרים קישון הגיע לארץ, בלי לדעת עברית, באוגוסט 1953 עלה מחזהו הראשון בשפת הקודש - "שמו הולך לפניו". סיפור טרגי־קומי על עולה חדש שנקלע למערכת ביורוקרטית המאופיינת בצביעות, בכיעור ובחוסר מעש. בכך שיקף קישון לצופים, כהרגלו גם בהמשך, את הליקויים הביורוקרטיים בישראל של תחילת שנות ה־50. "שמו הולך לפניו" הוצג מאות פעמים בהבימה (ב־1953 וב־1977) ובתיאטרון הקאמרי (בשנות ה־80). בצילום: שחקני ההפקה מ־1977 - אברהם רונאי (מימין), שמואל רודנסקי ונסים עזיקרי
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו