לפני כשבועיים, בעודי בוהה בתקרה כמו שאני רגיל וחושב על שום דבר כמו שאני אוהב, צילצל הטלפון. על הקו היתה לשכת הנשיא עם הצעה שאי אפשר לסרב לה: פגישה עם כבוד נשיא המדינה ראובן ריבלין.
אני בטוח שברגע זה לא מעט קוראים מרימים את הגבה לתקרה. ובכן, תורידו אותה בזהירות. אני ומר ריבלין מכירים כבר 20 שנה, עוד מהזמנים שבהם בבדיחה היה פאנץ׳. זה קרה בימים הראשונים של ערוץ 2, בתוכנית "אין עם מי לדבר" - הבקרוב של תוכניות כמו "מצב האומה" ו"מועדון לילה". יושבים כמה דחקיונרים, זורקים הערות מתחכמות על המצב ועפים על עצמם. יאיר גרבוז הינחה, ובמעגל ישבו, בין השאר, דניאלה שמי, דני קרמן, אלדד זיו, יהונתן גפן, אודיה קורן, גיל קופטש ואנוכי. בתור שחקן חיזוק מירושלים קיבלנו את הח"כ לשעבר רובי ריבלין.
זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה, ששרדה בחירות, מלחמות וחילוקי דעות. כשרובי נבחר לנשיא התרגשתי בשבילו, וחשבתי שטוב שיש לנו נשיא יליד הארץ, ממלכתי, לאומי, וגם צמחוני, שבוכה בקלות וצוחק בקלילות, וקשה למצוא מי שיאמר עליו מילה רעה. ריבלין הוא אחד שיכול לתת צ'פחה לבנט, להעביר דחקה בערבית עם איימן עודה ולדבר על כדורגל עם עפר שלח. הוא הישראלי המאחד שכולנו צריכים, וכשהוא מזמין אותך לפגישה, אתה לא אומר לא.
הפגישה נקבעה ל־1 באפריל. הודעתי לגברת הראשונה על הנסיעה והדגשתי שלמרות התאריך הבעייתי, ביררתי עם הלשכה ואין כאן סיכוי למתיחה. דיווחתי גם לבנות ולהוריי הגאים ("בכל זאת הגעת למשהו בחיים", העיר אבא שלי), והתחלתי להתארגן.
ככל שהתקרב מועד הביקור, כך הטרידו אותי עניינים שונים. מה לובשים לאירוע מכונן כזה? מה לובש נשיא כשהוא לא בפגישה רשמית? אם הוא בדיוק אחרי אימון כושר, יש מצב שהוא ייצא אלי בטרנינג ומגבת, ואז אני עשוי להיראות דביל בחליפה ועניבה.
אחרי עיון באתר של רוברטו קוואלי הוחלט על פתרון ביניים: מכנסיים מחויטים, טי־שירט וז'קט, במראה ספורט־אלגנט. מכיוון שמדובר גם במפגש נדיר של הגברת הראשונה עם הגברת הראשונה האמיתית, אשתי לא חסכה מעצמה וקפצה לביקור אצל הספר. גם אני הלכתי לספר, אבל הוא גירש אותי בצעקות שבאתי לבזבז לו את הזמן.
קבענו להביא שי צנוע, משהו כמו פמוטים, צלחת ליל סדר, מפה, אגרטל, סלייסר או קערה לסלט. אני סמכתי עליה, היא סמכה עלי, ובסוף שנינו שכחנו ולא קנינו כלום. מאחר שבידיים ריקות אי אפשר להגיע, החלטנו לעצור ב־yellow ולקנות איזה בקבוק יין או בונבוניירה. חשבתי שקופסה של פררו רושה תעשה את העבודה, זכרתי מהפרסומת שזה מה שאוכלים רוזנים ודוכסים, וזה בהחלט נראה הולם. אבל אשתי העירה, ובצדק, ששי כזה עלול ליצור תקרית על רקע כשרות, שתוביל למתח עם החרדים ואולי להפלת הממשלה שעוד לא קמה.
בסוף נישנשנו את הפררו בדרך והוחלט שאעניק לנשיא את ספרי "מרים גבה", שיצא לאחרונה לאור, ובו מיטב הטורים שפורסמו במוסף זה. אגב, אפשר למצוא אותו בכל חנויות הספרים. תגידו שיאיר שלח אתכם.
בדרך לירושלים הירהרתי ברשימה של נושאים לשיחה. לא הייתי רוצה שהנשיא יחשוב שאני משעמם ורדוד, ולכן ניסיתי לגבש דעה על תוצאות הבחירות ועל הממשלה הרצויה. לצערי לא ממש הצלחתי. ידוע שלנשיא סמכויות חנינה, וחשבתי שאולי כדאי, כמו במונופול, לבקש ממנו כרטיס חנינה למקרה הצורך, חס וחלילה.
בכניסה למעון ביקש ממני איש האבטחה לפתוח את הבגאז' וגם את מכסה המנוע. לא יכולתי להתאפק וביקשתי ממנו בחיוך לבדוק גם מים ושמן, אבל הוא היה רציני ולא צחק.
• • •
הפגישה היתה מרגשת. הנשיא ורעייתו ישבו איתנו בסלון, והשיחה, שפרטיה יישארו חסויים עוד שנים רבות, היתה נעימה וקולחת. פירטתי את משנתי החברתית, המדינית והכלכלית, כמה חשוב לאחד את העם, לקדם את תהליך השלום ולטפל בבעיה האיראנית, והנשיא הינהן בסבלנות ושתה מיץ. בכל זאת, לא בכל יום נקרה בדרכו הוגה דעות ומדינאי דגול כמוני.
בשלב מסוים הרגשתי כל כך נוח, שבא לי להוריד נעליים ולהרביץ שנ"צ על הכורסה, אבל לנשיא המתינה בחוץ משלחת חשובה מחו״ל והוא טען שיהיה לו קשה להסביר לאורחים הנכבדים מי זה היצור גס הרוח שמכוסה בפיקה ונוחר בסלון.
בהמשך הנשיא ורעייתו הובילו אותנו בין חדרי הבית, ולכמה דקות התחפשתי למושיק גלאמין וזרקתי רעיונות לעיצוב ולסטיילינג עדכני. התרשמתי מאוד מהבית היפה, העמוס בציורים ובפסלים, והתפעלתי מהגינה המטופחת. בחושיי המחודדים זיהיתי פה בוננזה עסקית: המגרש גדול ויפה ובמיקום מעולה, ונראה שנדל"נית, הנשיא בהחלט הימר נכון. ניסיתי לרמוז לו שיש לי עניין ברכישת המגרש ושאני מוכן גם להיכנס כשותף, כי בתכנון נכון אפשר להרים שם עוד שתיים־שלוש דירות בקלות, ועם הקשרים שלו גם לא תהיה בעיה להשיג אישורים.
בסוף הצטלמנו. הסברתי לו שההתעקשות שלי על תמונה לא נובעת מהיותי סוג של גרופי, אלא מבעיית אמינות אישית. אין סיכוי שמישהו יאמין לי שבאמת נפגשנו, ואם לא אביא הוכחה מצולמת, אשאר לעולמים השקרן של החבר'ה, כמו שהייתי עד היום.
הפגישה ארכה כשעה, אבל השפעתה על חיי לא ניתנת לערעור. מאז אותו אירוע אני מצליח לשרבב את עניין הביקור לכל שיחה עם חברים, שכנים, קופאיות בסופר וסתם אנשים. השבוע, למשל, הייתי במוסך, וככה זה נשמע:
פחח: "מי דפק לך את הטמבון?"
אני: "מעניין שאתה שואל, כנראה זה קרה בחניון של בית הנשיא ריבלין בירושלים. הייתי שם אתמול בביקור".
פחח: "כן, ואני הייתי אצל אובאמה".
אני: "אתה לא מאמין לי, אה? הנה, תסתכל".
הישיבה לצד כבוד הנשיא בהחלט עשתה לי טוב. ביטחוני העצמי נסק, תדמיתי הציבורית התחזקה, ואפילו אשתי מסתכלת עלי אחרת. אני מרגיש מוכן לעלות לשלב הבא. לכן, אם אדוני ראש הממשלה מרגיש צורך לדבר עם בעל טור שמנמן בנושאי איראן־לוזאן־תימן, שיביא בחשבון שאני לגמרי פנוי.
(צילום: דרורית ניצני)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו