ב־28 ביולי 1953 נפתח מדרום לרחובות בית חולים ראשון לאזור דרום הארץ. בית החולים קיבל את השם "קפלן", על שמו של שר האוצר הראשון, אליעזר קפלן, שהלך לעולמו שנה קודם לכן, בגיל 61.
אבן הפינה לבית החולים הונחה ביוני 1950, וכוונת קופת חולים, שהקימה אותו, היתה לשרת מ"קפלן" את כל דרום הארץ, שהיה ריק עדיין מכל מוסד רפואי - עד אילת. אולם כעבור חודש ימים, ביולי 1950, הגיש המשפטן חיים כהן, ששימש היועץ המשפטי לממשלה, תביעה נגד מרכז קופת חולים, נגד האדריכל זאב רכטר ונגד החברה הבונה, "סולל בונה", בגין בנייה ללא רישיון.
התביעה באה על רקע רצונו של שר הבריאות הראשון, משה שפירא, להשית שליטה ממלכתית על מערכת הבריאות על חשבון קופות החולים. אולם שפירא עזב את תפקידו ב־1951, ובניית "קפלן" נמשכה.
בעת פתיחת בית החולים לציבור הרחב נכללו בו 11 ביתנים בני קומה אחת, חמישה מהם יועדו למחלקות יולדות, כירורגית, פנימית (שתיים) וילדים. שישה ביתנים נוספים הוקצו למיון, למטבח ולאחזקה.
המוסד התפתח במהירות והפך ברבות השנים לאחד המרכזים הרפואיים המובילים במדינה.בעשור האחרון הוא משרת יותר ממיליון תושבים מראשון לציון ויישובי מודיעין־מכבים-רעות בצפון ועד קריית גת בדרום.
ב־1959 נפתח בדרום בית חולים נוסף, הפעם בבאר שבע, שהמימון להקמתו הגיע מקופת חולים ומ"איגוד תופרי בגדי הנשים בארה"ב". הנשיא היהודי של האיגוד, דיוויד דובינסקי, הצליח לשכנע את הנהלת האיגוד, שהורכבה ברובה מתעשיינים יהודים, לתרום סך של מיליון דולר להקמת בית חולים בנגב, שינציח את שם האיגוד. אולם ב־1972, עם מותו של מנכ"ל קופת חולים לשעבר משה סורוקה, שונה שמו של בית החולים ל"סורוקה - מרכז רפואי אוניברסיטאי".
שני בתי חולים נוספים הוקמו בדרום הארץ בשנות ה־60: "ברזילי" הוקם באשקלון ב־1961, ו"יוספטל" באילת ב־1968.
* תודה לפרופ' חזי לוי על הסיוע
תחרות בינלאומית ראשונה בארץ באיגרוף
יותר מ־1,500 חובבי ספורט האיגרוף בישראל נדחקו ביום חמישי, 30 ביולי 1953, בגן רינה בתל אביב (כיום מגדל ישרוטל), כדי לצפות בתחרויות מבחן באיגרוף. המבחנים נערכו לצורך קביעת הרכב נבחרת ישראל שתשתתף בתחרות איגרוף נגד נבחרת יוגוסלביה, שנועדה להתקיים בארץ כעבור שבוע.
התחרויות בגן רינה נערכו בעשר קטגוריות משקל, מ"זבוב" ועד "כבד", ורובן הלהיבו את הקהל. בתחרות דרך לראשונה כוכבו של חיים שפיר, מתאגרף מאגודת מכבי חיפה, שהפך בשנות ה־50 וה־60 לאחד מבכירי המתאגרפים בישראל, אחרי שזכה 17 פעמים בתואר אלוף ישראל במשקל חצי בינוני.
האיגרוף נחשב לענף ספורט פופולרי מאוד בישראל של תחילת שנות ה־50, ו־10,000 הכרטיסים לתחרות מול יוגוסלביה, שנערכה באצטדיון הפועל ביפו (לימים בלומפילד), נחטפו כמעט מייד. אולם עם תחילת התחרות אפשר היה להבחין בהבדלי הרמות בין שתי המדינות, ורוב הקרבות הסתיימו בניצחון היוגוסלבים. שני קרבות הסתיימו בתיקו, ורק המתאגרף חיים שפיר זכה בקרב במשקל חצי כבד.
בשנים שלאחר מכן ירדה קרנו של האיגרוף בישראל, אך עם העלייה הגדולה מבריה"מ, מסוף שנות ה־80, ידע ספורט זה עדנה והתחדשות בארץ.
כיום פועלים בישראל כ־40 מועדוני איגרוף עם כ־1,000 מתאגרפים ב־13 קטגוריות משקל", מסביר מנכ"ל איגוד האיגרוף בישראל, יעקב וולך. לדבריו, רוב המתאגרפים כיום הם בני הדור השני של העלייה מרוסיה, ולצידם מתאגרפים מהמגזר הערבי.
"מועדון הספר" מחדש פעילותו
ברכה פלאי, המייסדת והבעלים של הוצאת הספרים "מסדה", הודיעה בסוף יולי 1953 על חידוש פעילותו של "מועדון הספר".
פלאי, שעלתה לארץ ישראל מקייב שבאוקראינה ב־1921 בגיל 29, הפכה במהירות לרוח החיה בתחום ההוצאה לאור בארץ. את "מסדה" היא ייסדה בביתה ב־1930, ובמקביל הקימה את "דפוס פלאי" והכניסה עד מהרה חידושים משמעותיים בתחום שיווק הספרים, ובהם סוכנים מדלת לדלת, אפשרות לרכישת ספרים בתשלומים ו"מועדון הספר".
שוק הספרים בארץ נפגע עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, שכן המצב הכלכלי הכללי הורע מאוד. ב־1941 הגתה פלאי רעיון להקמת מועדון ספרים בסימן "ספר לכל נפש", שבמסגרתו כל מצטרף בחר מתוך כמה רשימות ספרים את המתאימה לו ביותר במגוון הספרים ובמחירם.
הצלחת המועדון היתה גדולה, ובמהלך 1941 נרשמו אליו עשרות אלפי משפחות ברחבי הארץ. "הצלחתי להוכיח את מה שלי היה ברור - שאוהבי הספר לא יוותרו על הנאתם", הסבירה פלאי באירוע ייסוד "מועדון הספר".
ב־1950 נסגר המועדון, בשל צמצום דרסטי בהקצאת נייר להדפסה (ספרים ועיתונים) שהוכרז על ידי שלטונות הצנע בישראל הצעירה. כשהמחסור בנייר הסתיים, בתחילת 1953, מיהרה פלאי והקימה את "מועדון הספר" מחדש, וכבר בחודשיים הראשונים לפעילותו המחודשת נרשמו יותר מ־10,000 משפחות כחברות. נוסף על ספרים, נהנו חברי המועדון מהטבות דוגמת הגרלות חודשיות נושאות פרסים, הזמנות חינם לאירועי בידור ועניין ביוזמת המועדון, ועוד.
ארה"ב מסרבת לסייע
בערב תשעה באב התשי"ג, שחל ב־20 ביולי 1953, פורסם בארץ ש"מיניסטריון החוץ האמריקני הודיע שארה"ב לא תיענה לבקשת סיוע החירום על סך של 75 מיליון דולר שהוגשה לאחרונה על ידי ישראל". ארה"ב גם סירבה להשיב לשאלת משרד החוץ בנוגע לסיבת הסירוב. כבר מתחילת יולי 1953 שררה בממשלה תחושה קשה, כשהתברר שקופת האוצר התרוקנה כמעט לחלוטין, ולא נותרה בה רזרבת מטבע חוץ להזמנת חומרי גלם מחו"ל - שנדרשו בדחיפות בתעשייה הישראלית.
כל ניסיונותיו של שר האוצר, לוי אשכול, להשיג במהלך החודש קווי אשראי בחו"ל כשלו, כיוון שישראל לא הצליחה להשיב הלוואות שנטלה בשנה הקודמת, בסך עשרות מיליוני דולרים, שמועד החזרתן כבר חלף.
בסיום פגישת חירום שערך אשכול במשרדו, ולפני התפזרות הצוות לצום תשעה באב, הפטיר השר בפנים חמורות סבר: "אמריקה עושה לנו תשעה באב בתשעה באב".
שינויים בלימודי מלאכה
משרד החינוך והתרבות, ביחד עם משרד העבודה, הכריז לקראת סוף יולי 1953 על הקמת ועדה בין־משרדית, שתקבע באופן כלל־ארצי את האופי, הארגון, השעות והתקציב של לימודי המלאכה בבתי הספר היסודיים ברחבי המדינה.
הסיבה לשינויים שנדרשו היתה נעוצה בעובדה שבאותו זמן נחקק בארץ "חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953", שביטל את שיטת הזרמים המפלגתיים בחינוך, שהושפעו ממגמות פוליטיות, ובמקומה הונהג חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת".
לישיבת הפתיחה החגיגית של הוועדה הבין־משרדית הגיעו אישים רבים. שרת העבודה גולדה מאירסון (מאיר) אמרה בנאום הפתיחה: "אנו נדרשים ליצור מצד אחד סטנדרטיזציה (אחידות) בלימודי המלאכה בבתי הספר, ומצד שני להבטיח רמה נאותה, שכן הצעירים הלומדים כעת בבתי הספר היסודיים יהוו בעתיד הלא רחוק את עתודות הטכנאים, המהנדסים והמתכננים שלנו".
שר החינוך והתרבות, בן ציון דינור, אמר בישיבה: "לימוד מקצוע המלאכה הופך לחשוב מאין כמוהו, ואין הוא נופל בחשיבותו מלימודי ההיסטוריה, התנ"ך, העברית והמתמטיקה הנלמדים בבתי הספר היסודיים".
הנעלמים / בתי הבראה שהיו
מרגוע לעובד
"מרגוע לעובד" היה בית הבראה פופולרי שהוקם באשקלון ב־1955 והיה מראשוני בתי ההבראה שפתחה הסתדרות העובדים. בשיאה חלשה ההסתדרות על 17 בתי הבראה ברחבי הארץ, עם יותר מ־2,000 מיטות אירוח. "מרגוע לעובד" כלל מתחם של מבני מגורים נמוכים בלב אזור של צמחייה ירוקה, וכן חדר אוכל, בריכת שחייה, אולמות להרצאות ומרחבי דשא גדולים, שבהם הוקרנו סרטים בשעות הערב. המקום נזנח לפני כשני עשורים, והוא עומד נטוש עד היום.
הצרכנייה / דברים שקנינו לבית
קוטל פשפשים
בזמנים ההם, כשנגע הפשפשים היכה בכל מקום בארץ, "מלתוק" היה אחד המוצרים שבעזרתם נלחמו נגד הפשפש הארץ־ישראלי המצוי. מדובר היה בנוזל חיטוי בעל ריח איום, שאותו שפכו מפחית לתוך מכל שהיה מתחבר למתקן בעל ידית. הפעלת הידית היתה מייצרת רסס שהותז על מקורות המפגע. עקרות הבית, כפי שהן נקראו באותם ימים, התביישו לספר שפשפשים הגיעו לבתיהן, ולכן הפרסומת אמרה: "פשפשים בביתך? אל תתביישי. הבושה היא לסובלם".
החל מבצע שיקום כפרי העבודה בארץ
מ־1949 ועד סוף 1951 הוקמו באזורים הרריים בישראל 53 כפרי עבודה, שבהם יושבו כ־5,000 נפש שיצאו ממחנות עולים. בכפרים הוכנו לעולים בתי מגורים, ועבודת פיתוח חקלאי גדולה נעשתה כדי להבטיח לכל כפר שטח חקלאי - לצד משקי עזר ליד כל בית. עד לסיום הפיתוח נדרשו העולים לצאת לעבודות ציבוריות, בעיקר נטיעות, אך רבים סירבו ונטשו. הסוכנות וקק"ל הותירו בכפרים 168 משפחות ואיתרו במהירות מתיישבים חלופיים. ברבות השנים הפכו כפרי העבודה למושבים, רובם מצליחים ומשגשגים. בצילום: אנשי כפר העבודה נורית בגלבוע ב־1958 (כיום יישוב אקולוגי תיירותי)
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו