פלישת חוטפי הסיפורים

מאיר שלו המנוח היה מבחינתי גדול המספרים. כל כך גדול הוא היה, עד שאני מוחל לו במחילה גמורה על לוחמנותו הפוליטית ומתמקד במשה רבינוביץ ובתבורי, במירקין ובמנדלסון, גיבוריו האדירים, שאת כל אחד מהם אני מכיר אישית ויש לי איתו דין ודברים.

אפס, ספרו של שלו שהסב לי הכי הרבה קורת רוח היה דווקא "הדבר היה ככה", הרומן האוטוביוגרפי המתוק מדבש הזה, שאחרי שקוראים את שמו כבר לא צריך לקרוא אותו, כי הוא כבר אומר הכל: את המשפחתיות, את הסיפור ואת המפגש המרהיב ביניהם, זה שאחראי למוסד המרהיב הקרוי "הסיפור המשפחתי".

כי מהי משפחה, אם אין לה סיפור? ויש המחמירים וטוענים גם: מהו סיפור אם אין בו משפחה? כך או כך, לזכרו של מאיר שלו החכם, ובמיוחד בימים קדושים אלה של סיפור הסיפור הלאומי ותחייתו, נולדה עבורי ההזדמנות ליתן את הדעת על סיפורים משפחתיים. ליתר דיוק, על תת־סוגה מסוימת בתוך המכלול של סיפורים משפחתיים - והוא הסימו"ק. רוצה לומר: הסיפור המשפחתי הקבוע. כזה שמסופר שוב ושוב, כזה שכולם מכירים בעל פה ומתוך שינה, אבל הוא שב ומסופר.

מדובר באחד המוסדות הקיומיים של משפחה באשר היא. אין לדעת אם צדק טולסטוי בהבחנתו המפורסמת בין המשפחות המאושרות והאומללות. מה שברור הוא שלכל המשפחות יש אותו סיפור, או אותם סיפורים - שבסופו של דבר, הם אלה שהופכים אותן למשפחות.

• • •

הסיפור המשפחתי הקבוע מוכרז עוד הרבה לפני שהוא מסופר. משרק עולה בשיחה ההקשר הנכון, או אפילו רק רמז להקשר הנכון, כבר יודעים אחדים מן היושבים סביב השולחן, שבעוד רגע יבוא הסיפור. לשם דוגמה, אם מישהו מזכיר אצלנו "פרי", "גולן", "עץ", "עלים" או "אדום" - יודעים הכל שבעוד רגע אספר את הסיפור על עץ השזיף הפיסרדי הצומח בחצרנו, ואיך חשבתי לתומי שהוא לא נותן פירות - ואת הסוף לא אספר.

מה שיפה בסיפור הקבוע זה שהוא מסופר ללא שום סימן־שהוא לכך שהוא מסופר בפעם ה־300. לא "כמו שכבר סיפרתי פעם", לא "אתם מכירים את זה ש...", לא שום דבר מעין אלה. הזדקפות רעננה, נעימה, מעניינת ומסקרנת, ארשת דרמטית מעט, אקספוזיציה, סיפור. ממש כאילו זו הפעם הראשונה שהסיפור הזה מושמע בחללו של עולם.

• • •

מאפיין נוסף של הסיפור המשפחתי הקבוע הוא שהוא מסופר תמיד על ידי אותו מספר, ותמיד באותן המילים ממש. לבד ממילות קישור אחדות בתחילת הסיפור, הכל יחזור על עצמו באופן מדוקדק.

אפילו ההפסקות המתודיות, יניקת האוויר והכחכוח הקטן יבוצעו באותם המקומות ממש, כמו גם הטעויות הקטנות הקבועות, שכמובן יגררו גם אותם תיקונים קולניים ("זה לא היה בקיץ, זה היה מייד אחרי פסח"), ובאותן תחנות. וזה יפה, כי זה מה שהופך את הסיפור מסתם סיפור לסימו"ק, סיפור משפחתי קבוע.

עד כאן הכל יפה וטוב כמו שואב האבק האמריקני של סבתא של מאיר שלו. מה רע בסיפור משפחתי? ומה בכך שהוא חוזר על עצמו שוב ושוב? אבל כאן בדיוק צריך לדון במאפיין נוסף של הסיפור המשפחתי הקבוע, עניין בעייתי מעט מבחינה חברתית ומשפחתית, שיש בו גם מאפיינים פסיכולוגיים חזקים, שלא לומר סטייה חמורה מן השורה באופן שגם יכול להדאיג. אני תוהה אם עניין זה מתרחש בכל המשפחות כולן. חוששני שכן. ואם כך הוא המצב, אין ספק שיש להתכנס ולנסות למצוא לו פתרון.

המדובר בהתפתחות האופיינית לשלב מתקדם של הסיפור, והיא הופעתו הפתאומית - אך הקבועה - של חוטף הפואנטה, שיש המכנים אותם גם שודד הפאנץ'. הדבר הוא ככה: רגע לפני שהסיפור המשפחתי הקבוע מגיע לשיאו, לנקודת הפאנץ'־ליין, פוער החוטף המשפחתי (או החוטפת) את פיו, ופשוט משמיע בעצמו את הפאנץ'!

• • •

זוכרים את הסיפור על עץ השזיף? ובכן, המספר מספר ומספר בהתלהבות על העץ בחצרו, שלתומו הוא חשב שאינו נותן פירות, ואז הוא היה בטיול ברמת הגולן בקיץ - לא בקיץ, מייד אחרי פסח! - ושם הוא ראה עץ, והוא מתאר יפה את הדרך, ואת הנוף ואת היער והבוסתנים... ובשלב הזה בדיוק נכנס/ת השודד/ת ובקול רם אומר/ת: "ובסוף הוא חזר הביתה וראה שגם בעץ שלנו יש מלא פירות!"
כאן צריך גם לציין שמאחר שהכשרתו של החוטף היא חטיפת פאנצ'ים ולא סיפור סיפורים, הוא גם עושה את זה בגמלוניות חסרת קצב, בנקודה הלא נכונה ובמילים הלא נכונות. וכך, חוץ מהאלימות המתסכלת ומחוסר הנימוס שבעניין, הוא גם מחרב את הסיפור והורס את הרגע.

חוטף הפאנצ'ים עושה את זה בגמלוניות חסרת קצב, בנקודה הלא נכונה ובמילים הלא נכונות. וכך, חוץ מהאלימות המתסכלת ומחוסר הנימוס, הוא גם מחרב את הסיפור

אבל זה לא העניין; העניין, הוא, כמובן, עצם השוד. מה זה, לעזאזל? היש אלימות גדולה מזו? והמלצה שלי: הביטו בקלסתרו של המספר הקבוע בשעה שהשוד הזה מתרחש. אני מתחייב בפניכם, שאין בעולם עוד ארשת מצוקה קיומית כארשת הזו. המספר מבין מה קורה לו. הוא מבין, גם ללא רעם הירי לכיוון התקרה וכובע הגרב, שהוא עובר עכשיו שוד.

הוא מנסה לרגע, לשווא, להגן על רכושו, אבל מבין מהר שכבר מאוחר מדי, וכך הוא משמיע זעקה קטנה וחנוקה שמהר מאוד הופכת ליפחת ייאוש. וכיוון שהשודד הניצב מולו הוא ב־98 אחוזים מהמקרים בן זוג או בת זוג, הוא גם לא יכול להעיר כלום על העניין, כדי שהירי לעבר התקרה לא יהפוך לירי ממושך לכיוון ראשו.

אתם איתי? ייאוש. ייאוש. אין לאן לקחת את זה. וזה גם לא יעזור. מדובר בכוח דחף עז, המשתווה בעוצמתו לדחף המקורי של מספר הסיפור המשפחתי הקבוע. צריך פשוט להתרגל לעניין, להסתגל אליו ולנצל רגע הסחת דעת או היעדרות של שודד/ת הפאנצ'ים מהשולחן.

• • •

לא נותר אלא, באווירת ימי הפיוס, ללמד זכות ולהבין שזו הדרך היחידה של השודדים להתמודד עם העובדה שנגזר עליהם לשמוע אינספור פעמים את אותו הסיפור בדיוק. הרי האורחים מתחלפים והילדים שוכחים, ורק בן/בת הזוג האומללים יושבים פה ושומעים שוב ושוב את הסיפור, אותו סיפור, והאופציות העומדות בפניהם הן או להפוך את השולחן כולו על תכולתו, או לשדוד פאנץ'.

טוב שזה נגמר בזה, וכך קיבלנו צמד משפחתי בן נצח, ששום משפחה אינה שלמה בלעדיו.