תורת התורים: סיפור על סבלנות וחושך

נו, תעבירי מספר. תעבירי כבר מספר. הרי אפשר להעביר מספר גם אם המטופל הקודם עדיין אוסף את ניירותיו. תעבירי כבר. זה יחסוך את זמן ההתארגנות והצעידה. אבל לא. היא לא מעבירה. נו, בטח שלא. היא מנצלת את הזמן הזה לבטלה.

למה לא? הרי אף אחד לא יכול לדעת מה היא עושה עכשיו. המסך הפוך, לא רואים את פניו. אולי יש שם סוליטייר? אולי היא בכלל באזור הפרטי שלה בביטוח לאומי? אולי באתר של זארה? והיא לא מעבירה מספר, לא מעבירה.

תעבירי! מה קורה כאן, לעזאזל, פשוט בושה וחרפה. מי המנהלת כאן? גם היא בטלפון, אין עם מי לדבר. הנה, העבירה מספר. אף אחד לא בא. נו, תעבירי. שוב, אותו מספר. אבל את רואה שאף אחד לא בא, לא? אוף! רוב הזמן הולך פה על הדברים האלה. על הבין־לבין הזה. לא חבל? מה קורה עם האנשים האלה? בושה וחרפה.

ככה זה. עבודה רבת שנים מנוונת. הבן אדם נהיה אטום. הנה, אני עומד פה מולה ואני אוויר בשבילה. לא רואה כלום. עוד רגע היא תקום ותלך. לא, לא, לא. אני פשוט לא אאפשר את זה. הנה. העבירה, רגע, היא בטלפון! היא בכלל בטלפון כל הזמן הזה!

• • •

אני מת מתורים. נכון יותר לומר: אני מת בתורים. אני מתבגר בתורים. רוב שערי הלבן מקורו ברגעי ההמתנה האלה. תורים קטנים אני שורד: שניים־שלושה אנשים, קופה מהירה, חדר רופא, לא נורא. בשביל זה יש טלפון, בשביל זה יש אנשים אחרים שאפשר להסתכל עליהם, לנחש מה הם עושים, מה הבעיות שלהם, למי הם מצביעים, אם הם היו חיה - איזו חיה הם היו. אני מדבר על תורים גדולים וכבדים. תורים שהמספרים שלהם תלת־ספרתיים. תורים שיש בהם, חוץ מהעצבים וחוסר הסבלנות והלחץ והנזק והדאגה, גם מרכיב נוסף: ייאוש.

את שני המקומות הראשונים תופסים, כבר שנים (לא כולל פקקי תנועה והמתנה בטלפון לחברות תקשורת ואינטרנט), שניים: משרד הפנים ודלפקי הבידוק בשדות התעופה. אחד מהם נפתר השבוע, חלקית. שר הפנים ארבל הודיע על מבצע קיצור תורים להנפקת דרכונים. לא רצתי להנפיק או לחדש דרכון, כי לא היה לי צורך, רק שכתוצאה מהידיעה הזאת שבה הטראומה וניעורה באחת.

אמא'לה. איזה סבל זה תורים ארוכים! אני לא מאלה שמסיחים את הדעת וממתינים שזה יקרה. הייתי שמח לו היתה בי היכולת להבין שזה פשוט ככה. לשקוע בטקסט מחכים בפייסבוק או במתכון מרהיב באינסטגרם, לגלול ולפהק עד שמשהו יקרה. ובכן, לא. סבלנות והשלמה הן לחלשים. איש לוחם אני, וכך היה תמיד. כשאני עומד בתור, אני עובד בתור.

מעקב. חישובים. יצירת ממוצעים והסקת מסקנות. זה עובד מהר. שלושה אנשים בעשר דקות. מצד שני, כולם היו צעירים אז אולי זה לא יוצר ממוצע הגיוני. זאת מפהקת. ההוא קם כל רגע. לאן הוא הולך? הנה, מספר 323. מי זה 23? יש כאן 23? סליחה, גברתי, את 23? אז בבקשה, קראו לך.

והעיקר, העיקר הוא מה שקורה בתוך הראש פנימה. מלחמה. קרב עקוב מדם. זעם משתולל שמתפתח ומתחרפן. שנאת אדם, תסכול ומסקנות רחבות היקף שחורגות בהרבה מהסיטואציה הפרטיקולרית הזו. על השירות הציבורי ועל החברה המערבית ועל הסוציאליזם והתאגדויות העובדים והפנסיה התקציבית וחיי החברה והציוויליזציה ומערכת השמש ושושנת הרוחות. גוש של מרירות שמצטבר, ומזדקן. איך אני יודע שאני הולך ונעשה זקן במעמדים האלה? בעיקר בגלל המילים. אם אני מוצא את עצמי לוחש פתאום, לעצמי כמובן, "איזה פרטאץ'", זה אומר שהזדקנתי. אני מוכן להישבע שכשהגעתי לכאן, לפני התור, לא השתמשתי במילה הזאת.

• • •

וכן, כן. אנחנו מאלה שמפצלים. לא מתבייש להודות. אני בתור אחד, היא בתור שני, והמזוודות באמצע. והילדה? טינאייג'רית. ברגעים האלה היא תופסת מרחק כדי שלא יקשרו בינה לבין האיש המטורף שעומד כאן עם דם בעיניים, מזיע, מקפץ מתור לתור, מאיץ באנשים להתקדם ורוגן בטנטרום אחד ארוך ומייגע לאורך כל התור.

וכשזה בשדה התעופה - זה הרי בא בצמוד למצב הנפשי הנוזלי ממילא של הטס לחו"ל. או חמור מכך, של השב מחו"ל, כשהלב גם כך רעוע. ואז מתחילה להתנסח מאליה השאלה: האם הפקקטה נסיעה הזו - כולה שלושה ימים לברטיסלבה - שווה בכלל את התור המתנחשל הזה? מי צריך בכלל להיות בברטיסלבה (אחת היפות, אגב), ומה הסיכוי שבכלל נגיע לטיסה? וילד! ילד! סליחה, יש כאן תור. לא, זה לא התור לדלפק 37. 37 זה שם. פה זה 37A. מה, אתה לא רואה?

הדבר הזה לא נורמלי, כמובן. ב־2023 לא צריכים להיות תורים מפלצתיים בשום מקום. עובדה: ברוב המקומות שפעם היו בהם תורים מפלצתיים כבר אין כאלה. ובמגזר הפרטי אין כמעט בכלל. זה תמיד בר פתרון ותמיד קשור לתפיסת יעילות ומדיניות ותמיד קשור באנשים ובכסף ובפוליטיקה. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכדי לפתור את בעיית התורים כמעט כל מה שצריך הוא הסכמה שתור לא סביר הוא לא לגיטימי. בהנחה שהשירות שלשמו עומדים בתור נחוץ, תור של שעתיים בעמידה הוא לא לגיטימי. ומכאן - הדרך קצרה.

ורק דבר אחד צריך לזכור: זה לא קשור לפקיד או לפקידה. הדרג האומלל שבדרך כלל הוא הנמען לכל תלונותינו ואיחולינו הלבביים הוא ממש לא הבעיה. נכון שנוח וקל לשים עליו את הכל, אבל זה ממש לא הוא.

• • •

ואפשר גם לתרגל מחשבות טובות. היא לא מעבירה מספר? זה כי היא מקפידה להזין נכון ולסגור את תיקו של הלקוח הקודם. היא קמה? שירותים. היא מדברת עם חברה? על בעיה טכנית במחשב. הן צוחקות תוך כדי? בטח נזכרו בבדיחה. היא בטלפון? בתה הקטנה ננעלה בבית והיא במצוקה.

היא הרבה זמן בטלפון? הכי פשוט: היא בעצמה ממתינה בתור! כבר שעה שהיא מתעכבת מלתת פה שירות כי היא בתור! להוט! מקומה בתור: 32. זמן המתנה משוער: 8 דקות ו־23 שניות. הבה נעזור לה להתמודד עם זה. לא נכעס עליה. נבין שאנחנו חלק משרשרת. כי כולנו רקמה אנושית אחת. גדולה וחסרת סבלנות.