אני לוקחת נשימה עמוקה, כי קצת התעייפתי מגברים שמנסים "לחנך" נשים כיצד להילחם על זכויותיהן, כיצד לבטא את הכעס והכאב שלהן. למה נמאס לי מזה? כי פשוט אין לכם מושג, גברים אהובים, מה זה אומר להיות אישה ולרצות לעמוד על דעתך או להביע תסכול.
כאישה, את לוקחת סיכון שיקראו לך ביצ'ית, שתלטנית, דומיננטית מדי ואפילו מכשפה או "פמינאצית", כשאותה התנהגות בדיוק אצל גבר בכלל לא תעורר שיח או תשומת לב. למה? כי הוא נחשב פשוט "להיות גבר", מוביל, חדור מטרה, ממוקד. אולי יקראו לו מקצוען או הישגי.
תקראו לעצמכם פמיניסטים או לא, זה לא משנה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שגבר לא חווה חמישית מהקשיים שאישה עוברת כשהיא רוצה להביע כעס במרחב. לכן, כשגבר רוצה ללמד אישה איך לכעוס, האירוניה היא גדולה עד מאוד - עם ובלי קשר לאריק ברמן ולהתבטאויות שלו על הדרך שבה נשים צריכות למחות על אלימות מינית, אונס והטרדות, או להתנצלות שפרסם יום למחרת. יפה מצידו. אגב, בהתנצלות כתב ברמן "סליחה אם מישהו נפגע" ולא "סליחה שפגעתי". ניסוחים של התנצלות זה נושא מרתק שראוי לטור משלו.
לא נוח, לא נורא
זעקות הכאב של נשים במסגרת ההתעוררות של תנועת מי־טו כולאות בתוכן מאות שנים של תסכול עצור. כאב שדורות של נשים לא יכלו לבטא. ייתכן מאוד שהתסכול הזה, שהעלה עובש ונקבר במרתפים חשוכים, יצרום את אוזניהם העדינות של חלק מהשומעים. אני לא חושבת שזה כל כך נורא. אז זה לא ירגיש מדויק לכל האריק ברמנים של העולם. ביג דיל. שלא תבינו, אני בעד להקשיב לעצות, בכל נושא, גם על הדרך הרצויה והנכונה למחות. אבל לא עצות שמתחילות במילים "זה מרגיש לי לא מדויק", או "הייתי רוצה משהו יותר מכיל ומחבק".
שנחייך יותר כשאנחנו מספרות על הבוס שליטף לנו את הגב בפינת הקפה? שנשתמש בטון רך יותר כשנערה מספרת על המפקד בצבא שהדף אותה אל השולחן ותחב ידיים לתוך תחתוניה? זו העצה שלך? כי זה לא נוח לשמוע? נו בסדר, אז מה.
לא רק הטרדות
תנועת מי־טו היא הרבה יותר גדולה ורחבה מאשר החשיפה והטיפול באלימות מינית. היא מסמנת לעולם שאנחנו רוצות ללכת ברחוב מבלי לחשוש, להחליט בעצמנו אם ההיריון שבגופנו רצוי לנו או לא, להיות בעלות יכולת שווה לגברים להחליט אם להתגרש או להישאר נשואות.
אבל כל זה עדיין לא קורה, וממש לא נוח לנו שזה לא קורה, אז קשה לנו לחבק ולהכיל כל הזמן בסיטואציה הזו. אנחנו נאבקות, נלחמות ומצליחות, במאמץ אדיר, ליצור שינויים קטנים, לאט לאט. אם זה לא מספיק "נעים" עבור מישהו, אולי הוא צריך לשאול את עצמו למה. זה קצת כמו ההורים שמתקשים לראות את הילד שלהם בוכה לא בגלל שכואב להם על הסבל שלו באותו הרגע, אלא פשוט כי צליל הבכי מחריש אוזניים ולא כיף להקשיב לו.
הטרדה "בקטנה"
אחת הנקודות שהשפיעו עלי באופן אישי עם ההתעוררות של תנועת מי־טו היא הזרקור גם על ההטרדות היומיומיות הקטנות, אלה שבעבר היו מטואטאות מתחת לשטיח כאילו כלום. הגבר במקום העבודה שמתקרב אלייך יותר מדי בכל פעם שהוא מדבר איתך, הקולגה שמתחכך קצת "בטעות" בכל פעם שהוא חולף על פנייך, הדוד הבומר שמבקר את הלבוש החשוף של בת הדודה בפורום המשפחתי, בפניה, ואף אחד לא מעיר לו על כך. עכשיו הם חוששים קצת יותר לעשות זאת - ובצדק.
בזכות מי־טו התחילו לצוץ בתקשורת כתבות על רשימות הדירוג שעורכים נערים על המראה החיצוני של בנות השכבה שלהם. סוף־סוף תופעות כאלה, שעד לפני שנים מעטות קיבלו יחס סלחני של "נו, בנים, מה אפשר לצפות מהם?", מתחילות לקבל טיפול רציני כפי שהן ראויות לו, כי הן הזרעים של האלימות המינית, גם החמורה ביותר. זוכרים שהחבר'ה בבסיס בצבא חשבו שזה בסדר לדרג את הבנות בבסיס בסולם של 1 עד 10? אז לאט־לאט מחלחלת ההבנה שנשים הן בני אדם, לא מספרים, ככה יוצרות שינוי.
התרבות משתנה, אנשים. נשים קמות ואומרות "לא נסבול יותר את ההטרדות ה'קטנות' האלה" - והעולם סוף־סוף מקשיב. מי־טו היא לא רק האשטאג, היא הגרעין של השינוי במציאות.
ביקורת בונה, ביקורת הורסת
נכנסתי לפוסטים ברשתות בנושא ובדקתי מהן הביקורות הכי פופולריות כלפי מי־טו. במקום הראשון, ללא ספק, נמצאת הטענה שמדובר בתנועה ששמה לה למטרה להרוס לגברים את החיים ללא הליך משפטי הוגן. ציד מכשפות של פמיניסטיות קיצוניות. לא מעט מבכים על הכתמה והרס של המוניטין של גברים שאוחזים בתפקידים בכירים. זה נכון, חשוב מאוד להקפיד על הליך משפטי הוגן בנוגע לטענות משפטיות, אבל יחד עם זאת חשוב לזכור שחלק מתפקידה של מי־טו הוא לאפשר קול לנפגעות ולנפגעים שהושתקו גם על ידי בית המשפט.
אחת הדוגמאות שיזעזעו אתכם היא העובדה שעד לא מזמן לא היה חוק שיכול להפליל גבר באונס של אשתו החוקית(!) נוסף על כך, לא היו גם חוקים מוסדרים על הטרדות מיניות במקום העבודה. בזכות מי־טו, נשים סוף־סוף מעיזות לדבר על מה שעברו, לשתף בחוויותיהן ולאתגר את תרבות השתיקה סביב הטרדה מינית ותקיפה.
יש מבקרים שפוסלים לעיתים קרובות את מי־טו, קוראים לה טרנד חולף במדיה החברתית. הטענה הזו מתעלמת מהשינוי התרבותי העמוק שחוללה התנועה. היא פתחה דיונים ציבוריים על המושג הסכמה והביאה לשינויים מרחיקי לכת במניעת הטרדות מיניות במקומות עבודה, כמו יישום מדיניות מחמירה, תוכניות הכשרה והגברת המודעות.
יש כאלה שאוהבים להיטפל למקרים בודדים של האשמות שווא, כמו מקרה ג'וני דפ ואמבר הרד, כדי לטעון שהתנועה מלאה במקרים שקריים.
אני בהחלט מאמינה שיש להתייחס ברצינות להאשמות שווא, אולם מחקרים מראים באופן עקבי כי השכיחות של דיווחי השווא נמוכה מאוד, פחות מבפשעים אחרים. אף אחד לא חושב שצריך להפסיק להילחם בפשיעה באופן כללי בגלל שלעיתים יש מקרים שקריים, נכון? התמקדות בכמה אירועים בודדים מערערת את האמינות והמשמעות של אינספור הסיפורים הלגיטימיים, שנחשפו בזכות מי־טו.
לפרק כדי לבנות
המבקרים מתמקדים לעיתים קרובות בתקריות בודדות, או מבינים לא נכון את כוונות מי־טו ולא רואים את הבעיות המערכתיות הגדולות שבהן היא מטפלת.
תנועת מי־טו אינה מבקשת להרוס את חייהם של גברים או ליצור תרבות של פחד וחוסר אמון, אלא לפרק את המבנים המנציחים הטרדות ותקיפות, להטיל על אנשים אחריות למעשיהם ולטפח סביבות בטוחות יותר לכולם.
קאפיש, אריק?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו