דורון מדלי: "הלוואי שילמדו בבתי הספר על אירוויזיון ולא רק על מלחמות ישראל"

כשנועה קירל התקשרה אל דורון מדלי לבשר לו שיש אירוויזיון על הפרק, הוא היה באמצע טיול ארוך באיסטנבול. "זה היה באוגוסט האחרון. אמרתי לה שאני חוזר לארץ רק בעוד כמה שבועות, ושהיא צריכה קודם לבדוק שהתנאים מאפשרים. אירוויזיון זה דבר מורכב, זה לא 'יאללה, איזה כיף, בואו ניסע'".

מהצד זה נראה בדיוק ככה. למה להתלבט?

"יש הרבה מאוד כסף שהרבה גופים משקיעים, ויש מקומות שבהם גם האמן עצמו נדרש. הטלפון של נועה בא ברגע שפנו אליה מהתאגיד. היא ביקשה ממני הסברים על מה זה לייצג את ישראל באירוויזיון. אמרתי לה שניפגש ונדבר כשאחזור, כי זה היה תשעה חודשים לפני התחרות עצמה, אבל היא לא השאירה לי הרבה אופציות (צוחק). אז נפגשנו, והבנו שהתנאים מאפשרים ייצוג מכובד וגם מיינדסט - שאנחנו עושים את זה כדי לנצח".

יש לך מיינדסט אחר?

"צריך לזכור שבסוף לא אני זה שמייצג את ישראל על הבמה, אני עושה את המסביב. לכן זה לא משנה אם רק אני בא כדי לנצח, צריך שכל הצוות יהיה במיינדסט הזה, וגם הזמרת. נועה קירל היא ספורטאית אולימפית, היא לא רגילה. לגישתי, הקיצונית אולי, סתם לנסוע להשתתף זה לא בשבילי יותר, ואני לא ממליץ על זה לאף אחד, כי ההשקעה היא גדולה מדי. צריך לנסוע רק אחרי שהשקעת הכל כדי להגיע לטופ".

רק אל תשברי לי ת'לב

ספורטאי אולימפי בדרך כלל מביך כשהוא נוסע לאולימפיאדה בפעם השנייה אחרי מדליית זהב. מי משחזר הישג אחרי שכבר היה בטופ?

"ספורטאי אולימפי לא יוותר על אולימפיאדה נוספת, כל עוד הם יכולים להתחרות ולהגיע לעוד הישג, על זה עובד הספורט. ספורטאים אולימפיים לא מוותרים על ההזדמנות. ברור שאי אפשר לזכות בכל שנה במקום הראשון, אבל כן אפשר להגיע בכל שנה ללהיט בינלאומי, להופעה בלתי נשכחת. וזה כוחו של צוות ישראלי.

"המשימה לא מונחת על כתפיו של אדם אחד, אז חודש לפני האירוויזיון (שייערך בשלבים בין 13 ל־19 במאי בליברפול; מ"ק) אנחנו נוסעים לייצר עוד רגע בלתי נשכח, ולנצח. זה מאוד מרגש, כי זה באמת 50 שנה. הסיפור מאילנית ועד נועה קירל הוא מדהים, ואפשר ללמוד ממנו המון. הלוואי שילמדו בבית הספר על אירוויזיון ולא רק על מלחמות ישראל".

מה יקרה אם לא תזכו ולא יהיה בלתי נשכח?

"הכל יהיה בסדר. וזה יהיה בלתי נשכח".

אמירה בלתי נשכחת של מדלי מהפעם הקודמת שבה העפיל לאירוויזיון, ב־2018, היתה שנטע ברזילי "נקלעה לסיטואציה". לרגל פגישתנו צפיתי בראיון המקורי שנתן, וגיליתי שיחת עומק מז'אנר קואוצ'רי, שבה דורון מסביר שמראש אמר לנטע, בדומה למה שאני שומעת ממנו הפעם בציטוטי השיחה עם נועה, שעל בימות איגוד השידור האירופי עולים רק על מנת - אומר זאת בשפה שלי - להביא את האירוויזיון לירושלים. כלומר, לתל אביב.

"מי שראה את הראיון ההוא כולו מבין על מה מדובר, כי הדברים נאמרו בחיוך גדול. השאלה היתה טריקית: שאלו את הילד שגדל על האירוויזיון מי ניצח יותר בעצם ההגעה של 'TOY' לליסבון - אני או נטע. אמרתי שבסיפור שלי אני ניצחתי ונטע נקלעה".

הצבת את נטע במשוואה הפנטסטית שרקמת מילדות?

"כן, ברור שהאירוויזיון הוא חלום שטיפחתי מילדות, ובמימוש הזה היו לי גם את המשלחת הענקית של סתיו בגר, חברי מילדות, ואת נטע וכולם. אחר כך גזרו את הכותרת ושמו אותה באתר מאקו, וזה מה שעשה את הרעש ולא הראיון עצמו. "תחשבי כמה כניסות יש לאמירה מנותקת כזאת: 'דורון מדלי: אני ניצחתי, נטע רק נקלעה לסיטואציה'. ודאי שזה לא נראה טוב. זה גם היה רק כמה ימים אחרי הזכייה. נטע היתה מלכת ישראל, ואסור היה לומר שום דבר שאינו דברי הלל".

בטח היית המום.

"בעיקר הבנתי שצירוף המילים הזה יהפוך למטבע לשון, ייכנס חזק ויעבור תהליך. שיקטלו אותי ויצחקו עלי, כי יש לי את הניסיון הזה מהשירים שלי. שבהתחלה צוחקים עלי, ואז הם הופכים למטבע לשון. תראי מה קורה בפועל, חמש שנים אחרי אנשים משתמשים במטבע הלשון הזה, ואין להם מושג מה המקור שלו".

אתה שומע אנשים סביבך משתמשים ב"נקלעתי" בלי קשר אליך?

"המון. בלי הפסקה. אנשים מתרצים את זה בהרבה הומור: 'אני לא קשור, אני רק נקלעתי לסיטואציה'. השימוש הכי מרתק ששמעתי השנה היה כשאמנון אברמוביץ' אמר בשבוע של תוצאות הבחירות שהוא מצטט את האיש שכתב לנטע ברזילי - הוא אפילו לא זוכר את שמי - 'איתמר בן גביר ניצח בבחירות, וביבי רק נקלע לסיטואציה'. הוא השתמש בזה פעמיים".

בכל זאת מעליב קצת, לא?

"מה פתאום, אנחנו במשחק. מה עושה אדם שיש לציבור עניין במה שהוא עושה? מתראיין. ואז אני בזירה, ובזירה הזאת יש חוקים: אם אמרת משהו שתופס את תשומת הלב - תהיה מוכן לקרקס. לכולם יהיה מה להגיד על כל משפט".

פה זה לא אירופה

מֶדַלִי (45), שמתגורר ביפו, הוא איש של מילים. אולי משום כך הוא זקוק להרבה שקט.

הטיול שהוא היה בעיצומו כששיחת הטלפון מקירל הגיעה החל עוד בימי מגיפת הקורונה. כמו גיבורת הספר "לאכול להתפלל לאהוב" (זוכרים את ג'וליה רוברטס בגרסה הקולנועית?) הוא נפרד מדירתו ומכל רכושו, שם חפצים במכולה, ארז תרמיל על הגב ויצא - לראשונה בגיל 42 - למה שהוא מגדיר "שם קוד: טיול אחרי צבא".

"כבר המון שנים אני לא עובד בפורמט של קמים בבוקר והולכים לעבודה, הייתי כזה גם הרבה לפני הקורונה. אז במשך שנה אחת הספקתי לנדוד ולבקר ב־15 מדינות מסביב לעולם. כל מדינה ששעריה נותרו פתוחים למרות המגיפה - נכנסתי אליה. בלי לתכנן כלום.

"התחלתי באפריקה, קניה ומרוקו. חוויה של מסע בזמן אחורה. מרוקו זה חזרה לשורש יהודי מאוד עתיק. עשיתי שם ממש סיבוב שלם. מקזבלנקה למרקש דרך כל הערים, עד הצפון לטנג'יר ואז לאגדיר שבדרום. דרך הרי הריף, האטלס, מדבריות, חוויה שאין כמותה. רציתי לבקר ביותר מדינות באפריקה, אבל אז סגרו בגלל הדלתא והאומיקרון".

התחסנת לקורונה?

"הספקתי לעשות שני חיסונים לפני שנסעתי, וחליתי כשהייתי במרוקו. אני לא מתרגש מענייני בריאות בכלל, צריך לתת לגוף לחלות במה שמגיע ולתת לו להירפא בעצמו. איפשהו באמצע השנה הבנתי שאנחנו בשנת שמיטה של היהדות, זה מאוד סידר לי את מה שאני עושה. הבנתי שגם אני בשנת שמיטה".

חקלאים בשנת שמיטה מתפרנסים מהסדרים כלכליים שהיהדות תכננה מראש. אמן בשמיטה - ממה חי?

"מתמלוגים. אני מתפרנס יפה מאוד מתמלוגים כיוצר, ולפני שנסעתי עשיתי המון הרצאות. היתה תקופה לפני הטיול שבה כבר חזרו לחיים, לאקשן, ורצו השראה ותוכן. אז הרווחתי הרבה כסף, שכמו כל דבר בישראל מגיע חודשים אחרי, שוטף פלוס. מצאתי את עצמי מטייל בעולם, ומשכורת נכנסת אל תוך הטיול. אבל הדבר החשוב ביותר שצריך לומר הוא שלטייל בעולם זה לא באמת יקר, אפילו זול משמעותית לעומת לחיות בישראל. ולכן גם לא ממש נדרש כסף ואפשר לטייל בכל תקציב שהוא".

אז לאן אחרי מרוקו?

"עברתי משם לספרד, ואז עשיתי שיבה לספרד - במקום גירוש ספרד. הרגשתי שעשיתי את הדרך ההפוכה. משם למקסיקו ולמרכז אמריקה, קוסטה ריקה, קולומביה. חזרתי לארץ כי היו לי כמה אירועים משפחתיים שמחים, והמשכתי לאירופה".

בספרד התעכבת יותר?

"כן. ספרד מרגישה לי כמו בית שני, אני מאוהב בחצי האי האיברי. למדתי שם ספרדית והתאהבתי בשפה, באנשים, באוכל. הקונספט הזה של הטאפאסים, הסיאסטה, אהבת התרבות. המדינה הזאת מכורה לתרבות של עצמה".

זה לא משהו שאפשר להגיד על ישראל.

"אני חושב שיש כאן עניין של מדינה צעירה מול מדינה ותיקה. אני מסתכל על זה בשנים האחרונות. אנחנו צעירים, אז הכל בוער, סוער, משתנה ולא יציב. ספרד כבר אחרי הבלאגנים, ומדובר בבלאגנים גדולים שאין כמותם - מלחמות דת בפנים ובחוץ, החלפת משטרים. הם דמוקרטיה חדשה בסך הכל. אני מרגיש שם רוגע. הספרדים עברו המון כמדינה, וזה גרם למערכת להירגע".

אני שואלת על מדינה שמכורה לתרבות של עצמה, כי יש ביקורת על כך שהשירים שלנו לאירוויזיון, "יוניקורן" בפרט ובשנים האחרונות בכלל, כבר לא בעברית.

"אני אחראי לזה, עברנו לשיר שירים באנגלית באשמתי. חקרתי למה ארבע שנים רצוף לא עלינו לגמר בשנות האלפיים, והגעתי למסקנה שזה שרוב המדינות עברו לשיר באנגלית כדי להקל את התחרות, ואנחנו התעקשנו על 50 אחוזים עברית - היה בעוכרינו, כי זה לא לפה ולא לשם. אז הגשתי בקשה לרשות השידור ב־2015, ושינו את התקנון".

אם הבעיה היא שזה לא פה ולא שם, למה לא הכל בעברית?

"גם כשהשירים שלנו באנגלית, אנחנו מעבירים את ישראל דרכם. השיר הראשון שכתבתי אחרי שינוי התקנון היה 'גולדן בוי', שייצג כולו באנגלית. הצלחנו לשמור שם על אווירה ים־תיכונית, זה אנגלית ערסית קצת. אחרי זה היה לנו את האנגלית המחורפנת של 'טוי', שגם יש בה אווירה ים־תיכונית ומופרעות, והצלחנו להעביר תחושה של משהו שיכול להגיע רק מישראל - ועדיין באנגלית.

"ועכשיו, ב'יוניקורן', אני חושב שמעצם העובדה שאנחנו יוצרים ישראלים שיושבים בישראל וכותבים שיר, זה לא משנה איזו שפה יש בו - כי הדנ"א ישראלי".

מהפכה של שמחה

בוא נדבר על משלב של שפה.

"בואי נדבר על משלב".

ספציפית, "יוניקורן" זה שיר לאירוויזיון, אבל אם אתה יוצר שירים בעברית, ובשביל הקהל הישראלי, למה לא להרים את המשלב?"

כי אני לא רוצה להרים במובן הזה. אני רוצה להרים את המצב רוח".

שפה גבוהה מורידה את המצב רוח?

"בסוג המוזיקה שעשיתי בעשור האחרון, אין לה מקום בעיניי. אני גם באמת חושב שהמוזיקה הישראלית במשך עשרות שנים נשענה על שפה לא מדוברת. אני לא רוצה ליצור מתוך איזה שגרירות של 'אני אחראי על שפה', אלא מתוך אני אחראי על הצלחה של שיר, על הצלחה של זמר, על מצב רוח של כמה שיותר אנשים. אלה הדברים שעומדים בפניי".

למה זה סותר? אם תדבר במילים גבוהות, לא יבינו אותך? גם הסלנגים שמופיעים בשירים שלך הם נישתיים, ולוקח זמן עד שכל השומעים מכירים אותם.

"אני לא מדבר בשפה גבוהה בשירים, כי אני לא חושב שזה מעניין. המשכנו ז'אנר של מהפכה של שמחה, המשכנו מוזיקה קלילה. המטרה שלה היא לא להיות המשך של שיחה רצינית או של החדשות. המוזיקה שלי צריכה להיות משהו שאפשר לשיר במקלחת ובאוטו ובחתונה ובמסיבה.

"למוזיקה שיצרתי אין תפקיד מילולי, אלא לשבור חזק את המצב רוח, לעומת המצב רוח הכללי שהמדינה הזאת מכתיבה, שהוא מצב רוח של חדשות ודרמה וחרדה. עניין אותי לשבור את הסיפור ולערבב אותו. יש נרטיב שולט בתודעה הישראלית, והוא לא נרטיב שמח".

היו שירים שמחים גם בפלמ"ח, נגיד, והם בשפה גבוהה.

"נכון, אבל אני גם לא יודע איך התייחסו אליהם אז, אולי אפילו בזלזול מסוים. (מפזם) 'לך ותקרא ותביא את החבר'ה לכאן' (מתוך 'שיר השכונה' של התרנגולים, שכתב יוצא הפלמ"ח חיים חפר והלחין סשה ארגוב; מ"ק). התייחסו לזה כאל שפת רחוב".

לכל שפת רחוב יש התיישנות שבמרחק הזמן מצטלצלת כשפה יפה. למשל, אם נמשיך עם שיר השכונה - "תביט ותראה".  מעניין אותך לכתוב שיר עולץ במשלב גבוה?

"אני לא טוב בזה. זה דיון ישן שעבר מן העולם. מוזיקה היא דבר רחב עם תפקידים משמעותיים יותר מאשר איזו מילה בסדר או לא בסדר לכתוב. היה פה הרבה שנים אינטרס להשפיל ולהוריד אוכלוסיות שלמות, לזלזל בהן ולהתנשא עליהן רק בגלל המוזיקה שהן שומעות. כל הדיון על מוזיקה מזרחית וזמרים מזרחיים, שבעיניי מוצה לפני עשור, היה כלי נשק נגד אוכלוסיות מסוימות. כאילו יש רק דרך אחת לתרבות".

שיח המשלב הוא דיון אשכנזי־מזרחי בעיניך?

"כן. לחלוטין".

כלומר, מבחינתך אני שואלת על משלב גבוה כי אני אשכנזייה?

"יש מצב. אבל זה לא לגנותך, זה פשוט כי את מגיעה ממקום כזה. שם נולדת, גדלת וצמחת, ואולי זאת גם המוזיקה ששמעת בבית".

אבל אשכנזים לא דיברו בשפה יותר יפה ממזרחים, בטח לא בהגייה יותר נכונה.

"זה עניין של סגנון. בוורידים של המדינה הזאת יש חלוקה לאשכנזים ולמזרחים".

מה אתה, אגב?

"חצי חלבּי וחצי אשכנזי. אני לא מובהק. גדלתי ברמת השרון".

קוראים לזה שגעת

יש לדעתך קורלציה בין משלב לשוני לבין סוג המוזיקה?

"אני לא מתעסק בגבהים, אני מתעסק בסגנון. מוזיקה ים־תיכונית מגיעה עם שפה משלה. משלב גבוה ומשלב נמוך זה חלוקת ציונים בעיניי".

אבל יש פער תהומי בין העברית שאתה מדבר בה לבין השפה שאתה כותב בה.

"לפזמונים יש תפקיד יותר חשוב וגדול מאשר לשיח, ועברית זו שפה לא מוזיקלית. כדי להגיד 'אני אוהב אותך' אהוד מנור המציא את שפת הב', כי מבחינה מוזיקלית זה לא נעים באוזן. ולכן אימצנו את המוות - 'אני חולה עלייך', 'מתה עליך', 'שרופה עליך'". כל האסונות".

מה עם "חי"? הצליח באירוויזיון. אתה עברת ל"אי"?

"נכון. זו לא שפה קלה למוזיקה. לכן אנחנו משחקים איתה ומקלילים אותה. גם אצל אלתרמן, כשחנה'לה התבלבלה - זה כיף. אפשר לפשפש ביצירות של כל הוותיקים ולבדוק את הדבר הזה. גם בקרב הצעירים, חנן בן ארי - מ'תותים' ועד 'שמש', זה עולמות אחרים.

"יש, אגב, כאלה שהם לא בעניין של יצירה קלילה. נגיד אריק איינשטיין, יש לו את כל הקשת, הוא היה הכי רציני והכי מצחיק, אבל אם ניקח את שלמה ארצי - אין שירים קלילים, משעשעים, הומוריסטיים. תמיד יש מידת רצינות. האמן הגדול ביותר שחי כרגע בישראל, שהוא הביוגרף שלנו של מי שזכה לחיות בדור שלו, אין בו טיפת הומור".

הוא אפילו לא עשה גרסה מתוקנת ל"ברוך ג'מילי".

"נכון. לעומת מקביליו מתי כספי או אפילו יהודה פוליקר, שיש לו את השירים היווניים, ו'פומה פומה' ו'בכפיים בכפיים'. וגם 'יום שישי את יודעת'".

עבדתי עם עומר אדם מאז שהיה בן 16, הייתי מנהל אמנותי שלו. אבל הגיע שלב שבו עומר הפך להיות מותג, עומר אדם הוא גדול מכל מה שהיה פה אי פעם

השירים הראשונים שלך שהתפרסמו היו בז'אנר מלנכולי - וזכו להצלחה עצומה.

"'אם יש גן עדן' של אייל גולן ו'אבא' של שלומי שבת - הם הפכו להיות שירים טיפוליים שלוחצים על נקודה של כאב והרבה בכי. זה משהו שרציתי לבטא אחורה, והיתה לי גם המחשבה שאם אני רוצה להשתייך למוזיקה ישראלית, אני חייב להתחיל ממקום פצוע וכואב.

"את השמחה שלי ביטאתי רק דרך שירי ילדים שכתבתי לפסטיגל באותן שנים. 'לעוף' של הראל סקעת, 'שלוש חברות', 'שרה לעולם'. יש לי איזה 30 שירי פסטיגל. את כל השמחה הוצאתי על הילדים, עד שהגיע שלב שהבנתי שמתחשק לי לשמוח עם אנשים בגיל שלי. המפגש עם עומר אדם אפשר לי את זה. עומר זה קלילות של נעורים, גוף של נער עם נשמה וקול של מבוגר. השילוב הזה אפשר לחצות קהלים".

אתם בקשר?

"כן, בטח. אבל לא התראינו הרבה זמן".

מה אתה אומר על המעבר שלו לדובאי?

"אני מעריץ אותו. עבדנו יחד מאז שהיה בן 16, הייתי מנהל אמנותי שלו, כתבתי את רוב השירים שלו בחמש השנים הראשונות בקריירה, ואז המשכתי ללוות אותו וכתבנו עוד שירים ביחד. אבל הגיע שלב שבו עומר הפך להיות מותג, עומר אדם הוא גדול מכל מה שהיה פה אי פעם. וכשדבר כזה קורה, אתה מתקשה להפריד בין התופעה שאתה לבין האדם הרגיל שנשארת.

"למשל, אצל סטיב ג'ובס היה אותו דבר מול אפל. אי אפשר היה להבין מה ההבדל אצל פרינס, זכרו לברכה. לקהל אין יכולת להבין את ההבדל בין הכותרת הגדולה לבין האדם הפשוט. ואותו דבר קרה לעומר. כאן זה אפילו יותר סמלי, כי שם משפחתו הוא אדם".

אז הוא הפך לסמל ונאלץ לעזוב?

"אם התהילה מגיעה אליך בגיל 25, יש לך בסיס יציב מלפני זה. אתה חזק. אבל אם התהילה מגדירה את האישיות שלך וזה קורה מגיל 16, אז צריך לעשות המון כדי לשרוד, במיוחד כשאתה לא יודע שזה מה שקורה לך, כי אתה האבטיפוס. עומר אדם הוא הראשון של עוצמות תהילה כאלה בישראל".

יותר מאיל גולן בשיאו?

"איל גולן לא התחיל בגיל 16. אין אירוע שמח בישראל עם פחות מעשרה שירים של עומר אדם. הוא הפסקול של השמחה הישראלית כבר כמעט עשור, ולכן אני מעריץ אותו שהוא עבר לדובאי. לא בגלל דובאי כמקום ספציפי, אלא כי מדובר באדם שלא יכול להסתובב בישראל, ויש לו הצורך להיות חברתי ונורמלי, לצאת רגע מהבית בלי שכל אדם שפוגש אותך ירצה ממך משהו. וישראל היא כמו הקלישאה - מקום מאוד קטן, וצריך אוויר לנשימה".

אז עומר אדם כמשל?

"כן, זה נכון גם לאמנים אחרים, וגם לכאלה שהם מתחת לרדאר. למשל, אין לך מושג שאברהם טל לא היה פה כמה חודשים טובים כי הוא פחות מייצר דרמה. יש הרבה סוגים של מוכרות. כל מי שמרגיש צורך לקחת פסק זמן מגלה שזה בלתי אפשרי פה.

"גם אני הרגשתי שבכל מפגש שלי בישראל כולם רוצים ממני משהו. הגעתי לשלב של מוכרות גדולה, וגם איזה תו איכות של 'הנה בנאדם שאפשר לקחת ממנו שיר וזה מפתח להצלחה'. לא רציתי שזה יהיה בסיס התקשורת שלי עם אנשים. רציתי להיכנס לחתונה בלי שכולם יבקשו ממני שאכתוב להם. זאת היתה אחת הסיבות לצאת מהמשחק אל הטיול הגדול שלי".

אני רוצה בנפש פנימה

כתבת הרבה שירי ילדים, יש לך מעמד מבוסס. אתה לא רוצה ילדים משלך?

"כדי להביא ילדים כשאתה הומו, נדרשים ברמה הפרקטית הרבה מאמץ, כסף וסבלנות. אבל עוד קודם, ברמה המהותית, אנחנו נמצאים בעולם שבו אנשים פשוט מביאים ילדים, מכוח האינרציה, וההומוסקסואל נאלץ להשקיע יותר מחשבה בעצם שאלת ההתרבות יותר מאשר ההטרוסקסואל.

"כאשר הצבתי בפניי את השאלות הללו, הגעתי למסקנה שמעבר לאינסטינקט האימהי, שמרגע שאני לא אישה לא קיים בי, אני מרגיש שאין בי האינסטינקט הזה של ההמשכיות".

היצירה שלך היא שיא ההמשכיות.

"לא יצרתי את השירים בשביל זה. הרבה אנשים מתייחסים לשירים כאל ילדים. מקובל להשוות את תהליך היצירה לתהליך לידה, אבל בסוף זה משהו שנישא על כנף הרוח. זה לא אדם עם נשמה שצריך לטפח ולאהוב.

"הרבה אנשים מתעסקים בלהביא אנשים לעולם ופחות במה קורה כשהם גדלים. אותי מעניין לעזור לאנשים לטפל בעצמם, לעורר בהם השראה ברגע שכבר אין לידם מי שידחוף ויעודד להגשים את חלומותיהם. כשנגמר הפיקוח על עשיית שיעורי בית או כשמפסיקים לשלם לך על חוגים - את אמורה לדאוג לעצמך. ושם האנושות עושה את הטעויות הכי גדולות".

השיחה עם נועה קירל קטעה את המסע האישי שלך בעולם. ביום שאחרי האירוויזיון - תמשיך לחפש?

"הבטחתי לעצמי שיש עוד דברים לעשות בחיים חוץ מלכתוב שירים, ויצאתי כדי לברר מה בא לי לעשות. אני בתקופת מעבר בחיים שלי, של חיפושים. אבל אני לא יכול למצוא משהו בקלות אחרי שבמשך 40 ומשהו שנה עשיתי את מה שנולדתי לתוכו - שזה תחום המוזיקה והבידור.

"אז נראה לי שהתהליך יהיה קודם כל להתנקות מהתודעה של הדבר שאני רגיל אליו. את זה אני עושה דרך טיול. כשאני לא נמצא בארץ, אני יכול להרשות לעצמי יותר בקלות להיות אנונימי במלוא מובן המילה. לא מחויב לשום דבר: לשייכות, לכישרון, למקצוע, לסיפור הישראלי, לזהות. אנונימיות ברמות הכי עמוקות שלה. טבולה ראסה. לתת לדברים חדשים לעניין אותי".

מדמיין את עצמך עוסק במשהו אחר?

"אני אדם שמדמיין, אבל פה עדיין לא. יש משהו שהגוף לומד דרך הליכה פיזית. המוח עובר חיווט מחדש של אופציות לחיים בצורה אחרת לגמרי, וזה מאוד מסקרן אותי לעבור את החוויה הזאת. הייתי מאוד שמח למישהו שיגלה לי את התשובה".