מכושפת: סרט תיעודי חדש על חידת חייה ומותה של ענבל פרלמוטר

• בפעם הראשונה אי־פעם נחשפים קטעים מתוך יומניה האישיים של ענבל פרלמוטר

• עדויות של הקרובים אליה ביותר משרטטות דיוקן יפהפה, עדין אך מטריד, של מי שנחשבת לאחת המוזיקאיות האהובות והמוערכות שפעלו כאן

• מתופפת "המכשפות" יעל כהן: "היינו בחזרות להופעה והיו לה כל מיני משפטים הזויים כאלה שאתה לא יודע איך לאכול אותם, ואז, במקום ההופעה, קברנו אותה"

יפעת נץ ויעל כהן זוכרות היטב את 1 באוקטובר 1997, ערב השנה החדשה תשנ"ח. הן היו בדרכן לארוחת החג עם משפחותיהן וחלפו כמעט בו בזמן ליד הריסות רכב, שכל חלקו הקדמי הושמד. בתוך דקות ההלם ממראה חורבות המכונית יתחלף בתחושת מחנק, בהבנה שהמשך הערב שלהן עומד להיראות אחרת לגמרי, ואחריו גם מהלך חייהן של חברות להקת "המכשפות" - לפחות של השתיים שנותרו מהן.

"ארז, אח שלי, אסף אותי עם האוטו מתל אביב לארוחה ברחובות", נזכרת נץ. "התקשרתי לענבל, ואמא שלה אמרה לי שהיא בדיוק יצאה לתל אביב. הגענו לכביש המהיר, ופתאום היה פקק מטורף בכביש הנגדי. הסתכלתי שמאלה וראיתי את האוטו של ענבל, וכל החלק של הנהגת מעוך. התחלתי לרעוד ואמרתי לארז 'זו ענבל'.

"הוא ניסה להרגיע אותי, בזמן ששני האחיינים שלנו יושבים מאחורה. תוך כדי שאנשי האמבולנסים ומכבי האש עבדו שם, הבנתי שזו כנראה באמת היא. זה היה זוועה. רציתי לעצור, לצאת מהאוטו ולרוץ, וארז ממש החזיק אותי. התחלתי לעשות טלפונים, ויעל היתה היחידה שהאמינה לי, כי גם היא ראתה את זה. רק מהאופן שבו האוטו נראה הבנתי שזו היתה תאונה קשה. הגעתי לארוחת החג וממש התפרקתי שם. זה לא היה הגיוני בכלל. מובן שלא היתה ארוחת חג".

"חברה שלי עבדה במוקד העירוני וקיבלה דיווח על תאונת דרכים שענבל היתה מעורבת בה", נזכרת גם כהן ביום ההוא. "הייתי באוטו ממש לפני גשר ראשון לציון, בדרך להורים שלי, וראיתי המון מכוניות שעצרו בצד הדרך. בדיוק באותו זמן התקשרו אלי מהמוקד ואימתו איתי נתונים. אמרו לי שענבל עברה תאונת דרכים קשה.

"הייתי בהלם ומייד התקשרתי לטלפון שלה, אבל כבר לא היתה תשובה. התקשרתי גם ליפעת ולליליאן (שוץ, מנהלת הלהקה; ע"פ). וכלום, אף אחת לא ענתה. משם זה התגלגל. הייתי הראשונה שקיבלה את ההודעה, ומייד הגעתי להורים שלה. בערב כבר הלכנו לקורין (אלאל) וישבנו שם, עם כל ההלם והשוק.

"מוקדם יותר באותו יום ענבל עוד הסתובבה עם אמא שלה ברחובות. הן קנו דברים ובחרו בגדים להופעה שהיתה מתוכננת. היא מתה כשהיא לבושה בבגדים של ההופעה. באותו יום היא הלכה גם לקבר של אבא שלה, ואחר כך היתה אמורה לפגוש בפעם הראשונה את ההורים של החבר שלה. היתה לנו שיחת טלפון מדהימה בצהריים וקבענו להיפגש אחרי ארוחות החג - וזהו, לא נפגשנו. זה נגמר".

"מין חופש כזה"

בדיוק שם, במקום וברגע שבהם הכל נגמר, ממוקמת נקודת הפתיחה של "ענבל פרלמוטר - אם זה נגמר זה חבל", הסרט הדוקומנטרי החדש על סולנית "המכשפות", שיוצג בבכורה בפסטיבל דוקאביב שנפתח אתמול ונחשב לאחד המרכזיים והמסקרנים בו. מסמך תיעודי מרתק ומטלטל על דמות שרבות כבר דובר בה לאורך כמעט 26 השנים שחלפו מאז לכתה, אך מעולם לא באופן שבו עושה הדוקו הזה - כלומר היישר מפי הסוס.

בפעם הראשונה אי־פעם נחשפים בפני הקהל הרחב קטעים מתוך יומניה האישיים של פרלמוטר, שנכתבו טרם שנות הפריצה שלה לתודעה, במהלכן וממש עד יומה האחרון. הקטעים, ולצידם איורים ושרבוטים של פרלמוטר, פרי מינונים בלתי סבירים של יצירתיות והצורך לבטא אותה גם מחוץ לעולם המוזיקה, מלווים בקריינות בקול הדומה בגונו הייחודי לזה של ענבל (של המוזיקאית נטע פולטורק). כל אלה יחד, לצד עדויות של הקרובים אליה ביותר, משרטטים דיוקן יפהפה, עדין אך מטריד, של מי שנחשבת לאחת המוזיקאיות האהובות והמוערכות שפעלו כאן בשיאו של גל הרוק הישראלי המיתולוגי בניינטיז.

"אם זה נגמר" - שיצרו הבמאיות שרון לוזון ואביגיל שפרבר, וישודר בהמשך ב־yes דוקו וב־STINGTV - אינו עוד מור"ק רוקנרולי מקומי או תוצאת התמסרות לאתוסים שחוקים על יצירתיות, סבל והקשר ביניהם. בזכות שיתוף פעולה ראשון מצד האחות איריס ובת זוגה מיכל מולכו, נרטיב אפוף מסתורין שהורכב במשך שנים מגרסאות שונות של אמיתות, חצאי עובדות, שמועות וספקולציות, מתעצב כעת לכדי תמונה ברורה, מדויקת יותר, של שנותיה האחרונות של ענבל. הוא לא נותן מענה לכל השאלות שסובבות את סיפור חייה ומותה (או לפחות לאלה העוסקות בנסיבות הישירות שהובילו למותה בכביש באותו היום), אך מגלה פרטים רבים אודותיה שטרם נחשפו ומרכיב תמונה של אדם סוער, אהוב, מוכשר ורדוף. בעיקר רדוף.

"נולדתי ב־1973, ענבל ואני בנות אותו דור", מספרת שפרבר. "גדלתי בירושלים בבית דתי, למדתי באולפנה ולא שמעתי על המכשפות כשהן התחילו ב־1992. כשהתקליט הראשון שלהן יצא ב־1994 למדתי בבית הספר הדתי לקולנוע 'מעלה', ושם חוויתי את האהבה הראשונה שלי, שהיתה בת כיתה שלי. זו היתה תקופה מאוד מפחידה, אבל מאוד מרגשת. הייתי עוד מאוד בארון, הכל נראה חסר תקווה, והמכשפות הביאו משהו חדש, אחר. איזושהי תקווה שאי־שם בעולם אחר, מעבר להרי החושך בתל אביב, יש עולם מקביל שבו אפשר לדבר על הדברים שאני מרגישה.

"אמנם לא חשבתי שאשתייך לעולם הזה, הוא באמת היה נורא זר, אבל השירים האלה ליוו את התקופה הכי משמעותית וסוערת בהתבגרות שלי. כמו בשיר 'פחד אמיתי' - 'תשוקה בוערת מבפנים, אך מה יגידו השכנים?', או כמו שקורין אומרת בסרט - השירים האלה הביאו משהו שלא היה כאן עד אז. מין חופש כזה. זו היתה תקופה כזו. במקביל, רצח רבין מבחינתי היה אירוע ששינה משהו בחיים שלי. התחושה שאנחנו בציונות הדתית חלק מחברת מופת ואנחנו ערכיים, נשברה. פתאום הרגשתי שכל הערכים האלה בעצם מסתירים בתוכם פחד ושנאה. היה לי מאוד ברור שהעולם שאני חיה בו לא יוכל לקבל אותי, אבל יעברו עוד שנים עד שאצא מהארון".

גם לוזון, אף שהכירה את יצירתה של פרלמוטר רק בדיעבד, רואה בה פסקול של תקופה מעצבת בחייה, שנות לימודי הקולנוע שלה.

"האמת היא שלי נפל האסימון רק כשיצא 'הקלטות אחרונות' (אלבום פוסט־מורטם שיצא כשנה לאחר מותה של ענבל, ובו סקיצות לשירים שהקליטה עבור אלבום סולו; ע"פ). הקשבתי לו, ומייד הבנתי איזו יוצרת ענקית היא", היא מספרת.

"בדיוק יצא לי לדבר עם חבר גרמני שהיה בארץ לפני הרבה שנים, והוא סיפר לי שהוא עדיין מקשיב לאלבום הזה, שאני הכרתי לו. יש משהו בענבל, במוזיקה שלה ובסוג היצירה הזה, הכל כך אישי ומלא כנות, שחודר עמוק. כמו איזו חברות. אני חושבת שהיא חברה שלי. התחברתי מאוד ברמה האישית למוזיקה, למילים, לכנות, לפצע. גם לפתולוגיה. גם אני הייתי חותכת את עצמי, כמו ענבל. אבל לא ידעתי, כשהקשבתי לה בזמנו, שהפצע שלנו דומה".

שנים אחר כך, כשהחלו לעבוד יחד בהפקות (לשתיים רקורד מכובד ומרשים של עשייה קולנועית), נסיעות ארוכות לאתרי צילום הולידו שיחות על אהבה שחלקו לזמרת. זכייה במענק פיתוח הוביל לניסיונות חוזרים לעניין גופי תקשורת וקרנות בסרט על ענבל, אך אלה שלחו אותן שוב ושוב לבצע תחקיר נוסף, כזה שיחשוף פרטים שלא נודעו עד כה על האמנית המנוחה.

חברה של אביגיל הבמאית התגלתה כבת הדודה של מיכל, ואחרי חיזור ארוך התרצו היא ובת זוגה איריס, אחותה של ענבל, שהקפידו לשתוק ולהימנע מעיסוק בנושא בפומבי במשך השנים, והחליטו לשתף פעולה. כשהסרט כבר היה בשלבי עריכה מתקדמים, לקראת עלייה מתוכננת ביום השנה ה־25 למוות, הציעו האחות ובת זוגה לצמד הקולנועניות את היומנים האישיים שכתבה ענבל, ומשם השתנה הסרט לחלוטין והפך להצצה נדירה אל תוך נשמתה. מאותו רגע הוביל את העלילה סיפורה האישי על פצע, חטא קדמון והתמכרות קשה. היומן חיבר קצוות פרומים וחידש גם לרבים מחבריה הקרובים של ענבל, כולל לאלה שחשבו שהגרסה שהם מכירים - לעיתים ישירות מענבל עצמה - היא הנכונה. 

"לא רוצים לראות"

"כשנודע לי על היומנים הייתי בשוק. פתאום התגלו כל מיני דברים שמעוררים כאב חדש", מספרת כהן, מתופפת הלהקה ומי שעבדה עם פרלמוטר בימיה האחרונים על הופעת חזרה לבמות, אחרי הפסקת פעילות ארוכה. "ענבל נתנה לכל אחד לראות צד אחר שלה. אני למשל הייתי אנטי־סמים, ובתחילת ההיכרות שלי עם ענבל היא הוציאה פתאום ג'וינט באמצע חזרה והתחילה לעשן. לא הבנתי מה אני מריחה. שאלתי אותה - והיא צחקה, ואז נורא נעלבתי. אמרתי לה, 'איך את עושה את זה מאחורי הגב שלי?'.

"היתה לנו הופעה אחר כך ולא דיברנו עד לרגע שהגענו לבלאנס, ואז היא באה אלי, עם כל היופי והאמת שלה, נתנה לי דיסק עטוף של 'רייג' אגיינסט דה מאשין' ואמרה: 'יעל, אני מצטערת, לא אעשה דבר כזה יותר'. והיא באמת לא עשתה דברים כאלה לידי, כי היא ידעה שאני לא מכילה את זה. אחרי כמה שנים, כשהיא כבר התחילה להתעסק עם סמים יותר קשים, אני הייתי הראשונה שהיא באה אליה וביקשה עזרה. היא בכל זאת ידעה שאעשה הכל כדי לעזור לה".

לא שמתן לב עוד קודם לכן לשימוש הגובר שלה בסמים קשים?

"הפסקנו לעבוד יחד כלהקה שבעה או שמונה חודשים לפני כן. זה קרה אחרי שנקבעה לנו הופעה במועדון הלוגוס, נמכרו כרטיסים, הקהל כבר הגיע, וענבל לא היתה. היא נסגרה בביתה ברחוב המכבי, ולא יכלה להביא את עצמה להופעה. התנצלנו, החזרנו לכולם את הכסף ואמרנו: 'אוקיי, עושים חישוב מסלול מחדש. אי אפשר להמשיך ככה'. היינו קובעים פגישות באקו"ם או ב'אשכולות', והיא היתה מבריזה. יפעת ואני אמרנו שברגע שזה פוגע בתפקוד של ההרכב ובכבוד לקהל זה נגמר.

"חשדנו שמשהו קורה כבר בהשקה של התקליט השני. שמעתי אותה באוטובוס מדברת על קוקאין, היו לה כאבי בטן, אבל מהתמימות שלי החלקתי את זה ולא ידעתי מה אני שומעת. היו כל מיני תופעות, למשל שהיא הזיעה נורא בהופעות. אחרי ההופעה בלוגוס שהיא לא הגיעה אליה עצרנו, וכשהיא ביקשה ממני אחרי תקופה עזרה בפעם הראשונה, שמחתי שהיא מספרת לי. זאת אומרת חשדנו, אבל לא ידענו שהמצב עד כדי כך רע ושמדובר בהזרקות של הרואין וכל מיני דברים איומים כאלה. יש לי נקיפות מצפון, אבל אומרים לי 'הייתן ילדות', 'היית הריבוע בהרכב הזה', 'מה כבר יכולת לעשות?'".

נץ: "אם זו היתה סיטואציה שמתרחשת היום, אני בטוחה שהייתי קולטת מהרגע הראשון. בזמנו הבנתי שקורה משהו, אבל לא ידעתי לשים עליו את האצבע. ההתנהגות שלה היתה מוזרה - התרחקויות, דאונים, צלילות. פתאום היא מאחרת ולא מגיעה, ועצבים. אתה רואה שהבן אדם הופך פתאום להיות כמו מת מהלך. הבנתי שיש בעיה, ואז היא פשוט סיפרה לנו. שמע, אנשים בוגרים מאיתנו לא קלטו את זה. זה הזוי, אבל זה המצב. לפעמים אולי אנשים גם לא רוצים לראות".

כהן: "כשהיא באה וגילתה לנו, ניסינו הכל - גייסנו כספים בשביל איזו זריקה שמנקה אותה, מחליפה לה את הדם, והיא היתה צריכה לקחת כדור בכל יום במשך שנה. המון אנשים נרתמו, אבל כבר ביום למחרת הגיע דילר לבית שלה והכל הלך. אחרי זה היא ניסתה עוד כמה פעמים להתנקות, אבל ברחה ממוסדות.

"ממש בסוף, כשהיא באה אלי ורצתה שנחזור לעבוד כלהקה ונופיע שוב, לתחושתי היא כן רצתה להצליח. זה מה שאני ידעתי וחשבתי. בשיחה האחרונה שלי איתה חשבתי שהיא כבר נקייה. היא היתה במערכת יחסים חדשה ודיברנו על זה. שאלתי אם היא אוהבת את הבחור החדש שלה יותר מאשר את הקשר הקודם, והיא ענתה 'בטח'. האמנתי אז שהיא נקייה ושתעשה הכל כדי לשמור על זה. חשבתי שבאמת יש לה סוף־סוף אהבה גדולה שהוציאה אותה מהכאב הגדול, אבל היומנים מראים שהדברים קרו אחרת.

יעל כהן: "ענבל מתה כשהיא לבושה בבגדים שקנתה עם אמא שלה באותו יום להופעה. היא הלכה גם לקבר של אבא שלה ואחר כך היתה אמורה לפגוש בפעם הראשונה את ההורים של החבר שלה. קבענו להיפגש אחרי ארוחות החג - וזהו, לא נפגשנו"

"בזמן אמת לא שמתי לב למשהו חריג. היא אפילו התחילה ללבוש חולצות קצרות, וכל הזמן הראתה לי שהיא כבר לא מזריקה בידיים, כי קודם לכן הידיים שלה היו מחוררות. ממש שמחתי, וגם היתה אחלה אווירה, שוב קטעים וצחוקים שלנו. מצד שני, היא כן היתה חלשה ורזה ונראתה לא טוב. יפעת ואני היינו מדברות בצד ומפחדות שיקרה לה משהו על הבמה מרוב שהיא היתה רזה. הפחד שלי היה שהיא לא תצלח את ההופעה מבחינה פיזית, אבל הייתי בטוחה שהקהל יאהב ויחבק וראיתי שהיתה בה האמביציה הזו, לחזור ולהיאחז במשהו.

"אני זוכרת שבחזרה האחרונה שלנו לא יכולתי לנגן כי קרה לי משהו ברגל ונורא התבאסתי, ואז היא זרקה לי משהו שכל הזמן הדהד לי בראש. היא אמרה: 'את תצטערי על זה', וצחקה. זה יושב לי כל הזמן בראש. מה רצית להגיד לי בזה? אבל זה כמו שכשהכרתי אותה היא אמרה לי 'אני באתי לזמן קצר'. היו לה כל מיני משפטים הזויים כאלה שאתה לא יודע איך לאכול אותם, ואז, במקום ההופעה, קברנו אותה".

"הרגשה של הדרה"

השאלה הראשונה שעולה מעצם קיומו של הסרט בצורתו הנוכחית, כלומר כשהוא מובל על ידי סיפורה והדבר הכי קרוב לקולה של ענבל, היא - למה עכשיו?

"הגיעו אלינו הרבה פניות לאורך השנים, אבל בעצם אף פעם לא שקלנו אותן ויש לזה סיבה", מסבירה מיכל מולכו את חשיפת יומניה האישיים של מי שהיתה אחותה של בת זוגה וחברה שלה. "הסיבה שלא שיתפנו פעולה היא שענבל, חודש או חודשיים לפני מותה, ביקשה מאיתנו שאם היא תמות שלא נדבר על החיים האישיים שלה ושלא יעשו ממנה יוסי אלפנט. זה מה שהיא אמרה, וזה חי מאוד חזק בזיכרון של איריס ושלי.

"היינו איתה באוטו, היא השמיעה לנו את הסקיצה של 'יש לך שמש' (גרסת כיסוי ללהיט של גלי עטרי, שאותה הקליטה פרלמוטר עבור מהדורתו הראשונה של פרויקט הקאברים "עבודה עברית"; ע"פ). המצב שלה לא היה טוב. זו בעצם הסיבה שבגללה במשך כל השנים לא שיתפנו פעולה, מתוך כבוד לבקשתה של ענבל.

"אביגיל, הבמאית, קיבלה את הפרטים שלי דרך בת דודה שלי ובגלל זה הסכמתי לדבר איתה. זה לא היה משהו רגיל. במשך שנים אמרנו 'לא, מה פתאום'. נפגשנו איתה ועם שרון, שביימה איתה, והן אמרו לנו: 'מצידנו תגידו רק את המשפט הזה, של למה אתן לא מדברות על הנושא'. אנחנו לא גרות בישראל מאז 2005, ובאף אחד מהאירועים לזכרה של ענבל לא פנו אלינו או דיברו איתנו שנשתף פעולה עם פרויקט כלשהו, פרט למשהו שצולם עבור הסדרה 'האלבומים' של יואב קוטנר. איריס לא התראיינה מסיבותיה שלה, היא פשוט לא אוהבת תקשורת, אז באמת היה לנו איזשהו ניתוק ממה שקורה בארץ. כששמעתי את השאלות של היוצרות, הבנתי שההחלטה לכבד את הבקשה של ענבל שלא לספר את הסיפור שלה לא באמת מכבדת אותה".

למה הכוונה?

"היה נרטיב מסוים שהתקבע אחרי מותה והוא בעינינו לא מדויק, בלשון המעטה. אחרי הראיון הראשון שלי עם שרון ואביגיל היתה לי שיחה מאוד קשה עם איריס. אמרתי, 'תקשיבי, באמת טעינו כל השנים האלה'. חשבנו שאנחנו עושות את הדבר הנכון, שאנחנו מגינות על השם של ענבל בזה שאנחנו לא מדברות, אבל השקר הוא אף פעם לא ההגנה הטובה ביותר - ומה שהסתובב היה השקר. יעל כהן, למשל, באמת האמינה שענבל היתה נקייה.

"ואז עלתה השאלה אם הגיע הזמן לשקול מחדש את הגישה ולשאול את עצמנו אם באמת הדבר הנכון למען זכרה של ענבל הוא לספר את האמת, כי אנחנו שתקנו אבל אחרים לא שתקו, אז הבקשה שלה לא כובדה גם ככה. בעצם, ההישג הגדול של אביגיל ושרון הוא שהן הצליחו לגרום לנו להבין את הפער בתפיסות. ידענו שהיא לא תגיע להופעת האיחוד, היא לא יכלה להגיע להופעה ולתפיסתי היא לא היתה עומדת בעוד נו שואו. זה היה מאוד עצוב. אתה רואה תאונת רכבת לנגד עיניך.

מיכל מולכו: "אי שיתוף הפעולה שלנו לאורך כל השנים נבע מתוך בושה של ענבל, אבל האמת תמיד יותר טובה, לא משנה כמה היא כואבת. ענבל היתה הרבה דברים, בהם גם מכורה. בן אדם הוא לא רק דבר אחד, זה חלק מהיופי שלנו"

"ברגע שהיא חזרה לתל אביב, אי אפשר היה לחזור אחורה. היא סיפרה לנו שהיא ניגנה עם מוזיקאי, לא משנה מי, והוא ניסה לשכנע אותה לעשן הרואין במקום להזריק, והיא אמרה, 'אבל זה לא אותו אימפקט'. זה לא משהו שמספר לך מישהו שנמצא בדרך החוצה".

אילו עוד תפיסות היה חשוב לכן להפריך?

"היו דברים שמאוד כאבו לנו. הראשון היה האמירות. ליליאן, מנהלת הלהקה, מאוד דאגה לענבל וראתה את עצמה כמו אמא שלה, או לפחות הציגה את עצמה ככה. זה מאוד פגע בעפרה (האם), וכמובן באיריס. לענבל היתה משפחה - ומשפחה אוהבת. הרעיון כאילו רק ליליאן שמרה והגנה עליה, שזה לפחות מה שהרגשנו שיוצא, הוא פשוט מעליב כי זה לא היה נכון. האם ליליאן באמת אהבה אותה? אין לי ספק, אבל אין אחד שפגש את ענבל ולא אהב אותה. לענבל היה קסם. היתה לה היכולת לגרום לכל אחד להאמין שהוא החבר היחיד שמכיר אותה באמת. גם לי היא עשתה את זה. אני פשוט ידעתי שהיא עושה זאת לכולם, אז לא קניתי את הסיפור.

"לכל מי שהיה בקשר עם ענבל היתה ההרגשה שרק הוא יודע במה היא משתמשת, מתי וכו', אבל היו לזה גם צדדים פחות יפים. למשל, אם אני לא עונה לטלפון אז היא נעלמת כי אני לא שם בשבילה. אני מתארת לעצמי שהיא עשתה את זה לכולם. יש לי תואר בקרימינולוגיה, אז היתה לי איזושהי הבנה שחלק מזה הוא פשוט מניפולציה של מכור.

"אז היתה מין תחושה שהמשפחה לא סופרת אותה, והיו גם כל מיני אירועים בהקשר לכך. כבר באירוע הראשון, שנערך ביום ה־30 למותה ולא דיברו לגביו עם איריס, היתה הרגשה של הדרה. בסופו של דבר מי שחיו עם המציאות והכאב אולי הכי הרבה היו בני המשפחה".

בשלב מסוים התקבעה תפיסה שאתן עושות סוג של "גייטקיפינג" לכל דבר שקשור לענבל.

"בוא, זה חלק מהשם שיצא לנו, שלא לדבר על כך שהיה מי שהציג את איריס בתור מפלצת. שני דברים אנחנו לא: תאבות פרסום או תאבות בצע, אני חושבת שזה די ברור. ענבל לא רצתה שהתקליט הלא גמור שלה ייצא, היו לה מחשבות אחרות, מוזיקליות. היא אמרה חד־משמעית שהיא לא רצתה שהוא ייצא. זה סקיצות, זה לא גמור, זה לא מייצג אותה כמו שהיא".

אבל בסוף הוא יצא ונחשב לקלאסיקה.

"ענבל נהרגה, והיינו צריכות לדאוג לאמא שלה ולטפל במיליון דברים. זו היתה תקופה נוראית, אני לא צריכה להסביר למה. וב־30 שלה נערך אירוע לזכרה בלוגוס ובוצעו בו שירים מ'הקלטות אחרונות' בלי שידענו. רצינו למנוע את היציאה של התקליט הזה, כי זו היתה בקשה מפורשת של ענבל, אבל נאמר לנו שמכיוון שהשירים כבר הושמעו - אי אפשר לעצור את זה. האם זה נכון? לא נכון? אני לא יודעת לענות. האם אני חושבת שהתקליט הזה טוב? כן, הוא מדהים, וטוב שהוא בחוץ. אבל לא ככה ולא אז.

"עכשיו, עם הסרט, אני לא יודעת אם הנרטיבים ישתנו. אני יודעת שכן היה חשוב לנו בנקודה הזו, ויעל בסוף הסכימה והבינה מאיפה אני באה, שהנרטיב היותר מדויק מבחינתנו הוא זה שיהיה בחוץ.
"חשוב לי להדגיש שלא כל היומנים הגיעו לצוות והם בשום שלב לא עזבו אותי, כי מה שיש שם הוא באמת כל כך נפיץ בעיניי. גם דברים שלא מקדמים את העלילה ויש בהם ערך רכילותי. אז אמרנו בשביל מה? אלה חומרים קשים, מאוד אפלים".

המנהלת, ליליאן שוץ, היתה בהחלט דמות חשובה בחייה של ענבל, ושל המכשפות בכלל. היא מדגישה כי מבחינתה היה מדובר בדאגה מקצועית. "היה מאוד ברור שאהבתי אותה, אבל בתור מנהלת, אפילו לא חברה", היא אומרת. "ענבל היתה אמן אמיתי, כותבת ומוזיקאית בחסד, גיטריסטית אדירה ובן אדם טהור. בתור מנהלת אישית תמכתי בה בכל מה שהיא היתה צריכה בכל רגע, אבל אף פעם לא התערבתי בחיים הפרטיים של האמנים שייצגתי והפקתי, כולל ענבל.

"ההיסטוריה שלי עם ענבל נמשכה רק שלוש שנים וחצי, אולי טיפה יותר, אז בכלל ברור שהמשפחה היא תמיד הדבר הכי חשוב, אין לי ספק בזה. אני אף פעם לא ניסיתי לבוא במקומה, ואם צופים בחומרי הסרט אפשר לראות שהתייחסתי בכבוד מאוד גדול לענבל ולמשפחה".

"סוד הצמצום"

"אם זה נגמר זה חבל" נמשך 87 דקות, אבל בקלות יכול היה להכפיל את אורכו. היחס בין זמן פעילותה של פרלמוטר לבין ההשפעה והחותם התרבותי שהותירה נראה כמעט בלתי הגיוני, בעיקר כשמבינים כמה סיפורן של "המכשפות" חוצה את זה של להקה סטנדרטית. הוא מכיל בתוכו, כפי שהסרט מציג, תובנות על כישרון נדיר, חברות, אהבה, טראומה והרס עצמי, וזאת מבלי להיכנס לנושאים כמו מגדר, דו־מיניות וסקסיזם.

בקטעי ארכיון של אירוחים טלוויזיוניים שמוצגים בסרט קשה לפספס את יחסם של המראיינים הגברים אל שלוש הנשים המחוספסות שמולם. דודו טופז, כדרכו, מדגיש למשל את המילה "רטובה" כשהוא מקריא את מילות "עד העונג הבא". יאיר לפיד (הקורקטי והחביב, ייאמר לזכותו) מתקשה לקשר בין הזמרת הצנומה שעומדת מולו לבין הצלילים הצרודים הבוקעים מגרונה. והגדיל לעשות חיים צינוביץ', שקבע בשידור כי כל מכשפה זקוקה למקל בין הרגליים.

"אסף אמדורסקי אומר, בקטע שלא נכנס בסוף לסרט, שהיתה איזו התנשאות כלפיהן כנשים, כלהקת רוק נשית", אומרת שפרבר. "אם צופים בסרט, רואים שזה חלק מהתקופה, בכל התחומים. היו שוביניסטים גם במוזיקה, ומה שחיים צינוביץ' אומר - אני לא חושבת שמישהו יעז לדבר ככה היום. אמדורסקי אמר שבאמת כל המילייה הזה לא התייחס אליהן ממש ברצינות בהתחלה".

באמת בולטים בהיעדרם בסרט כוכבי התקופה האחרים. אין ייצוג ליתר להקות הגל ההוא, שהמכשפות היו חלק ממנו.

"היו לנו ראיונות עם אמדורסקי וערן צור, המון דברים יפים שלא נכנסו לסרט. גם עם אנשים שהיו קרובים אליה, רונה קינן למשל. אבל בסוף זה מה שקורה בסרטי דוקו. סוד הצמצום".

גם רצח רבין, שהתרחש בתקופה ההיא, לא מוזכר, למרות שענבל התבטאה בנושא וגם שרה את "חמדת אבות 2" באירוע לזכרו.

"רצינו לבנות סיפור שיש לו היגיון פנימי. אני יכולה להגיד שגם מבחינתי יש בתקופה ההיא המון דברים מאוד משמעותיים - למשל עבור הקהילה הגאה, כמו המכשפות והעלייה של דנה אינטרנשיונל - אבל אלה דברים שהם מחוץ לסיפור הפנימי שלה. הם רקע חברתי־תרבותי, ובסוף החלטנו ללכת ממש על הקונפליקטים הכי פנימיים ועל האנשים הכי קרובים".

אביגיל שפרבר: "כשהתקליט הראשון של המכשפות יצא למדתי בבית הספר הדתי לקולנוע 'מעלה', שם חוויתי את האהבה הראשונה שלי, לבת כיתה. הייתי עוד מאוד בארון, הכל נראה חסר תקווה, והן הביאו משהו חדש, איזושהי תקווה"

אחד מאותם אנשים קרובים הוא המוזיקאי רם אוריון, חבר טוב של ענבל ומי שהקליט איתה את "ענבאלנס", אלבום שניתן כיום להורדה בבנדקאמפ או להאזנה ביוטיוב, אך מעולם לא שווק באופן רשמי ואי אפשר לאתרו בפלטפורמות הסטרימינג המוכרות. אוריון חווה את פרלמוטר על צדדיה הרבים, ולדעתו העניין המגדרי שירת היטב את המכשפות.

"זה לא היה יוצא דופן שלהקות מזלזלות בלהקות אחרות", הוא אומר, ומפריד בין האמירה של אמדורסקי לבין יחסי נשים־גברים. "אני פשוט לא יכול לראות את הצד השלילי של זה. ענבל באמת היתה דמות מאוד מעניינת, והרעיון של להקת בנות אז היה דבר מאוד אטרקטיבי ובצדק, אבל ענבל גם יכלה לכסות את זה".

אתה חושב שההידרדרות שלה קשורה אולי גם לעלייה המטאורית? בסרט זה נראה כאילו הכל קרה בקלות יחסית ומאוד מהר.

"הן עלו סופר־מהר, זה נכון, עוד לפני שיצא האלבום הראשון. הן הקליטו קאבר ל'קסם על ים כנרת' ונהיו משהו שאנשים מכירים, אבל זה לא היה דבר כל כך מוזר בהקשר של התקופה ההיא, כי הרייטינג של כל סיקור כזה היה עצום. כן, היה הייפ מהיר וסיקור נרחב. היו אז שלושה עיתונים, שתי תחנות רדיו שמשמיעות מוזיקה ושתי תחנות טלוויזיה שכל דבר שמוצג בהן הופך אותך לשם מוכר בכל בית. ככה זה עבד אז.

"אבל ליליאן וקורין אלאל זיהו את הכישרון, היכולת ומוסר העבודה, אז היתה למכשפות גם סביבה מקצועית תומכת כמעט מייד. זה לא דבר רע. הן באמת נתנו עבודה ולכל מה שהן עשו היה סיקור. הן טחנו הופעות, אלבום הבכורה שלהן באמת הצליח. לא היה כאן איזשהו כשל של חשיפה מהירה מדי".

"אני לא יכול להיכנס לראש של ענבל", מוסיף אוריון, "אבל ככל שאני יכול זה לא נראה לי כמו הסיפורים האלה על להקות אמריקניות שנורא מצליחות, יוצאות לטורים של 250 ימים רצופים בכל יום בעיר אחרת ובכל לילה במסיבה שונה. אלה נסיבות שקשה לצאת מהן בריא, אבל במקרה שלה עדיין מדובר בישראל. נוסעים להופעה, חוזרים הביתה, אתה ישן במיטה שלך וקם בכל בוקר לאותו רחוב. אלה לא המיתוסים של ההצלחה שדרדרה את הבן אדם עד מוות".

"בזמן אמת לא ידענו כלום", אומר איש הרדיו יואב קוטנר, חבר של ענבל ומי שנחשב לעיתונאי המוזיקה הראשון שהעניק ללהקה חשיפה משמעותית.

"אני מנסה להיזכר מתי ידעתי, וחושב שב־1995 כבר ידעתי. עשינו מין טור כזה שהופיעו בו המכשפות, קורין אלאל ודנה ברגר, קראו לזה 'ליל המכשפות' ואני הייתי המנחה וגם תופפתי באיזה שיר. הייתי קוריוז, אבל הייתי איתן והיה לי משונה שתמיד, גם בחורף וגם בקיץ, היא היתה הולכת בשרוולים ארוכים. אחרי זה התברר שהיא היתה מזריקה ומסתירה את הסימנים.

"דווקא היינו בקשר, הייתי בא אליה הביתה ומביא לה תקליטים ודיסקים, אבל אף פעם לא דובר על זה. ידעתי שהיא מכורה וגם שהיתה בגמילה, אבל מולי זה לא עלה. כמה ימים לפני שהיא מתה ראיתי אותה ברחוב העבודה, אני זוכר את המפגש כאילו היה היום. היא היתה רזה ונורא חיוורת, השיער שלה היה סגול והיא נראתה כמו בן אדם גמור, בלי אנרגיה, כמו דף נייר ריק, משהו נורא מפחיד, אבל זה כבר היה שלב מאוחר. מה שאני זוכר מהשלב שהכרתי אותן, של ההתחלה וכל הפריחה שלהן, הוא שהיא היתה נורא חיובית ואנרגטית - אבל תמיד היה שם עצב בפנים. בתוך החיוך הרגשת שמשהו מאוד כואב, אבל זו חוכמת הבדיעבד".

יואב קוטנר: "כמה ימים לפני שענבל מתה ראיתי אותה ברחוב העבודה. היא היתה נורא רזה וחיוורת, בן אדם גמור, נראתה כמו דף נייר ריק, משהו מפחיד. בהתחלה, בפריחה שלהן, היא היתה חיובית ואנרגטית - אבל תמיד היה שם עצב בפנים"

"טרגדיה מתגלגלת"

הכאב הזה הוא בדיוק הנושא המרכזי שאותו דוקו מנסה לחקור. בעדינות ובלי לקבוע עובדות נחרצות מעלות שפרבר ולוזון השערות לגבי עומק הטראומה שנשאה ענבל ולגבי מקורותיה. בין היתר מועלית שם סוגיית הקשר המורכב שלה עם אביה. מצד אחד היה בין השניים קשר קרוב, אפילו יותר מזה שמקובל בין אבות ובנותיהם, כפי שהיא עצמה כתבה ביומניה. מצד שני, עובדת היותו הלום קרב והפוסט־טראומה שממנה סבל השפיעו רבות על חיי המשפחה.

מותו, ממש רגע לפני שהמכשפות פרצו, היה נקודת שבר בחייה של המוזיקאית, אך גם חייו וחיי המשפחה יצרו משקעים עמוקים. תהומות של אופל שאליהן שקעה, ואשר מהן ניסתה לברוח בכל פעם שברחה מטיפול, יצרה קשר עם ספקי סמים, תקפה אנשים בחייה או הפרה הבטחה.

"אין לנו תשובה של מאה אחוז לגבי איפה היא פגשה הרואין בפעם הראשונה", אומרת שפרבר. "סיפרו לנו על איזו נסיעה לברלין ממש בגיל 18, לפני הצבא. זו היתה ההתנסות הראשונה שלה, באמת לפני שהכל קרה. היתה לה עוד נסיעה, אחרי שהשתחררה. היא נסעה ללונדון לפני תקופת המכשפות, ושם כנראה היא כבר היתה מחוברת לזה".

שרון לוזון: "לא רק שאבא של ענבל היה הלום קרב ומת בצורה טרגית, אלא שכשהוא היה צעיר אבא שלו התאבד. זו העברה בין־דורית של טרגדיה, ולקלוט כמה זה עמוק היה גילוי משמעותי שעזר לי להבין את החור השחור של ענבל"

"כשלי ניתנת האופציה לספר סיפור, משהו כמו דאדי אישיוז הוא נושא מאוד משמעותי מבחינתי", אומרת גם לוזון. "הטרגדיה שבמשפחה הולכת אחורה ואחורה, וזה אחד הדברים שהיו מאוד משמעותיים עבורי. לא רק שאבא של ענבל היה הלום קרב ומת בצורה טרגית, אלא שכשהוא היה צעיר אבא שלו התאבד. זו טרגדיה מתגלגלת, העברה בין־דורית של טרגדיה. לקלוט כמה זה עמוק היה גילוי משמעותי עבורי, שעזר לי להבין את החור השחור של ענבל".

"ענבל אובחנה עם הפרעת אישיות ביפולרית, והיה גם דיבור על אישיות גבולית", מספרת מולכו. "בדיעבד, גם השימוש בסמים כבר התחיל קודם. זה לא התחיל עם הרוקנרול, אלא הרבה לפניו. לי היא סיפרה שבגיל 12 היא לקחה את התרופות נגד אפילפסיה של אבא שלה. אני רק אומרת מה היא סיפרה, אני לא יכולה להגיד מה האמת, אבל הסיפור שם היה מאוד עמוק וארוך".

נסיבות מותה של פרלמוטר לוטות גם הן בערפל - ועד היום לא ברור אם מדובר בהתאבדות או בתאונת דרכים. "ההבנה שהגענו אליה בסוף הסרט היתה שזה לא משנה", אומרת לוזון, "הטרגדיה היתה שם כל הזמן".

האפשרות השנייה מעלה בעצמה שאלות, שכן הדו"ח הפתולוגי לאחר המוות קבע כי בגופה של פרלמוטר לא נמצאו שרידי סמים או אלכוהול. מולכו מודה שאין לה הסבר לכך ושוללת בתוקף את אמינות הממצאים שלאחר המוות. זאת, בהתבסס על חוויותיה האישיות עם ענבל.

"אני לא מאמינה לדו"ח, זה לא אפשרי", היא מסבירה, "והסיבה שאני אומרת שזה ככה היא כי איריס ואני היינו איתה ערב קודם בהופעה של U2 בפארק הירקון, והיא היתה הכי מסוממת שראיתי אותה אי־פעם. כמה מסוממת? בערך אחרי שעה של הופעה היא מסתכלת עלי ועל איריס ואומרת 'וואו, איזה מוזר שהם מנגנים אותו שיר בלופ'.

"היא הלכה לרגע לקנות לעצמה שתייה, ולא ראתה את הדרך חזרה. בסוף הערב ביקשתי מחברה טובה שלי שהיתה שם שתעשה טובה ותיקח אותה לתוך תל אביב, כי לא רצינו להיכנס לעיר בגלל הפקקים. כשהיא הורידה את ענבל היא שאלה אותי 'תגידי, מה קורה איתה? הכל בסדר? היא נרדמה לי באוטו, ובכל פעם שעברה משטרה היא התכופפה וירדה אל מתחת לדשבורד'. ענבל היתה מסוממת, וכל מי שראה אותה בהופעה לא יכול היה לפספס את זה. לא יכול להיות שלא היו שרידים למחרת".

אז איך מסבירים את התוצאות כפי שפורסמו?

"אני מודעת לכך שזה מה שיצא בנתיחה, וביררתי אם יכול להיות לכך הסבר. יש משהו שאני לא יודעת אם הוא אפשרי בכלל מבחינה כימית, אבל התאונה היתה ביום רביעי והנתיחה היתה ביום ראשון. האם הסמים יכולים להתפרק בגוף כשהבן אדם מת? אני לא יודעת, זה הדבר היחיד שחשבתי באותו זמן. אני לא יודעת אם הסמים יכולים להתפרק מהמערכת, אני בספק, אבל היא היתה מאוד מסוממת".

בסופו של דבר, זו באמת הפעם הראשונה שאתן חולקות את הסיפור הזה, שעיקרו הוא שהיא פשוט לא רצתה להיזכר כג'אנקית.

"אי שיתוף הפעולה שלנו לאורך כל השנים נבע מתוך בושה של ענבל, אבל האמת תמיד יותר טובה, לא משנה כמה היא כואבת. בן אדם הוא לא רק דבר אחד. מה זה ג'אנקי? מי שהוא מכור לסמים הוא בן אדם עם מחלה, ולא הוגן להציג בן אדם רק בתור חולה. ענבל היתה הרבה דברים, בהם גם מכורה. בן אדם הוא לא רק דבר אחד, זה חלק מהיופי שלנו".