זהו זמן בירור. זמן התדייקות. הימים ימים מורכבים ובשלה העת לאפשר לאמיתות, שהיו חנוקות ונעלמות, לצוף מעלה, להתברר ולהיטהר. אני גם כבר לא צעיר ולא את כל הסחלה צריך לשאת עד הקבר. ממה שאפשר להשתחרר - מומלץ בחום להשתחרר.
אז הנה הווידויים שלי להיום. נמעניהם רבים, מן הראוי היה שאשמיע אותם בפניהם באופן ישיר, פנים אל פנים, אבל בושתי. בושתי. בשפנותי אני עושה את זה ככה, כאן, בתקווה שייתקלו ויידעו.
ד"ר שמואל, יקירי אהובי, שעה שאתה מאלץ אותי לסובב את ראשי ימינה, עם שואב הרוק המגוחך תחוב בשמאל פי, אל עבר המסך שעליו מתנוסס פענוח צילום הרנטגן שאותו ביצעת קודם לכן, זוכר? ואז אתה מצביע ואומר לי: "תסתכל, הנה כאן, זה ממש־ממש גמור, הריקבון מגיע כמעט לרקמת העצם, כאן, בדיוק כאן". ואני מביט ואומר לך "וואלה" כמשתומם. יותר נכון, אני אומר "וואווה", כי אי אפשר להגיד "וואלה" עם צינור בפה - אני לא באמת משתומם. אני גם לא באמת מבין. אני בכלל לא רואה כלום במה שאתה מראה לי, נשמה. אני רואה כתמים עמומים, לבנים על רקע כהה, שאכן נראים כמו שיניים, אבל אין לי שום מושג מה אומר כל כתם ומה אומרת השכבה הערפילית הדקה הזו מימין לשן. ואתה יודע משהו, מולי? ותסלח לי שאני אומר את זה ככה בבוטות, כן? נראה לי שגם אתה לא מבין מה רואים שם.
בוא, מדובר בקטע של רבע מילימטר שהוא קצת, ממש קצת, יותר בהיר ויותר דליל מהקטע שמתחתיו. על זה שתל? על זה הרדמות וחיתוכים ובניית עצם? על זה להשכיב עשירייה? אולי זה סתם עניין של תאורה? אולי של זווית? רגע: זוכר שאמרת לי ללחוץ עם האצבע ולא לזוז? אז טוב, זזתי. גם שחררתי את האצבע (כי הלכתי להקיא!) וגם זזתי. נו, מה תגיד עכשיו? זה אמין, הכתם המסכן הזה שעליו אתה בונה את כל הקידוחים האלה עכשיו?
והשאלה היא: אם כל זה כל כך ברור וכל כך נכון, אז למה לעזאזל אני אומר לו "כן, כן"? למה אני מעמיד פנים כאילו אני מבין משהו ממה שהוא אומר?
התמיהה הזו גדלה שבעתיים בסיטואציה טעונה ודרמטית הרבה יותר, בשעה שמוט האולטרה־סאונד גולש על פני בטן האם ההריונית ושני בני הזוג נועצים עיניים דומעות במסך עמוס הפריטים. והרופא או הטכנאית, בקול מתנגן השמור למעמדים כאלה, הולכים ומשוררים, משוררים והולכים: "הנה הראאאאש וזה הלבבבבב שלו או שלה, תכף נראאאאאאה, שלו! שלו! הנה אתם רואים, ממש רואים. איזה יופי!"
ארבע פעמים, תודה לאל, הייתי במעמדים כאלה. ואני רוצה לומר בצורה הברורה ביותר: לא ראיתי כלום. ראיתי שליש מעגל, בתוכו כתמים לבנים שנראים כעננים, אני מוכן להודות שאחד העננים, המרכזי שבהם, היה בצורה אליפטית מעט שיכולה בלחץ רב להזכיר קווי מתאר של עובר - וזהו. לא ראש (בשבועות הראשונים, כן?), לא לב, לא יד ולא כל שכן אותו פריט מזהה מגדרית שגם עם טלסקופ לא היה אפשר לראות אותו. אבל אני לא אמרתי את זה. לא, לא. אני התרגשתי ואמרתי: "כככככן, ככככן, בבבבטח! אני רואה, אני רואה", ועוד התעקשתי ליטול עימנו את פלט ההדפסה שבו היה, ובכן, חלל מתעגל שחור ועליו כתמי ענן לבנים.
זה יכול היה להיות גופה הקטן של בתי העוברית האהובה, זה היה יכול באותה מידה להיות תצ"א של משגר בסג'עייה שעוד רגע יופצץ באחד מסרטוני חיל האוויר, שגם אותם, נשבע לכם, בחיים לא הצלחתי לפענח: צלב ירוק, הבהוב, פטרייה אליפטית. יכול להיות שזה בכלל אולטרה־סאונד.
אבל למה ללכת רחוק, אל מחוזות הקרניים והדימות? בואו נדבר טקסטים. יצא לכם לשבת פעם מול רואת החשבון כשהיא מסבירה עניין הקשור במיסוי או בזיכוי? ובכן, הכל שם מתקדם כראוי, עד שבשלב מסוים נשמעת בחלל המילה "גילום". הרכב מגולם בברוטו, הברוטו מגולם בנטו, הנטו מגולם בצרות שלי. לא משנה. בשלב הזה קורה דבר מעניין: אני מתחיל לנענע בראשי בעוז, לעזור לה לסיים משפטים, להגיד "אהה" ו"בדיוק", להתלהב ולהשתלב, כל זאת כדי להסתיר את העובדה שאני לא מבין מילה ממה שהיא אומרת.
מהשנייה שהיא אמרה "גילום" היא איבדה אותי לחלוטין, זאת מהסיבה הפשוטה שאני לא יודע מה זה גילום. לא יודע. מה לעשות. אני יודע הרבה דברים, אבל מה זה גילום - אני לא יודע. עכשיו, זה לא שאין לי את ההזדמנות לשאול. יש לי, ובגדול. בשנייה אחרי שהיא אומרת "גילום" אני יכול פשוט לשאול: "מה זה גילום?", ואז היא תסביר לי ואני אדע, וזה יוכל אולי לסייע לי לחסוך מעט בתשלום המס ולהתנהל טוב יותר. אבל השתגעתם? שאני אחשוף בפניה שאני לא יודע מה זה גילום? אני, הלקוח הכי אינטליגנטי שלה בפער, לא יודע מה זה גילום? עזבו אינטליגנטי: אדם שקורא בטבעיות כזו תצלומי רנטגן, שיודע לזהות במסך אולטרה־סאונד מטושטש לבלב של עובר בן חמישה שבועות - לא יודע מה זה גילום?
חשש כבד מקנן בי שזה לא רק אני. לדעתי זהו אחד הסודות השמורים בעולם. אנשים - בעיקר גברים, אגב - פשוט מתביישים לחשוף את זה, ואני חושב שהטקסט הזה כאן למעלה יפתח איזה מעצור גדול שהיה סגור הרבה זמן, ואולי, מי יודע, אולי בזכות האמת הקולקטיבית הגדולה הזו שתבצבץ ותעלה כפטרייה, ניוושע כולנו. ואולי, אולי זה בכלל לא עניין של שקר ואמת, אלא של יכולות ספציפיות של אנשים שונים, בדומה למבוכים האופטיים־גרפיים האלה שאנו אמורים למצוא בתוכם תמונה או ספרה, ויש כאלה שרואים את זה בחצי שנייה ויש אותי, שבטוח במאה אחוז שמישהו עובד עלי? אז ככה גם בקרניים וגם בתחומים אחרים - יש כאלה שאין להם את זה ויש כאלה שהיכולת הזו פשוט גלומה בהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו