געגועיי לשנאה פשוטה

לפעמים מרגישים בחסרונו של משהו רק כשהוא נעלם. עד שהוא נעלם הוא מובן מאליו, אבל כשהוא נעלם פתאום מבינים כמה טוב היה כשחשבנו שרע.

זה המצב שלי עכשיו. פתאום אני מתגעגע למה שהיה פה אך לפני חודשיים־שלושה. מתגעגע לשנאה הפשוטה, להסתה, לפלגנות, לחוסר הסובלנות, לקטנוניות, לשקרנות, לכל הדברים האלה שעד לפני רגע ממש שנאתי. כי למרות כל הקיטוב בחסות סוכני הפירוד הפועלים בינינו, לא היתה שאלה על עצם החיים יחד. ובכן, זה נעלם. ואני כבר מתגעגע. כי עכשיו המציאות התחלפה במציאות חדשה - שבירת כלים מוחלטת. אלה אומרים: "הלכה המדינה, אנחנו הולכים". ואלה אומרים: "תלכו לאלף עזאזל, מי צריך אתכם". ויש תחושה של גירושים באוויר, רק לא ברור בדיוק מי מתגרש ממי, ומה הסדרי הראייה על הילדים.

לא רוצה לכתוב על האשמים ולנקוב בשמות. אין לי דרך לצאת מזה טוב. יש תאבי פיצוצים בשני הצדדים. יש אנשים שמעדיפים את טובתם על טובת הכלל. יש אנשים שחושבים שהם יודעים לרכוב על גב הנמר, ולא להיטרף. כל אחד מכם בוודאי יזהה מישהו עם ההגדרות האלה, אם כי לא בהכרח אותו מישהו. אבל המנוע הגדול שדוחף את כל העסק להקצנה הן הרשתות החברתיות. פייסבוק מודה בפה מלא שהיא מעודדת פוסטים שמטיפים לשנאה ולקיטוב, וממעיטה בפוסטים של שיתוף פעולה ואהבת חינם. זאת המדיניות.

שנאה מוכרת יותר. ככה הבנאדם בנוי. לכן מה שקורה פה הוא לא תופעה ייחודית בכלל. זה קרה וקורה בעוד מדינות בעולם. אמריקה, למשל. שמאל נגד ימין, שחורים נגד לבנים, כולם נגד כולם. חברות שהכילו את הגיוון בתוכן, נאבקו לעיתים מרות אבל בגבולות ידועים, התחילו לפתע להילחם על החיים ועל המוות. הרשתות קורעות חברות, כי אנשים בעייתיים, עם הפרעות אלימות מילולית קשות, מקבלים תהודה עצומה, ללא שום פילטר, מקבלים תמיכה, הופכים לכלי תקשורת קטנים ועצמאיים שעיסוקם אחד - לנסות להיפטר מהמרירות הפנימית שלהם - ולהרעיל את החברה. ומצליח להם.

חברות כמו פייסבוק וטיקטוק חיות מהאנרגיה השלילית שאנחנו מייצרים אלה לאלה. צוקרברג, המנוול הכי גדול בעולם, יותר מפוטין אפילו, חי על פירוק העולם מקהילות מתפקדות לבני אדם בודדים, זועמים ומכורים לרשתות. האם יש לנו, כחברה, יכולת להודות שמה שקורה פה מוגזם ביותר ומישהו משחק בנו, ואז להפחית דרמטית את צריכת חומרי ההסתה האלה ברשתות? זה אפשרי או שכבר עברנו את נקודת האל־חזור? כי אם מתגרשים, אני דורש את החוט־מאריך.

מהלשכה לתא

האם ייתכן שהממשלה הזאת, המאכזבת ביותר שאני זוכר בימי חיי, המעליבה את המושג "ימין" כפי שאני תופס אותו, היא תולדה של פחד אחד ויחיד, פחדו של ביבי להיכנס לכלא? יש רבים החושבים כך. אני לא בוחן כליות ולב, אבל לטעמי יש רגליים להנחה הזאת, שאחרת איך ניתן להסביר יצירה עקומה ובלתי מתפקדת כמו זו שהקים מר נתניהו בכהונתו הנוכחית? ועזבו אותי מדיבורי ימין־שמאל. לא בזה אני עוסק.

אני מדבר על פירוק משרדים, העברת סמכויות, בזיזת תקציבים, מינוי נאמנים דלי כישורים לתפקידים חשובים ומשפיעים, ומעל הכל - ללא נשים. זהו, נעלמו, האדמה פתחה את פיה בקריית הממשלה ובלעה את כל המנכ"ליות והשרות. איזה עיוות טרגי. והכל בגלל שאדם אחד חושש מלהיכנס בשערי הכלא ולשהות שם שנה וחצי בניכוי שליש? מחיר כבד מדי.

ואם כך המצב, אני רוצה להציע פה רעיון מהפכני. מאסר חובה לכל ראש ממשלה מייד בתום הקדנציה. שלא יהיה פחד, שתהיה ודאות.

נסכים, כל ראש ממשלה עובר עבירות בזמן כהונתו. כל ראש ממשלה משתמש בכוח הרב המסור בידיו כדי לקדם מטרות לא ראויות, למנות אנשים ירודים לתפקידים נעלים, להפר הבטחות, לעשות לביתו. הכוח משחית מהרגע הראשון, לא צריך להיות שנים בכיסא כדי להירקב.

לכן אני מציע פה את חוק "מהלשכה לתא". זה עובד כך: כשייבנה מעון ראש הממשלה החדש, לידו ייבנה גם כלא ראשי הממשלה הרשמי. כל אדם המעמיד עצמו לכהונה הרמה יידע כי ביום שאחרי שהוא עוזב את המשרה, הוא נכנס ישר לכלא, הוא כבר יידע על מה ולמה. על כל שנה בתפקיד יישב ראש ממשלה חודשיים בכלא. בזמן שיישב, יתבררו גם טענות למעשים לא חוקיים שעשה, ואם יתברר שאכן כך, תתארך התקופה על פי הצורך.

בתמורה, יקבל ראש ממשלה בישראל שקט מוחלט מחקירות בזמן הקדנציה, ויוכל לתפקד בלי להתעסק מדי יום בתחקירים ובבירורים בלהב 433. הגבלת כהונה לשתי קדנציות אף היא בתוך החוק הזה.

ברומא, בזמן טקסים ואירועים, היה עבד שעומד מאחורי הקיסר ולוחש על אוזנו: "ממנטו מורי" (זכור שתמות). לא יודע אם קיסרי רומא אכן למדו מידת צניעות מזה, אבל זה סיפור טוב. אצלנו, בזמן השבעת ראש הממשלה בכנסת, יישב ביציע סוהר במדים מהכלא המיוחד וישקשק באזיקיו. וכשראש הממשלה יראה אותו בזווית העין, טיפה יירד לו החשק להפר אמונים.

משלוחי מנות

תארו לכם סלסילת משלוח מנות לפורים מגיעה הביתה, מתחת לצלופן החגיגי אתם מגלים פאקט סיגריות מרלבורו, שקית של טבק לגלגול, כמה חבילות נייר גלגול בטעמי פירות, נוזל לאידוי בסיגריות אלקטרוניות, מארז חגיגי של טבק ללעיסה, קופסת טבק להרחה, מקטרת, מאפרה ומציתים בשלל צבעים. אתם מזועזעים ממה שנתנו לילדים שלכם. בצדק.

אבל איכשהו אתם פחות מזועזעים (או בלתי מזועזעים לגמרי) כאשר משלוח מנות רגיל מגיע הביתה, ובו סוגים שונים של ממתקים ירודים, סוכר מעובד בכל מיני צורות, סוכריות, גומי, ופלים שמאז הטירונות לא ראיתם, שוקולדים בשקל לקילו וכיוצא באלה מיני מתיקה. זה נראה לגיטימי לגמרי, כי התוכנה בראש של כולנו עדיין לא התחלפה. נכון, יש מעטים שמבינים שטבק וסוכר רעילים באותה מידה, אולי סוכר קצת יותר, אבל עדיין לא קם איש ועשה את המעשה המתבקש - למנוע מילדים לסחור במתוק הזה בשוק משלוחי המנות.

אכילת הממתקים יצאה מכל פרופורציה. יש תחושה שסוכר הפך לסוג של מטבע עובר לסוחר בעולם הילדים. כמו קונכיות אצל הילידים באיי הדרום הפראיים. בכל רגע נתון מישהו מציע להם ממתק כזה או אחר, והם תמיד לוקחים, כי זה ההלך החוקי היחיד שהם מכירים, ובתמורה מוסרים את בריאותם כאנשים מבוגרים. אחלה דיל.

והכי גרוע זה פורים. כמויות הזבל התזונתי הזה, הטעים הזה, הקטלני הזה, שמחולקות ללא בקרה, שוברות כל שיא. משלוחי המנות מכילים רק ממתקים. זהו. בעיניי זה ביטוי גם לחוסר אחריות וגם לעצלנות נוראית. נכון, קל לקנות בסופר חבילה גדולה של מרשמלו ולפזר במשלוח מעל החמצוצים, אבל חייבים להגיע להסכמות בין ההורים שיש ממתק אחד בכל משלוח, והשאר אלה דברים אחרים. מקלות מלוחים, ירקות העונה, איזה פרי טוב, פשטידת ברוקולי וכרובית על בסיס בצק מכוסמין מלא, דברים שאפשר לאכול בלי לחלות. לא עכשיו ולא אחר כך.

ואני חושב לי: שנזכה להמתיק את קיומנו כאן במעשים טובים, במחשבות מתוקות, בראיית הזולת ובקבלתו, ואז לא נצטרך לפוצץ את עצמנו בממתקים, ואם ניתן לילדים שלנו את כל האהבה שהם צריכים, לא נצטרך למלא את סלסילתם בסוכרים. שנהיה בריאים ושמחים מעצם קיומנו.