החיים בזבל: ביקורת ספר על "שושנה חיפושית הזבל המשועממת"

שושנה היא חיפושית זבל. כמו בכל יום, היא קמה מוקדם בבוקר לעוד יום שבמהלכו היא מתרעמת על חייה המשעממים, נטולי החברים, המסיבות והטיולים. רק לה "אף פעם לא קורה כלום", בעוד ש"לאחרים יש חיים מעניינים". אבל שושנה, ששקועה בקיטורים ובגלגול לאחור של כדור שנבנה מערימת זבל, לא שמה לב לעולם שסביבה, ויש לה גם תירוץ לעיוורונה: "חיפושיות זבל דוחפות את הכדור שלהן אחורה, לכן הן לא רואות לאן הן הולכות".

כבר בשלב זה ההקבלה ברורה, וקל לראות בשושנה את הילדה המשועממת, שחושבת שהחיים של חבריה נוצצים ופעילים, ואילו שלה הרבה פחות. קל גם לדמיין את ההורה המותש שההצהרה "משעמם לי" כבר יוצאת לו מכל החורים.

וכאן טמון היופי, כי עצם הקריאה בספר מאפשרת לתפקידים להתחלף: אלה כבר לא ההורים שמנסים להסב את תשומת ליבם של ילדיהם לעולם המעניין שסביבם - אלא הילדים שרואים את העיוורון של שושנה במסע שהם עוברים דרך עיניה - לגבי כל האפשרויות שנמצאות, מילולית, לרגליה.

האיורים של אורית ברגמן, שגם כתבה את הספר, חושפים את הפער בין מה ששושנה חווה ובין מה שברור לקוראים, וכיף לחפש בהם את מה ששושנה מספחת בלי משים לכדור הזבל שלה. זה מתחיל מקוצים, אבנים ועצים שנדבקים לכדור של שושנה - עד שהכדור גדל ותופח, ובולע לתוכו את החברים, המסיבות, העיר הגדולה ואפילו טיולים מסביב לעולם. וכך, כדור הזבל הקטן של שושנה סופח ובולע עוד ועוד מהנאות העולם, עד שהוא ניצב בחלל - על כדור הארץ, אף שהוא גדול ממנו עשרות מונים.

כאן מתרחשת נקודת המפנה של הסיפור: משהו גדול לוחץ לשושנה בבטן, ושושנה מטילה ביצה. קצת כמו שושנה, גם אני הופתעתי והתרגשתי מההטלה. לא הייתי מודעת לכך שחיפושיות זבל חופרות בורות בתוך כדורי הזבל שלהן ומטילות בתוכם ביצים, כפי שמוסבר באחרית הדבר בספר. ואמנם, בדיוק כך. שושנה חופרת בור קטן בכדור הזבל שלה, מטמינה בו את הביצה ואז נרדמת. היא ישנה וישנה, עד שבוקר אחד מטפסת עליה שוש הקטנה – מִינִי־מִי, גרסה מוקטנת ומאושרת של שושנה, שמכריזה: "בוקר טוב, אמא, סוף־סוף התעוררת!".

ההתעוררות של שושנה היא מילולית ומטאפורית - היא לא רק מקיצה משינה, אלא גם מתעוררת לעולם שאותו היא רואה, לראשונה, דרך עיניה הסקרניות של בתה, שוש הקטנה. בעולם הזה היא מגלה, להפתעתה, שכל אותם דברים שהתרעמה על היעדרם בתחילת הסיפור - נמצאים ממש מתחת לאפה, בכדור הזבל שלה: החברים, המסיבות, הממתקים, העיר הגדולה.

"מי היה מאמין?" מתפלאת שושנה, "אני, חיפושית הזבל הקטנה, גלגלתי את כולכם לגמרי לבד".
עם הפיכתה של שושנה לאם, משתנה גם זווית המבט של הילדים, הקוראים או השומעים: מנקודת מבטה של הילדה שושנה המשועממת - הילדים מאמצים לרגע את נקודת מבטה של שושנה האם. כך הם יכולים להתנסות ברגשות ובעולמות שונים, מנוגדים, שלא היו מודעים לקיומם, ולחוות התנסויות שלא בהכרח היו נגישות להם.

וכאן נשאלת שאלה מעניינת, שחלפה בי במהלך הקריאה: האם אנחנו, המבוגרים, באמת כל כך שונים משושנה? האם אנחנו עוצרים במסע גלגול הזבל הסיזיפי שלנו כדי להסתכל מסביב, להעריך את הטוב שנפל בחלקנו ולהריח את השושנים?

אחד היסודות המרכזיים של ספרות ילדים טובה הוא להצליח לפנות ולעניין לא רק את קהל הילדים, אלא גם את הוריהם. לא כדי לצאת ידי חובה, אלא כדי לאפשר לילד ולהורה לעבור חוויה משמעותית יחד, כזו שתגלה לשני הצדדים משהו חדש שלא הכירו, על עצמם, או על נקודת המבט של האחר. אורית ברגמן בהחלט מצליחה לעשות זאת דרך סיפורה של שושנה.

ברגמן יצרה סיפור התבגרות שעוסק בגילוי מחודש של העולם שסביבנו. סיפור על לידה והתחדשות, עם אמירה על הקשר שבין ההורה לילדו, ועל השינוי שמביאה איתה נקודת המבט הילדית.

לכך גם תורם הפן האיורי, המשמעותי כל כך בספרי ילדים, שברגמן שולטת בו על בוריו. האיורים מעבים את המשחק המתקיים בספר על הקו הדק שבין מציאות ודמיון. הם בוראים עולם של יצורים צבעוניים פנטסטיים, ולצידם איקונות ריאליסטיות מוכרות כמו מגדל אייפל, הפירמידות ופסל החירות. כל אלה יוצרים משחקי צבעוניות וגודל, שמשתלבים בתוכני הסיפור ומזמינים את הקוראים לשקוע בו ולגלות עולמות נוספים.

בסופו של דבר, רומזת ברגמן, כולנו מגלגלים איתנו את כדורי החרא שלנו. החוכמה היא למצוא בהם את השושנים ולגלות שהיופי נמצא לפעמים בדברים הזרוקים, השכוחים, הלא רצויים. שושנה, במשפט האחרון בספר, מסכמת יפה: "לך, ילדה אהובה שלי, מגיע כל הזבל שבעולם".