שנת 2013 היתה טובה למדי למגיש הפודקאסטים ושדרן הרדיו זוכה פרס פוליצר ופיבודי, אירה גלאס. לפי דיווחים שונים, רשת הרדיו הציבורית האמריקנית שעבורה עבד (NPR), המליצה להעלות את שכרו ל־278 אלף דולר בשנה, כ־83 אלף שקלים בחודש, בחישוב גס של שער הדולר דאז. אבל באופן מפתיע, גלאס סירב, ואף ביקש להפחית את השכר המקורי שלו לכ־140 אלף דולר בשנה. אמנם לא שכר רעב, אבל הרבה פחות ממה שהוצע לו.
"חשבתי שזה לא ראוי ללכת לרדיו ולבקש מהמאזינים לתרום כסף לרדיו הציבורי, אם אני מרוויח כל כך הרבה כסף. פשוט הרגשתי רע עם זה. משפחה ממוצעת אמריקנית הרוויחה באותה תקופה כ־50 או 60 אלף דולר בשנה, והסכומים שהציעו לי נראו כמו הרבה מאוד כסף".
ועדיין מדובר בצעד לא פשוט, לוותר על חלק מהשכר שלך.
"אל תשכח שהמידע על אודות השכר שלי היה אז ציבורי, וזה גרם לי לאי־נוחות. הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי הסירוב".
גלאס, מוביל הפודקאסט הנודע This American Life, אחד מחמשת המואזנים ביותר בארה"ב ובעולם כולו, זכה כבר לכינויים "מגיש הרדיו הטוב באמריקה" ו"סנדק הפודקאסטים". התוכנית שלו, שמשודרת גם כפודקאסט וגם ברדיו, וזוכה לכארבעה מיליון האזנות מדי שבוע, עוסקת בכל פעם בנושא אחר ומציגה סיפור אמריקני אנושי, וזאת לצד כתבות שטח מעמיקות.
כזאת, למשל, היתה אותה תוכנית שזיכתה אותו ב־2020 בפוליצר הראשון בהיסטוריה שהוענק לתוכנית רדיו. הפרק המדובר הוקדש לפליטים במחנות במקסיקו, וכלל ראיונות מגוונים, עדויות של מהגרים שנכלאו במסגרת מדיניות הגירוש של הנשיא דאז, דונלד טראמפ, וסיפק גם בדיקת עדויות על פעילות של קרטלי סמים.
"אמנם היו בעבר דיווחים על מדיניות ההגירה, אבל אנחנו הצלחנו להיכנס ולחקור את הנושא באופן שלא נעשה עד אז, ולגרום לצופים להבין איך זה להיות מהגר", מספר גלאס. "אחד הדברים הכי חזקים בתוכנית היה לשמוע את הפקידים שהואשמו בביצוע המדיניות אומרים שהם לא ישנו בלילה, כי באופן מסוים הם שלחו אנשים אל מותם, תוך הפרה של החוק. אז כן, היה לזה ערך מיוחד".
אני מניח שלא חלמת על פוליצר, בוודאי לא בהקשר של תוכנית הרדיו שלך.
"ובכן, לא, פשוט כי אף אחד מעולם לא זכה בפוליצר עבור תוכנית רדיו. לשם כך נוצר פרס פיבודי, משום שלשדרני רדיו לא היתה אפשרות לזכות בפוליצר. הסיבה שיצרנו את התוכן שעסק באותם מהגרים היתה משום שחשבנו שמדובר בנושא חשוב".
ולפעמים אתם פחות רציניים. התוכן שלכם מאוד מגוון.
"בסוף אנחנו אנושיים. יש שבועות שבהם נרצה לדבר על החדשות, ויש שבועות שבהם נרצה ליהנות. לדעתי זה גם מה שמחבר אנשים רבים כל כך לתוכנית".
"כשראיון הולך מצוין, ומרואיינים מדברים בצורה כנה על דבר שקרה להם, ואנחנו מבינים זה את זה בשיחה, אז קשה שלא להתאהב קצת. זו אהבה שלא מביאה לשום דבר מלבד ראיון, כמובן. אבל זה סוג של אהבה, ללא ספק"
כדוגמה מביא גלאס פרק שפורסם לשידור בשבועות האחרונים, ועסק, ובכן, בחולדות. "אני גר בניו יורק, כך שאין יום שבו אני לא רואה חולדות, בעיקר חולדות מתות ברחוב. ואחד המפיקים שלנו מצא סיפור על בחור שבמהלך מגיפת הקורונה הציל חולדה, ואז התחיל לאסוף חולדות. זה גרם לו, למשל, להימנע מקשרים זוגיים, מחשש שבנות הזוג שלו יחשבו שהוא מוזר".
אני יכול לדמיין לעצמי איך נשמעת תוכנית כזאת.
"בין היתר, לקחנו שני קומיקאים ששיחקו את החולדות. אני לא מרגיש שהפרק הזה תרם משמעותית לתרבות המערב, אבל עם זאת - זו פשוט תוכנית שכיף להאזין לה. כמו שאמרתי, יש לנו תוכניות פחות רציניות, לצד תוכניות חדשותיות יותר, אבל בסופו של דבר - אנחנו מופע סיפורי שמחבר את המאזינים לדברים שמתרחשים באמריקה.
"רק לפני כמה שבועות עסקנו במרפאות בפלורידה שסבורות שהתרופה איברמקטין, לטיפול בזיהומים שנגרמים מטפילים, מסייעת לטיפול בקורונה, בניגוד למוסכמה המדעית. אז פגשנו את האנשים האלה מקרוב וניסינו להבין את הסיפור לעומק. זה שונה ממצב שבו צוות חדשותי מוציא משם ציטוט של 15 שניות במהדורה".
"כשלא מזהים אותי זה יתרון"
גלאס (64), נשוי ללא ילדים ומתגורר בניו יורק, גדל בבית יהודי שבו נלמדו מילות "התקווה". אמו היתה פסיכולוגית קלינית ואביו עסק בפיננסים. הוריו התנגדו לכך שיעבוד ברדיו וחלמו שיהיה רופא או פסיכולוג קליני, בדומה לאמו. "התחושה היתה שאני ילד יהודי חכם ונחמד, אז למה שלא אהיה רופא במקום שאבחר בדבר הזה שלא יכניס כסף? ואם כבר עיתונאי - הם רצו שאהיה בטלוויזיה, שאצליח באמת. הבחירה שלי ברדיו נתפסה כבחירה שאינה שאפתנית מספיק".
גלאס מספר כי אף שתוכניתו צולמה בעבר לרשת "שואו טיים", הרצון להופיע בטלוויזיה לא מדגדג לו. "נהניתי לעשות טלוויזיה, ואני חושב שעשינו עבודה יפה, אבל התוכנית שלנו מיוחדת יותר כתוכנית רדיו מאשר כתוכנית טלוויזיה".
טלוויזיה היא פורמט פחות אינטימי.
"זאת בדיוק המילה. בדיוק על זה אתה מוותר. זה גם מעניין, משום שהקהל שלנו הרבה יותר גדול ברדיו מאשר בטלוויזיה. וזה לא דבר שהבנתי עד שעשינו טלוויזיה. לתומי חשבתי שהטלוויזיה הרבה יותר נפוצה מהרדיו, אבל הקהל שלנו ברדיו, בשבוע, הוא קצת יותר משני מיליון אנשים, וקצת יותר משני מיליון אנשים בפודקאסט. בטלוויזיה, שבה נחשבנו ללהיט, היינו מקבלים בין חצי מיליון למיליון אנשים בשבוע, וזה היה נתון נהדר. ההסבר הוא שתפוצת הטלוויזיה בכבלים פשוט קטנה יותר מתפוצת הרדיו הציבורי בארה"ב".
למרות ההיסטוריה הטלוויזיונית של התוכנית וההצלחה האדירה שלה כיום, מצליח גלאס להסתובב ברחובות ניו יורק באופן אנונימי למדי, ונראה כי הוא מרוצה מכך. "אני בסדר עם זה שלא מכירים אותי ברחוב. זה נראה כמו יתרון. כשאנשים כן מזהים אותי, זה אומר שהם מעריצים די רציניים, ובדרך כלל הם מקסימים ואדיבים. אבל בסך הכל, אני פשוט חי חיים רגילים בניו יורק, אנשים לא מזהים אותי, אני נוסע ברכבת התחתית ורוכב על אופניים לעבודה. כך אני אוהב את זה".
הוא מתעורר מדי בוקר ב־6:30, יוצא לאימון ריצה וממשיך לעבודה, שם הוא כותב, עורך, מקיים פגישות ומקליט תוכניות. ברשתות החברתיות הוא לא פעיל ("כי אני עסוק, וגם כי אין לי צורך בעוד מדיום לביטוי עצמי. יש לי דרכים אחרות להגיע לאנשים"), ותחביבים הם בעיניו "רעיון מיושן. אולי פעם או פעמיים בשבוע יש לי קצת זמן בלילה לראות טלוויזיה, אבל ברוב הלילות וסופי השבוע אני עובד. מדי פעם אני רואה חברים, הולך להצגות, משחק פוקר וממציא פרויקטים קטנים עם חברים, כמו ההופעה הזו שאני עושה בירושלים עם אתגר", הופעה שאליה עוד נשוב.
התוכניות שלו נשמעות לרוב ספונטניות מאוד, אך בפועל - מתוסרטות מההתחלה ועד הסוף. "אני לא מוכשר בלהמציא דברים בלייב", הוא מסביר, "ומצד שני - זה חייב להישמע טבעי, כי אתה לא רוצה להישמע כמו מגיש חדשות שקורא מפיסת נייר. לעיתים אני משנה מילים פה ושם תוך כדי דיבור, ולעיתים הביצוע הוא מילה במילה של מה שנמצא בדף".
אחד הפרקים האחרונים של גלאס עסק בחולדות. "בניו יורק אין יום שבו אני לא רואה חולדות. אחד המפיקים שלנו מצא סיפור על בחור שבמהלך הקורונה אסף חולדות. זה גרם לו להימנע מקשרים זוגיים, מחשש שבנות הזוג שלו יחשבו שהוא מוזר"
נראה כי ההיצמדות לטקסט היא פועל יוצא של החרדה המלווה אותו. "חרדה היא חלק גדול מהחיים שלי. אני דואג שאאכזב אנשים, שלא אעמוד בדדליינים, שלא אהיה מספיק מתחשב כלפי אהוביי. הלוואי שהיה לי פחות מזה.
"מצד שני, אחד מחבריי אמר לי פעם שהוא משתגע מכך שאנשים אומרים שקיימת גרסה של חיים בוגרים בלי הרבה חרדות. אין דבר כזה, לדבריו, אלא אם כן משהו לא בסדר איתך. אז אולי חרדה היא בסך הכל תגובה הולמת לאחריות שיש לנו כמבוגרים".
עוד בענייני חרדה, ולקראת ההגעה הקרובה שלך לישראל: כיהודי - האם אתה מודאג ממה שקורה בישראל?
"הייתי דואג בקשר לזה גם אם לא הייתי יהודי. אנחנו צופים במדינת ישראל קורעת את עצמה".
המשימה: הפייק הגדול
גלאס, כאמור, יגיע ארצה במסגרת פסטיבל ישראל (11-1 באוגוסט) הכולל מופעי מחול בינלאומי, פרפורמנס, אמנות ציבורית חדשה, עבודות מקור ועוד. הוא יקיים שני אירועים: הראשון, "סיפורים חצי אפויים על האמא המתה שלי", בשיתוף הסופר אתגר קרת, שבו יתמקדו השניים במהות האמהית שמאחוריהם, תוך שילוב סיפורים על אודות דמות האם. השני, "שבעה דברים שלמדתי", יעסוק באופן שבו תשוקה, הצלחות וכישלונות מעצבים את הדרך והופכים לסיפורים מרתקים.
ואכן, יש רושם שהעניין והמוטיבציה הבסיסיים שלו הם בסיפורים ובהתנהגות של אנשים. "זה בדיוק כך", הוא מאשר. "רציתי סיפורים על אנשים רגילים, אבל כאלה שיהיו ממש משכנעים ומרתקים, שיגרמו לך לתהות מה הדבר הבא שעומד לקרות. זה מה שנותן לסיפור כוח עצום. התוכניות שלנו נפתחות כשהמאזינים בעצם נזרקים אל אמצע הסיפור, וזה מושך אותם להקשיב בצורה טובה יותר".
אני שואל את גלאס מה בעצם הופך סיפור לטוב; מה יש בו, בסיפור, שגורם לנו להקשיב לו בצימאון ולרצות ממנו עוד ועוד. "סיפור טוב פשוט חייב להיות מפתיע, כזה שלא שמעת קודם", הוא משיב, "וזה למעשה פוסל מספר עצום של סיפורים. אנחנו אכן 'הורגים' הרבה סיפורים, לפעמים גם כי הדוברים לא מתאימים לרדיו. סיפור טוב יכול להתחיל בהומור ולהפוך לרגשי, להתחיל בדבר קטן ולהמשיך לאלמנטים משמעותיים יותר בעולם. ויש סיפורים עם מוזיקה מצוינת, וקשה להסביר מדוע היא מצוינת, אבל היא פשוט כך".
נשמע שאתה מחפש בסיפור מעין אפקט רכבת הרים.
"זה נכון. שיהיה מפתיע. זו אולי אחת הסיבות שאהבתי את העבודה עם אתגר קרת, כי הוא דובר מדהים, שאומר דברים מפתיעים, מצחיקים ופואטיים להפליא. והוא גם סופר מדהים, כך שזה מושלם לרדיו. בשבילו, הסיפורים על אמו הם אולי הדבר הכי קשה שהוא כתב אי פעם, אבל עבורי מדובר בדבר הכי קל שיצרתי, משום שכל סיפור שלו, כל ציטוט קטן, הוא כמו פצצה קטנה שמתפוצצת".
הסיפורים של אתגר אכן ייחודיים, ולצד זאת - אנחנו נמצאים בתקופה שבה האנושות מייצרת את כמויות התוכן הגדולות בהיסטוריה, והנפח רק הולך וגדל. איך מצליחים לייצר תוכן משמעותי בזמנים כאלה, ומהו בכלל תוכן משמעותי בתקופה שבה הכל כל כך נגיש, זמין, מיידי וגם זמני?
"אני חושב שזה בסדר שהתוכן הוא זמני, חד־פעמי. כשהייתי מפיק רדיו במחלקת החדשות, ראיתי את זה בזמן אמת - כלומר, חדשות שמופצות במרחב הציבורי ולאחר מכן נעלמות. זה קורה, וזה בסדר גם ברמות אחרות של תוכן. השאלה, בעיניי, היא איזה תוכן יכול להיחשב בגדר תרומה כלשהי, בשעה שנוצר כל כך הרבה תוכן בעולם. הטקטיקה שלנו, כפי שאמרתי, היא לשלב בין דברים שמעניינים ומשעשעים אותנו באופן אישי בתוכנית, לבין דברים רציניים יותר, חדשותיים יותר".
מה דעתך על פודקאסטים רבים שהפכו לדרך של מיתוג עצמי, בלי הרבה תוכן מאחוריהם? התופעה הזו מטרידה אותך?
"לא, זה לא מדאיג אותי. הפודקאסטים הטובים באמת תמיד ייבדלו מאלה שעושים עבודה פחות טובה ומעניינת".
זה כבר מוביל אותי לשאלה אחרת: מדוע הפודקאסטים של הכוכבים הידועים יותר אינם בהכרח המוצלחים ביותר?
"זו סוגיה מעניינת. אני מניח שהמעריצים שלהם מחפשים משהו אחר מהידוע והמוכר להם".
התוכניות שלו נשמעות ספונטניות מאוד, אך מתוסרטות לחלוטין. "אני לא מוכשר בלהמציא דברים בלייב. ומצד שני – אני לא רוצה להישמע כמו מגיש חדשות שקורא מדף. לעיתים אני משנה מילים בזמן הדיבור, ולעיתים הביצוע הוא מילה במילה של מה שנמצא בדף"
נראה כי גלאס מדבר על השתנות עולם התוכן החדש, השונה מעולם התוכן המסורתי, טלוויזיה ורדיו, שבו צמחו אושיות תרבות למיניהן. כך, יש רושם שסיטואציית ההאזנה החדשה מותירה מאחור את הכוכבים המסורתיים שהתרגלו לתכנים בפורמט אחר, ולא בהכרח ששים להשקיע את כל מרצם וזמנם בפלטפורמה שבאופן יחסי לא תניב להם, במקרים רבים, סכומי כסף ותהילה שתספק רשת טלוויזיה מוכרת, למשל.
עם זאת, נראה כי אבולוציית התוכן תחייב רבים מהכוכבים החדשים להשקיע זמן רב יותר בטיפוח הפודקאסט האישי שלהם, וזאת נוכח מספר הפודקאסטים הגדל והולך. לפי אינדקס הפודקאסטים הבינלאומי, בעולם רשומים 4,105,166 פודקאסטים, ירידה, ככל הנראה זמנית, של כשמונה אחוזים מאז דצמבר 2021.
בארה"ב 64 אחוזים מהאוכלוסייה הקשיבו לפודקאסט לפחות פעם אחת בחייהם, ו־42 אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב (מעל גיל 12) הקשיבו לפודקאסט בחודש האחרון. רוב הפודקאסטים נמשכים בין 20 ל־60 דקות, ולפחות בארה"ב מתמקדים בעיקר בז'אנרים של קומדיה (22 אחוזים), חדשות (21 אחוזים), פשע אמיתי (18 אחוזים), ספורט (17 אחוזים) ובריאות וכושר (17 אחוזים).
איזו מגמה מדאיגה אותך בעולם הפודקאסטים?
"בכנות, אני דואג יותר מפודקאסטים שמפיצים פייק ניוז, אף שמדובר בשיעור מזערי מכלל הפייק ניוז שמופץ בעולם".
פייק ניוז הוא דווקא בעיה רלוונטית יותר לעיתונות המסורתית, וגם לך - משום שאתה נמצא בצומת מעניין שבין פודקאסטר לעיתונאי.
"אני מסכים. האתגר הגדול ביותר לעיתונות הוא קיומה של מערכת אקולוגית שלמה של מידע מוטעה ולא עובדתי. כשהתחלתי בעיתונות בשנות ה־80 היתה תחושה שאם אתעד משהו טוב, אנשים יכירו באותנטיות שלו. היום, גם כשאתה מתעד דברים בצורה מושלמת והעובדות בצד שלך, מישהו כבר ידאג להמציא סט של עובדות אלטרנטיביות שלא מכירות בסיפור שלך. ועיתונות המיינסטרים עדיין לא המציאה טקטיקה כדי להילחם בתופעה הזאת".
סיוט באולפן ההקלטות
כשגלאס מדבר על פייק ניוז, נדמה כי הוא מדבר על כך מדם ליבו, ולא בכדי. ב־2012 עלה במסגרת תוכניתו פרק שעסק בחברת אפל. "בחור מוכשר שעושה מונולוגים על במה, בשם מייק דייזי, סיפר במסגרת התוכנית שלנו על תנאי העסקה מזעזעים, כביכול, במפעלי אפל בסין. הוא טס לסין ודיבר עם אנשים שעבדו בפסי הייצור. רציתי שהוא יבוא לדבר על מה שראה, ולפני שהדברים עלו לאוויר ערכנו בדיקת עובדות.
"בבדיקת העובדות מצאנו דיווחים שהתאימו לסיפור של דייזי - חוץ מדבר אחד, שקשור להעסקה של קטינים במפעלים. דייזי סיפר לנו שהוא לא יודע לאמת את זה, אבל זה מה שהוא ראה ושמע מהמתורגמנית שהיתה איתו".
והחלטתם לאפשר לו לומר את זה בשידור, כי התחקיר בכללותו נראה לכם מאוד אמין.
"כן. ואחרי שידור הפרק, כתב בסין שמע את הדברים והגיע למתורגמנית שמייק דייזי נעזר בה בסין, ולמעשה הכחישה את הסיפור".
זה סיוט לעיתונאי.
"ממש כך. אחרי הפרק הזה הזמנו שוב את דייזי כדי לדבר על מה שקרה, הודינו בטעויות והבהרנו מחדש את העובדות. בכנות, אחרי הפרק הזה תהיתי אם ראוי שנמשיך לשדר את התוכנית, אחרי הפרת אמון כזאת מול הקהל שלנו. אני שמח שמאז הפקנו לקחים, ועברנו מבדיקת עובדות רגילה, לצוות של בודקי עובדות".
כמה אנשים עובדים היום על פרק של התוכנית?
"בהתחלה היינו ארבעה, היום מדובר בסדר גודל של כ־20 אנשי צוות, ובכל פרק נתון עוסקים כשבעה אנשים. לאורך השנים היו לנו אינסוף סיפורים ומרואיינים".
"רציתי סיפורים על אנשים רגילים, אבל כאלה שיהיו משכנעים ומרתקים, שיגרמו לך לתהות מה הדבר הבא שעומד לקרות. זה מה שנותן לסיפור כוח עצום. התוכניות שלנו נפתחות כשהמאזינים נזרקים אל אמצע הסיפור, וזה מושך אותם להקשיב בצורה טובה יותר"
אמרת שבאיזשהו שלב התחלת לאהוב את המרואיינים שלך. איך זה קורה, והאם יצא לך לחוש רגשות הפוכים – סלידה, למשל?
"אני לא יודע לגבי סלידה. לגבי אהבה, כשראיון הולך מצוין, ומרואיינים מדברים בצורה כנה ופגיעה על משהו שקרה להם, ואנחנו באמת מבינים זה את זה בשיחה, כמו שני אנשים, אז קשה שלא להתאהב קצת. זו אהבה שלא מביאה לשום דבר מלבד ראיון, כמובן. אבל זה סוג של אהבה, ללא ספק. אם מישהו פותח את הלב ומשתף ברגשות ובחוויות האמיתיים שלו, איך אפשר שלא להתאהב קצת?"
לאורך השנים, וגם היום, היית מנטור להרבה עיתונאים צעירים. איזו עצה היית נותן לעיתונאים בתחילת דרכם?
"עשה את הדבר שאתה הכי מתעניין בו, או מתרגש ממנו, ועשה זאת עכשיו. אל תדחה את זה עד שתגיע לעבודה טובה יותר או למצב טוב יותר בחייך".
הפכת את This American Life לתוכנית מובילה, מואזנת ומשפיעה. מה עוד אתה שואף להשיג, ואיך תרצה שיזכרו אותך?
"התוכנית כבר השפיעה במידה רבה מאוד. במובנים רבים היא לימדה שאפשר לעשות סיפורים טובים יותר, ושלא צריך לבחור בין בידור לעיתונות חושפת. הרבה מגישי פודקאסטים ועיתונאים התחילו לעסוק ב'עיתונאות מספרת סיפורים' בסגנון שלנו, עם דמויות וסצנות רלוונטיות, אחרי שראו את המודל שלנו. זה נראה לי כמו הרבה מאוד.
"באשר לאופן שבו יזכרו אותי, הייתי רוצה שהאנשים שאני אוהב יזכרו אותי כמי שאהב אותם וניסה לפעול כמו שצריך. בנוגע לדרך שבה זרים יזכרו אותי - ובכן, זה לא כל כך משנה. עכשיו אני אולי צריך אישור של זרים כדי להמשיך את התוכנית שלי, אבל כבר לא אזדקק לכך כשלא אהיה קיים".
Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו