אגדת זמר: מנגינת חייו הדרמטיים של מייסד "כלי זמר"

"ואז, יום אחד, ההונגרים החליטו שנמאס להם. חיינו בבתים מוגנים תחת חסותן של ארצות ניטרליות, כמו שבדיה ושווייץ. היו להן מבנים בהונגריה והן נתנו לנו תעודות: סרטיפיקטים או פספורט.

"הייתי בן 7 או 8. משפחתי גרה בבית מוגן שכזה ליד גדות נהר הדנובה. ההונגרים החליטו שמספיק עם המשחקים של היהודים ההונגרים, המוגדרים 'אזרחים זרים'. בלילה הם קיבלו החלטה, ועברו בית כן ובית לא. בבית שכן - הוציאו את כולם החוצה; בבית שלא - עזבו אותם בשקט. אנחנו היינו הבית שלא. כל הלילה שכבתי במיטה ושמעתי צרחות זוועה, שנגמרו ביריות.

"בבוקר ראיתי את השכנים שלי ואת הילדים ששיחקתי איתם צפים כגופות בנהר. זה השפיע עלי בצורה נוראית. הייתי ילד, וזה היה המפגש הראשון שלי עם המוות. עד אז לא היה לי קשר למתים", יואל ברנד נשנק ועיניו מתמלאות דמעות. "היום יש על גדת הדנובה במקום ההוא מיצג של נעליים, ממש על שפת הנהר. אבל אני עדיין זוכר את האנשים שהיו בתוך הנעליים האלה".

ארץ מורכבת, ישראל, עם היסטוריה קשה. גם כשאתה מראיין אדם שכל חייו עסק במוזיקת הרגע ובצליל השעה, אתה מגלה שמתחת לכל זה מסתתר גורל יהודי מורכב וסבוך. "לפני השואה אבי היה מנכ"ל חברת 'ג'נרלי' מאיטליה. היינו משפחה אמידה. למעשה היינו שייכים לאוסטריה, בבית דיברנו גרמנית. הקשר שלי למוזיקה החל בגיל 5, כשהתחלתי ללמוד לנגן. אחותי למדה לנגן בפסנתר, ואני בכינור".

ואז התאהבת במוזיקה?

ברנד מחייך בממזריות מתחת לשפמו ומתקרב אלי כממתיק סוד: "לא סבלתי את הכינור! היתה לנו וילה מחוץ לבודפשט, וכשההורים שלי לא ראו, עשיתי חור בגדר הבית. היה שם שדה שהשפנים עברו בו ורציתי לתפוס אותם. אז הורדתי את המיתרים מהכינור והשתמשתי בהם כדי לתפוס את השפנים!"

אז הוריך היו צריכים לקנות מיתרים חדשים כל הזמן...

ברנד צוחק. "אמרתי להוריי שהם נקרעו. כילד עשיתי הרבה קונצים. יום אחד נכנסו לכיתה ואמרו לי, 'היי, אתה עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, בוא תצטלם'. ככה עמדתי עם דגם מוקטן של בית לחם, מיצג של הולדת ישו, ולא גיליתי להם שאני - הבלונדיני תכול העיניים שמחזיק את ישו - בכלל יהודי. כך זכיתי ב'כבוד' להיות על שער העיתון של הנאצים בהונגריה, שנקרא 'המזרח החדש'. כשאבא שלי ראה את זה, הוא אמר שאם יגלו שאני יהודי יהרגו אותנו, אבל איש לא חשד".

"הייתי ילד, וכל הלילה שכבתי במיטה ושמעתי צרחות זוועה, שנגמרו ביריות. בבוקר ראיתי את השכנים שלי ואת הילדים ששיחקתי איתם צפים בנהר. היום יש על גדת הדנובה במקום ההוא מיצג של נעליים, אבל אני עדיין זוכר את האנשים שהיו בתוך הנעליים האלה"

מתי המלחמה תפסה אתכם?

"אחר כך היינו בגטו, ואחרי הנאצים באו הרוסים. הם היו חיות אדם, במלוא מובן המילה, אפילו יותר מהגרמנים. היה מסוכן לעבור ליד חייל רוסי. הם בזזו חנויות בכל פעם שרצו, ובאופן כללי עשו מה שבא להם. פרט לדבר אחד: ייאמר לזכותם שהרוסים לא נגעו בילדים; הגרמנים כן. לא פלא שנמלטנו כשיכולנו. הרבה שנים לאחר השואה התקשרה אלי הפקידה מבית הספר למוזיקה שפתחנו בירושלים, ואמרה לי: 'יואל, אי אפשר להיכנס לבית הספר. כל הדלתות סגורות עם מסמרים'.

"ביררתי מי עומד מאחורי זה. אמרו לי, 'אתה צריך לבדוק עם אנשי סאטמר'. אבל לא יכולתי למצוא אותם. התקשרתי למשפחה שלי שברחה לאמריקה. הם מסאטמר. דיברתי איתם הונגרית ושאלתי, 'למה סגרתם את בית הספר שלנו בירושלים?' הם חיברו אותי לסאטמרים בירושלים, והם אמרו לי, 'איך אתם מלמדים בירושלים עם ספר שיצא מהיפנים? זו כפירה!' אמרתי להם, 'איך ללמוד מוזיקה זו כפירה? זה בית ספר למוזיקה, לא למיסיון. בואו וראו, אני יהודי, אני יהודי...". ושוב עיניו של יואל מוצפות בדמעות.

חלוציות של תווים וצלילים

יואל ברנד נולד לפני 89 שנים, ב־1 ביוני 1934, בבודפשט, בשם בלה יאנוש פרנץ. במארס 1944, כשהנאצים פלשו להונגריה, הוא ניצל בזכות חזותו הארית, אבל מאוחר יותר הועברה המשפחה לגטו בפשט. אחרי המלחמה חזרה המשפחה לביתה, יואל הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", ובקרב חברי התנועה התגבש רעיון לעלות לארץ ישראל. גרעין התנועה הועבר מהונגריה לצ'כוסלובקיה ואחר כך לאוסטריה, שם קיבלו את פניהם אנשי ארגון הג'וינט. ניתנה להם הבחירה לעבור לקנדה, לאוסטרליה, לארה"ב או לישראל. הקבוצה החליטה לעלות ארצה. חבריה שהו במחנה עקורים בעיר בארי באיטליה, ולאחר כשלושה חודשים הפליגו לישראל באונייה "גלילה". הקבוצה הגיעה לארץ במאי 1949. חבריה נשלחו למעברה ואחרי כן לקיבוץ דליה.

היום, בהתקרבו לגיל 90, ברנד עדיין מגיע מדי בוקר למשרדי "כלי זמר", האימפריה העסקית שהקים. את העסק מנהלים כיום בפועל שני בניו אמיר ויואב, המכהנים כמנכ"לים, אך הוא עדיין היו"ר הנוכח במפעל יותר מ־50 שנה. נפגשנו איתו כדי לשמוע ממנו סיפור של חלוציות ישראלית אחרת, של צלילים ותווים, עם גיטרות במקום מעדרים, ותופים לצד מכונות ירייה.

בתנאים ששררו אז, איך בכלל חשבת על הקמת עסק של מוזיקה?

"כשהגעתי לקיבוץ דליה, הכינור בא איתי במזוודה. אבל בקיבוץ שרתי ורקדתי בצ'יזבטרון".

מה? בצ'יזבטרון של חיים חפר?

ברנד מחייך על תמימותי. "לא בצ'יזבטרון ההוא, הם היו הכוכבים. אבל היו אז הרבה צ'יזבטרונים. בכל קיבוץ היה הרכב שעשה כמוהם, ואני הייתי בצ'יזבטרון של קיבוץ דליה. הנה, יש לי פה חוברת ששלחו לי".

ברנד שולף חוברת ומצביע על אחת התמונות שבה הוא נראה שר ורוקד עם בלורית תלתלים מזרח־אירופית. "רציתי להמשיך ללמוד לנגן, אבל היה עוד בחור אחד שניגן בכינור. הקיבוץ אמר לי שהם מוכנים לשלם רק על כנר אחד שילמד. שלחו את שנינו לנגן בפני מורה בחיפה, כדי שיחליט. הוא בחר בבחור השני, שנשאר כנר עד היום. אני התנדבתי לצבא בגיל 17. לא ממש אהבתי את הקיבוץ. זה לא מקום רע, אבל צורת החיים הזו לא היתה לטעמי", הוא צוחק.

מה עשית בצבא?

"בצבא העמידו אותנו במחלקה של 30 מתגייסים. אמרו: מי שיודע לקרוא ולכתוב - שילך צעד קדימה. הפכו אותי לפקיד פלוגתי בגבעתי. לא אהבתי את זה. יום אחד הייתי בחדר בבסיס בצריפין, היה שם פסנתר שהבריטים השאירו. ישבתי עליו, וככה בכמה דקות כתבתי את המנון גבעתי, מילים ולחן. השמעתי את זה לקצין התרבות של החטיבה ואמרתי לו, 'איזה מין חיל אתם שאין לכם המנון?' הוא אהב את זה ואמר לי, 'זה מצוין! אני אשלח אותך לבסיס תרבות ראשי. אולי הם צריכים מישהו כמוך'.

"הגעתי ליפו, היתה שם מפקדת בסיס אמריקנית שנסעה על רכב פלימות', שהיה אז היחיד בתל אביב! היא אפילו נתנה לי לנהוג באוטו שלה. ככה התקדמתי בבסיס. היא לקחה אותי ברצינות, ובתוך כמה שנים הייתי אחראי ללהקות הצבאיות ולגלי צה"ל, ואפילו נשארתי עוד שנה בקבע".

ואז יצאת לאזרחות ופתחת חנות כלי נגינה?

"לא, מה פתאום. היה לי קצת כסף מהשירות בקבע, אז הלכתי לקנות אופנוע שהבריטים השאירו מאחור. הוא היה זול, אבל כלי רציני! בתל אביב שכרתי חדר אצל משפחה נחמדה, אבל לא היתה לי עבודה. פגשתי חבר מהצבא מאחת הלהקות שהיו שם, והוא אמר לי, 'בוא, עושים להקות למושבים ולעולים החדשים'. בגלל שניגנתי קצת בפסנתר, הם חשבו שאני יודע לנגן גם באקורדיון... אבל לא ידעתי.

"אמרו לי, 'יואל, אל תשכח להביא את האקורדיון', ולא היה לי אפילו כלי! אז הלכתי לאיזו חנות, קניתי אקורדיון וחוברת, למדתי כמה שירים ויצאתי לעבודה. ההופעה הראשונה שלי היתה באיזה מושב עם מורה לריקודים. כל הערב ניגנתי, ובסוף הערב המורה אמרה לי, 'יואל, אתה מנגן לא רע, אבל למה אתה מחזיק את הכלי הפוך?'"

נראה שבגלל הכשרתו בנגינה בכינור, ברנד הפך את האקורדיון, כך שהמקלדת היתה בצד שמאל והבאסים ביד ימין, מפני שסבר שבדומה לכינור, המנגינה מופקת בצד השמאלי.

היית ממש הג'ימי הנדריקס של האקורדיון, טוב שלא שברת אותו...

"השתגעת? לא היה לי עוד כלי. בכל מקרה המשכתי לעבוד בבסיס התרבות של ההסתדרות, ואחר כך חזרתי לקיבוץ דליה".

חשבתי שלא אהבת את הקיבוץ.

"את הקיבוץ לא כל כך אהבתי, אבל היה לי אופנוע, ובקיבוץ היתה גם בחורה אחת... אבל הבנתי שאני לא יכול להופיע לנצח עם אותם חמישה שירים. אז התחלתי ללמוד אצל זיגי בינשטוק, שהיה ידוע בישראל באותם הימים. הוא זה שקישר אותי עם בית הספר לאקורדיון באיטליה בשם 'אנזאגי'".

המוזיקאי האיטלקי לואיג'י אנזאגי (1903–1963) פיתח שיטה ייחודית להוראת נגינה באקורדיון. הוא המציא שיטה מפורטת ויסודית ללימוד אקורדיון ועיבד לכלי זה יצירות קלאסיות רבות. הוא פתח רשת קונסרבטוריונים ברחבי איטליה, והסניף הראשי היה בעיר מילאנו.

ברנד ממשיך לספר: "נסעתי למילאנו ללמוד אקורדיון כמו שצריך, הייתי היחיד מישראל שהגיע. אנזאגי, האיש שהקים את בית הספר, אהב יהודים ואותי במיוחד. הוא ראה בי מעין בן ממשיך. באתי לכמה חודשים, נשארתי שנתיים ולמדתי גם איטלקית. בשנה השנייה כבר לימדתי אחרים לנגן לפי השיטה המיוחדת שלו. גם פגשתי שם בחורה, מישהי שווייצרית".

בעצם היית פלייבוי עם אקורדיון.

"כן, נו. אבל חזרתי ברגע שהיתה לי תעודה ממנו", הוא מצביע על קיר המשרד ומראה לי את תעודת הגמר שלו מבית הספר במילאנו, משנת 1961. "מאוד רציתי לחזור ארצה עם אוטו אמריקני, אבל בתקופה ההיא זה היה בלתי אפשרי להכניס מכוניות לישראל. אבל השווייצרית יכלה. אז באנו ארצה והלכנו לרבנות להסדיר את העניינים. אבל שם הסבירו לי שזה לא הולך ככה - צריך מקווה, גיור וכו'. אז היא אמרה לי, 'יואל, זה לא בא בחשבון'. עזבה אותי וחזרה לשווייץ. לפחות המכונית נשארה לי".

ואז פתחת חנות כלי נגינה?

"לא. חזרתי לנגן בהסתדרות באקורדיון, אבל רציתי יותר כסף. אז מצאתי איזה מרתף עלוב בתל אביב, דיברתי עם אנזאגי, קיבלתי זיכיון ופתחתי את בית הספר לאקורדיון בשיטת אנזאגי. אף אחד לא בא. כשרציתי להביא תלמידים, הלכתי ברחוב דיזנגוף ושמתי על כל עץ פתק עם המיקום של בית הספר. עד שהגעתי לעץ האחרון, הגיע אלי שוטר ואמר לי, 'או שאתה נכנס עכשיו למעצר על לכלוך של תל אביב, או שאתה עובר חזרה על כל דיזנגוף ואוסף את הפתקים. אמרתי לו, 'אין בעיה, עכשיו קצת מאוחר, אני אאסוף מחר'. השוטר ענה, 'בסדר, אני אבדוק אותך מחר!' אז הלכתי למחרת ואספתי את כל הפתקים אחד־אחד. אבל בינתיים ראו את זה אנשים, והתחילו להגיע תלמידים למרתף שלי בפינת דיזנגוף ופרישמן".

לומד אנגלית ונוסע ליפן

בשלב זה מצטרפים לשיחתנו שני בניו של יואל, אמיר ויואב.

"לא שכרת את המרתף, אבא? איך קנית אותו?" שואל אמיר.

"קניתי אותו בתשלומים", יואל צוחק. "אגב, המרתף נמצא עד היום ברשות המשפחה ומשמש גלריה של הבן השלישי שלי, רועי, ד"ר לפילוסופיה ולאמנות. התחלתי ללמד שם נגינה, אבל כשראיתי שאין לי מספיק עיבודים וחוברות לשירים הידועים, לקחתי כמה מנגינות קיימות ועיבדתי אותן לאקורדיון. מכרתי יפה מאוד את הספרים האלה דרך ההסתדרות.

"ב־1963 הייתי באיזו מסיבה של חברים ופגשתי את ורדה. היא היתה חיילת בצבא. עשיתי מה שצריך לעשות, והתחתנו! בינתיים במרתף לידי פתחו חנות פסנתרים, ואני רואה פסנתר נכנס־פסנתר יוצא. ואני אומר לעצמי - הרי פסנתר עולה הון תועפות ומכניס הרבה רווח. ראיתי שהולך לו, אז פתחתי בבן־יהודה מרתף לפסנתרים, שנקרא 'רסיטל'. שם התחלתי למכור כלים ואת החוברות של האקורדיונים. בכל יום שישי הסתכלתי בעיתון וראיתי מי מוכר פסנתרים משומשים. קניתי את הטובים ביותר ומכרתי אצלי במרתף.

"באחד הסיבובים מצאתי פסנתר 'ימאהה' שהגיע מיפן. גיליתי פסנתר יוצא דופן, עם צליל נהדר. שאלתי מי היבואנים וגיליתי שאלה שני עורכי דין מצוינים מחיפה, שלא כל כך עניינה אותם המוזיקה אבל הם היו קשורים ליבוא מיפן. בשנת 70' הצעתי להם הצעה וקניתי מהם את החנות שהקימו, 'כלי זמר'. יצרתי קשר עם היפנים. רציתי לנסוע לשם לסגור עניינים, אבל לא ידעתי איך לדבר איתם, אז התחלתי ללמוד אנגלית".

אמיר: "אני זוכר כילד את אבא יושב עם תקליטים של לימודי אנגלית, וחוזר על מילים שוב ושוב במשך שבוע ושבועיים, מתרגל את האנגלית ואז נוסע ליפן".

יואל: "זה לא היה מאוד מקובל אז לנסוע ליפן. חברת ימאהה, כמה שהם גדולים, יושבים בעיר קטנה בשם אממצו, שלוש שעות נסיעה ברכבת מטוקיו. הגעתי ודיברתי עם המנהלים בגרמנית, באיטלקית ובאנגלית, אבל לא הבנו זה את זה. למחרת שוב ניסינו, ובסוף איכשהו הצלחנו לתקשר. אמרו לי - מה אתה רוצה? אמרתי להם - להיות הנציג הבלעדי שלכם בישראל. לכמה זמן? לכמה שיותר. ואני אראה לכם שאתם תמכרו פי כמה וכמה כלים בישראל ממה שמכרתם עד עכשיו. הם התרשמו ממני ואמרו לי - מר ברנד, הזיכיון שלך! חתמתי. ואצל היפנים, הסכם זה קדוש! שאלו אותי אם אני רוצה לקחת גם את הזיכיון על האופנועים. לא לקחתי, אני מבין רק בכלים מוזיקליים".

בדיעבד, ההימור שלך השתלם מאוד. אבל למה בחרת בחברה יפנית שלא היתה מוכרת אז?

"מפני שכמוזיקאי הבנתי מייד שהיפנים ייצרו מוצרים יותר טובים מכל מה שהאירופאים ייצרו באותה תקופה: פסנתרים, כלי נשיפה וציוד הגברה. היפנים היו לוקחים את המוצר הכי טוב שיצא, מפרקים אותו, לומדים אותו, משפרים אותו, ואז מייצרים אותו יותר טוב ומוכרים אותו במחיר מעולה!

"כך התחלתי לייבא פסנתרים. אנשים בארץ ראו שיש כלים מצוינים במחירים טובים והתחילו לקנות. באותה תקופה התחיל גם שיגעון שתפס חזק מאוד - האורגנים הדו־קומתיים. באותו שלב היה חשוב מאוד לנשיא החברה היפנית ליצור שוק עולמי לאורגנים האלה, והם המציאו שיטה מאוד מסודרת ומאורגנת של לימודים בבית ספר Yamaha, שתפסה חזק מאוד בעולם וגם אצלנו. וכך, בכל מקום שבו הקמנו חנות, פתחנו גם בית ספר ללימוד נגינה בשיטת Yamaha, שאשתי ורדה ניהלה. במשך השנים עשרות אלפי תלמידים למדו במסגרות האלו, וקיימנו קונצרטים בכל סוף שנה".

"יום אחד מצאתי פסנתר 'ימאהה' שהגיע מיפן. זה היה פסנתר יוצא דופן, עם צליל נהדר. היבואנים היו שני עורכי דין מצוינים מחיפה, שלא עניינה אותם המוזיקה. קניתי מהם את החנות שהקימו – 'כלי זמר'. רציתי לנסוע ליפן לסגור עניינים אבל לא ידעתי לדבר, אז התחלתי ללמוד אנגלית"

ההצלחה באה מייד?

"לא. אף פעם לא היה רגע כזה שבו הפכנו לרשת הכי גדולה. בשנות ה־80 החל ביקוש יותר גדול לכלי נגינה. גדלנו לאט. הוספנו עוד חנות ועוד חנות של כלי זמר. גם את החנות בדיזנגוף סנטר קניתי לגמרי במקרה. באו אלי שניים ושאלו: אתה רוצה לקנות את הנכס הזה ברחוב דיזנגוף? הלכתי להסתכל וראיתי חנות יפה צופה לרחוב. שאלתי: כמה זה יעלה? אמרו לי: מחיר סביר. אמרתי בסדר. הבאתי עורך דין, והתיישבנו עם הבנקים לדבר על הקנייה.

"פתאום אני שם לב שהם אומרים שקומת הקרקע משועבדת לבנק הזה והקומה השנייה לבנק ההוא. ואז אני מבין שאנחנו מדברים לא על קנייה של קומה אחת, אלא של ארבע קומות, ובאותו מחיר! ראיתי שעורך הדין ניסה להבהיר להם שאנחנו מדברים רק על קומת הרחוב. בעטתי בו מתחת לשולחן שישתוק ולא יוציא מילה. כך קניתי ארבע קומות, על הדרך".

בשנות ה־90 הרוק נעשה אופנתי, ואתם ייבאתם לישראל את שתי הגיטרות החשמליות הטובות בעולם - פנדר וגיבסון. איך זה קרה?

"תמיד העסקתי אנשי מקצוע טובים. אחרי שהכירו אותנו עם Yamaha וראו שאנחנו הכי טובים, הסתובבתי בתערוכות בחו"ל. עמוס גן־אור, שהיה אחראי לגיטרות אצלנו, אמר לי שאלה שתי חברות הגיטרה הטובות בעולם, אבל אין סיכוי שהן יסכימו להגיע אלינו יחד. הלכתי לאנשי החברות ואמרתי להם: חברים, אנחנו נגדיל לכם את המכירות, אבל אנחנו צריכים שתהיה לנו בלעדיות. כך קיבלנו את שתיהן. בוא תראה מה זה אומר בפועל להיות יבואן של 80 המותגים הכי נחשבים בעולם".

ברנד לוקח אותי למחסן העצום של "כלי זמר", הנמצא מתחת למשרדי החברה. גודלו של המחסן מהמם אותי. יש בו מדפים על גבי מדפים עם אלפי גיטרות, מגברים, פסנתרים ומערכות תופים. וזה לא מחסן רגיל עם סחורה רגילה. כל אחד מאלפי הקרטונים האלה יגשים יום אחד את חלומם של ילד או ילדה שיקבלו את הכלי המוזיקלי הראשון שלהם ויתחילו לנגן.

כיום, רשת "כלי זמר" הינה רשת כלי הנגינה וההגברה הגדולה בישראל ומייצגת חברות כלי נגינה מהמובילות בעולם. למכירת כלי הנגינה נוספה בשנים האחרונות פעילות חטיבת סאונד מקצועית, והרשת התרחבה גם לתחום הגברת הבמה והתקנת מערכות סאונד מקצועיות בפרויקטים ובעסקים.

הקונצרט האחרון של רבין

"בשנות ה־90 הסניף של 'כלי זמר' בדיזנגוף 'כיכב' לא רק בזכות הגיטרות, היו גם הפיגועים. ישבנו במשרדים שלנו ופתאום שמענו בום ענקי - המחבל התפוצץ ממש במעבר החציה הנמצא מול החנות, וכל הזגוגיות התנפצו. והילדים שהיו שם..." קולו של ברנד שוב נשנק. "זו היתה תקופה קשה. ברור שדבר כזה מזכיר לך את השואה, אי אפשר שלא לחשוב על זה". יואל שותק לרגע.

כשאנו שבים למשרד, אני מבחין בתמונה על הקיר שבה נראה יצחק רבין ז"ל עם ילדים יפנים. ברנד בוחן את התמונה כמציץ מבעד לקרעי הזיכרון. "זה היה האירוע האחרון שבו רבין השתתף לפני העצרת שבה נרצח בכיכר. זה היה קונצרט של תלמידים צעירים ש'כלי זמר', יחד עם השגרירות היפנית וחברת Yamaha, ארגנו בארץ. הבאנו את כל התלמידים המצטיינים מישראל ומיפן, והם ישבו על הבמה וניגנו קונצרט שלם. בגלל הביקוש הגדול היו שני אירועים: הראשון היה ביום חמישי בערב ובו השתתף רבין, שאגב מאוד אהב מוזיקה; והקונצרט השני היה במוצאי שבת, במקביל לעצרת ההיא".

ברנד עוצר לרגע, מבטו אובד בחלל כחוזר אחורה בזמן. "אתה יודע, פעם הוזמנתי לפגישה עם רבין בביתו. הוא הגיע באיחור של חצי שעה. הוא אמר, 'אתחיל לדבר עם כל המכובדים שמחכים לי, ואחרי כך אשב לאכול'. ואז לאה רעייתו עצרה אותו ואמרה לו, 'לא! שום כלום! קודם תאכל ואחרי זה תדבר עם כולם, הם יחכו'. ורבין עשה כדבריה.

"מני פאר הנחה את הקונצרט השני שערכנו במוצ"ש. פתאום, לקראת הסוף, הוא לחש לי באוזן, 'יואל, ירו ברבין. מה לעשות?' אמרתי לו, 'מני, אל תחתוך את המוזיקה, יהיה לנו זמן לדאגה. אבל הילדים התכוננו לזה כל כך הרבה, והם צריכים לנגן, אי אפשר לשבור להם את החלום. בסוף האירוע נודיע'. וכך עשינו".

יואל, כשאתה מסתכל על חייך לאחור וחושב על הדרך שעשית כילד עם כינור שברח מהנאצים, ועד שהפכת למנכ"ל של אימפריה מוזיקלית בישראל, מה היית רוצה שיזכרו לגביך?

"שהאהבה למוזיקה היתה ונשארה הדבר הכי חשוב בכל העשייה. אין הרבה תחומים שכל מי שמקים, עושה ומתעסק בהם, עושה את זה קודם כל מאהבה גדולה של התחום. 52 שנה 'כלי זמר' קיימים, ואנחנו גאים שאף פעם לא היה לנו יחצן. העדפנו לתרום לילדים חולים ולכאלו שלא יכולים. ולכל האנשים הצעירים אני אומר: תזכרו, זה חשוב לעשות את מה שאתם אוהבים, וחשוב להמשיך ולהתקדם ולעלות, אבל לא חייבים בקפיצות! אפשר גם לאט־לאט, בעלייה סבירה.

"הדבר הכי חשוב מבחינתי היה להביא את המוצרים הכי טובים בעולם בשביל המוזיקאים של ישראל. המזל שלי היה שפה אוהבים כל כך מוזיקה, ממש מרגע הלידה", ברנד צוחק ושוקע בהרהורים. כשהוא מגיח חזרה מהם, הוא מחייך ואומר בקול רך: "ככה אלוהים סידר את העולם. ילדים אוהבים מוזיקה, כי אין דבר יותר טוב מזה".

shishabat@israelhayom.co.il