איש יקר שעטף את הסיפור

עמי פזטל הלך השבוע לעולמו בגיל 87. יש דורות שהשם לא אומר להם דבר וחולף להם מעבר לאוזן, ויש אנשים כמוני שקולו המהפנט ליווה אותם מדי שבת, משעות הצהריים ועד הערב. פזטל היה המתווך הרשמי בינינו לבין עולם הכדורגל.

הוא היה המגיש והרוח החיה של תוכנית הדגל, "שירים ושערים", בקול ישראל. אלה היו ימים שבהם לא היה אפשר לקבל עדכונים חיים מהמגרש והייתם צריכים לכסוס ציפורניים, לגרד בראש ולהתפלל לתוצאה טובה שיביא איתו האיש הקטן מהרדיו. פזטל היה מנווט בין העדכונים מהמגרשים, מביא תגובות ראשונות מהסנסציה בבלומפילד, מנדב תוצאות מהעולם הגדול, ממנצ'סטר הקרה וממינכן האפרורית. הוא היה מסיע אותנו בקולו המיוחד אל מעבר לים ומשם בחזרה מהירה לאצטדיון בקריית חיים, שם הפועל חיפה סיימה את משחקה בתוצאת תיקו ללא שערים.

גם אם היו מעירים אותי בשתיים בלילה ומשמיעים רמיזה מקולו, הייתי מזהה, כי היו שנים שבהן ציפיתי לשמוע את פזטל המרגיע. וכשהיה, חס וחלילה, נעדר מהאולפן, לא ידעתי איך נעביר את השבת בלעדיו ונשתחל בקלילות וללא מעצורים לזרועותיהם של יום ראשון ושבוע חדש.

עם השנים הרדיו הפסיק לשחק תפקיד. יש אינסוף שידורים ישירים מכל העולם. רק תבחרו. ואם לא, אז הרשת מספקת עדכונים אונליין. קולו של פזטל הלך ונעלם בטבעיות. כבר לא צריכים קריין כדי שיתווך בינינו לבין הדשא. העולם קצר וחסר סבלנות. רבים מאיתנו מאושרים מהקידמה ומשלל האפשרויות. רק שוכחים שפעם בכדורגל הדלוח שלנו היו גם נשמה, רגש ואיש יקר שעטף באמנות את הסיפור.    

במעבר חד בחזרה לביצה שכבר לא זקוקה לתווך, כי היא מעיקה וברורה כשמש. הרי ידעתי. מייד אחרי שניר ברקוביץ' מונה למאמנה של קריית שמונה, כתבתי כאן (30.12) על החיבור הצפוי עם הבעלים איזי שרצקי. "שידוך שלדעתי ייראה כמו שאלה במבחן: משאית עמוסה בניטרוגליצרין יוצאת מהמרכז ורכבת מלאה בדינמיט עוזבת את הגליל, נא לחשב מה יהיה הנזק ההיקפי כשייפגשו. בכל מקרה, אל תצפו לרומן ארוך טווח".

פחות מחודשיים זה לקח, עד שהפתיל נגמר והמטען התפוצץ. אחרי ההפסד למכבי חיפה, בשבת, שרצקי פיטר את ברקוביץ' הצעיר וקבע שמדובר במאמן הגרוע בליגה. לא לפני שניר, במסיבת עיתונאים, פנה לפרשן איציק אהרונוביץ' ובנימוס בריטי אופייני אמר לו: "סע, סע מפה, יא אפס. מה אתה קשור לכדורגל?" הפרשן סידר באותו מעמד את עניבת הפרפר ואת שפמו המסולסל, וענה: "אני לא קשור לכדורגל, אבל את הפועל חיפה ניסיתי לסדר לך. ביקשת ממני, התחננת". את המשך השיחה שלחנו לפענוח בגלל השפה הגבוהה ומשחק צירופי המילים, שהזכיר את ברצלונה בימיה הגדולים. כדורגל ישראלי במיטבו.

לא, בעצם מצאנו אירוע איכותי יותר השבוע. לא סתם מעדן, אלא    פנינה שטרם איתרו מוזיאון הראוי לארחה. עד עכשיו אני לא מבין איך נפלתי בפח החלקלק והתפתיתי לראות חלקים ממשחק הליגה בין הפועל ת"א להפועל חדרה, אותו 0:0 מלכותי.

מה חשבתי, שדמבו הפיל באמת יודע לעופף? הפועל ת"א לא ניצחה עשרה משחקי ליגה רצופים, אז שפתאום ייפתחו שערי שמיים והשכינה תתלבש על רגלו של החלוץ המקרטע, זה שהרחיבו בשבילו את השער, הגביהו את המשקוף והוא מקפיד באדיקות לפקשש?

למדתי בדרך הקשה, אבל בסוף הבנתי שלראות משחק של הפועל ת"א זה כמו לבהות שעה וחצי בשומר מסך. משהו כנראה זז, אבל שום דבר לא קורה. אפשר להכין חביתה, לרדת לקנות לחמנייה במכולת, בדרך חזרה להשקות את הגינה. ובבלומפילד הזמן קפא. אין חיים על הירח.

מה שמטורף יותר הוא שיש אנשים שאשכרה הולכים לראות את הקבוצה הזו מדי שבוע. הם יוצאים מהבית מלאי תקווה, מוותרים על דברים חשובים, לא רגועים בעבודה מרוב מתח. אוהדים, שעד עכשיו לא קלטו, שכמה שדמבו ינופף באוזניו - הוא יישאר מבויש על הדשא ביפו.