שכונת חיים: כי אי אפשר שתהיה מלחמה בינינו

בשולי הוויכוח המר אפשר להתרשם שחלק מאיתנו כבר החליטו לוותר על מי שלא חושב כמותם. כמה אלפי ישראלים חוזרים שוב לרעיון העתיק, והמטומטם להפליא, של חלוקה למדינות ישראל ויהודה. הם מציגים אותו ב"סטיגידיש" חגיגי, כאילו מדובר בסטארט־אפ פורץ דרך, ומעמידים פנים שהם כבר בשלבי התכנון, התשתיות והלוגיסטיקה של הפרויקט - שעל פי מקורות לא כל כך זרים, דווקא נוסה בעבר ואף התרסק להפליא. למעשה, הדיבור על כך מעורר בעיקר את הרושם של צורך נואש בהוצאת קיטור וזעם, צורך אנושי ומעורר אמפתיה.

רעיון שמצליח לשבור את שיאי האיוולת של תוכנית "יהודה וישראל" הוא מיזם "מלחמת האחים", שיש הטוענים שכבר פרצה. תומכי המיזם לא מפספסים הזדמנות לתקן, לא את המילה "מלחמה" שהיא דווקא בסדר וסבבי, אלא את המילה "אחים". אם היה לי שקל על כל "אנחנו לא אחים" שנאלצתי לקרוא בגל החום האחרון, אני מניח שהייתי מחליף סוף־סוף את המזגן המתפגר.

גם חסידים זהירים יותר של גישת ההכרעה וההכנעה מסיימים לרוב את המונולוגים הנחרצים שלהם בניגון שאומר שכל השאר יכולים מצידי "ללכת לעזאזל", "לשתות את המים של עזה" או "לקפוץ לי עד מחר". כדי להגיע לתמונת עולם כה מורכבת ונבונה, הם מבצעים מהלך די פשוט. צובעים את כל המחנה הנגדי על פי הציטוט הכי מכוער, מהסרטון הכי אלים, שמישהו שלח להם. זהו! הם אומרים לעצמם. הנה פרצופם האמיתי. של כולם. למרות שהם יודעים שהכי מכוער הוא אף פעם לא הכי אמיתי. זה נכון לכל אדם, ובטח נכון למחצית מהעם הזה ומהמדינה הזאת, שהם שניהם פלא ונס גדול.

• • •

תכף אספר כאן סיפור קטן על מפגש אקראי עם בן אדם, סיפור שלי לפחות מזכיר למה אני לא רוצה לוותר על אף אחד. טוב, נו, כמעט על אף אחד. אבל לפני כן חשוב לי לומר משהו נוסף על אופציית מלחמת האחים. מלחמת אחים היא לא אופציה. לא רק משום שזה רעיון עוועים מחריד, אלא גם ובעיקר משום שזה רעיון מגוחך.

איך אני יודע? ובכן, אני מתגורר בשכונה ירושלמית, שבה חיים זה לצד זה האנשים שהכי תומכים בממשלה הנוכחית, ואלו שהכי מתנגדים לה בעולם. חלקם חיים באותו בית, ואחרים חולקים לפחות חדר מדרגות. אילו היתה פורצת, חלילה, המלחמה הזאת, אני יודע בדיוק איפה היא היתה פורצת. אצלנו. ממש מול חלוני. בשכונה שחלק ממנה הוא מעוז מובהק של הימין הקלאסי, חלק ממנה הוא מולדת המאבק של "הפנתרים השחורים", רבים מתושביה הם דתיים שקופים וחובבי הידברות ורצף, שאם זה רק היה תלוי בהם, ראש ממשלת ישראל היה כבר מזמן חילי טרופר.

ולצידם שמאלנים ירושלמיים של פעם, שעדיין לובשים אותו סוודר ומאמינים שאלי בן רימוז' ועלי עות'מן עדיין בהרכב הפותח של הפועל, אבל בכניסה לבניין שלהם יש דווקא גרפיטי של "לה פמיליה". כל אלו חיים אצלנו ביחד.

מנופפי מלחמת האחים מתגוררים, כמה מפתיע, בסביבות אחרות, הומוגניות כמו הפגנה. זה ממילא לא יקרה אצלם. אצלנו זה אמור לקרות. ברחוב שלי. בין המכולת של שבי לגינת המשחקים שבה התפללנו בימי הקורונה. מטרים ספורים מהבית, אלא איפה?! אנשים לא אוהבים לנסוע רחוק סתם כך ולהיתקע בפקקים בשביל מלחמה, זה באמת קצת מטופש. נכון, תהיה בעיה להכניס כוחות כבדים למערכה, כי אף פעם אין אצלנו חניה. אבל בכל הנוגע ללוחמה קרקעית, רגלית, פנים אל פנים, בסגנון הישן והמבוסס נשק קר, נדמה לי שאני יכול לסמן את שטחי הכינוס, עמדות התצפית, שטחי האש ועמק הבכא. וכתושב יישוב עימות, אני יכול לדווח שאנחנו ממש לא שם. לא כי אין מתח, ולא כי אנשים לא מטריפים אלה את אלה בדעות שלהם ובחוסר החיבור למציאות של הטיעונים שלהם.

מתח גם מתח, ומטריפים גם מטריפים. אבל רוב רובנו מעדיפים להישאר ביחד מאשר לנצח, להכניע ולהכריע. רובנו לא מוותרים על אף אחד (טוב, כמעט אף אחד) ומעדיפים פי כמה לשמור על הבית ועל הקהילה מאשר לצאת צודקים. ואפילו צודקות.

• • •

פגשתי אותו בקיבוץ בצפון. המשפחה עדיין נמנמה לה את הבוקר ויצאתי להביא שוקו ולחמניות מהמינימרקט המקומי, שבטח קוראים לו שם "הצרכניאדה", "המרקו־ליפט" או "הכולבולית". מה יהיה עם הקיבוצניקים והשמות שהם נותנים לחנויות שלהם... הוא ואני קצת מכירים אז ניגשנו לשאול מה שלומך, וכעבור רגע הוא סיפר לי על אישה צדקת ששינתה את חייו.

כאישה צעירה היא התקשתה להביא ילדים לעולם. ייסורי העקרות הקשים הובילו אותה אל הרב אוירבך בירושלים, והיא בכתה והתחננה שיעשה משהו בשבילה. התשובה של הרב הממה אותה. הוא הזעיף פנים ואמר שהקדוש ברוך הוא לא חייב לה שום דבר. שום דבר לא חייב לך. היא קמה, קצת המומה מן הסתם, ופנתה לצאת. כשידה כבר על ידית הדלת, היא שמעה שוב את קולו של הרב, שהיה הרבה יותר רך לפתע. "הוא באמת לא חייב לך כלום", אמר, "אבל אם גם את תעשי דברים שאת לא חייבת לעשות, אז מי יודע? אולי זה יגרום גם לו להתאמץ..."

זהו זה, פחות או יותר. מאותו רגע האישה התחילה להתנדב במחלקות הילדים הכי קשות בבתי החולים. יום־יום היא שם, במה שהפך להיות מפעל חייה. וכן, ממש לאחרונה היא חיתנה את הבן הכי קטן שלה. את כל זה אומר לי הקיבוצניק, בלי להוריד את היד שלו מזרועי, כאילו הוא חושש שאני אמלט לרגע ואפספס משהו מהסיפור. אז הרב אוירבך שינה לאישה הזאת את החיים, ששינתה את חייהם של ילדים רבים. והסיפור על כך שינה את חייו שלו.

למשל, ברגע שהקיבוץ החליט שאחד מזני התמרים שהוא מגדל איבד רווחיות, החליט החבר להציל את המטע הזה מכריתה. "ביקשתי שייתנו לי להמשיך לטפח אותו בזמני הפרטי, ושכל היבול ילך לצדקה. אם הרשתות הגדולות רוצות רק מג'הול, שיהיו בריאות, אז החדראווי, שהם תמרים למביני עניין, ילכו לילדים שאין להם. רוצה קילו?"

הייתי בטוח שהוא סיים. היה באמת מרגש, וטעים. אבל ידעתי שהילדים רעבים ומחכים ללחמניות שלהם. ניסיתי להתנתק ולחתור לקופה.

"תשמע משהו", הוא הוסיף, "בימים האחרונים אני אומר קדיש. על חופני כהן. כן כן, הזמר. אתה מבין, לפני שש שנים תרמתי לו כליה, זה הפך אותו לחלק ממני ממש. ועכשיו כשהוא נפטר, אני מרגיש שמשהו בתוכי חסר. מצד שני אני יודע שבשש השנים האלה הוא ראה חיים, היה בחתונות של הבנות שלו. הוא ממש זיכה אותי, אז אני אומר קדיש על חופני. אתה מכיר אותו, כן?"

אז תגידו לי אתם, מי אלה אותם האידיוטים שהחליטו לוותר על העם הזה? ואיפה, בין השכונה של חופני כהן לבין מטעי התמרים בעמק, יעבור לדעתם קו הגבול?!