אני עמדתי על הבמה, והוא צחק מלוא פיו - ובקול גדול. בהופעות סטנדאפ, אין צורך במחמאות ובמשובים. כשזה טוב, אתה יודע שזה טוב. זאת הסיבה, אגב, שזמרים רבים טורחים להשמיע דברי קישור רבים ומצחיקים בין השירים. זה לא בשביל ההופעה. זה בשביל הפידבק המיידי. רעם צחוק מתגמל הרבה יותר ממחיאות כפיים, והוא גם מגיע מייד, לא בתום שיר של כמה דקות. קיצורם של דברים, הוא צחק וצחק.
זה היה שישי בערב. ליל שבת. מסיבת עונג שבת של אחרי הארוחה. פינת חדר אוכל של בית מלון, אירוע משפחתי, הופעה שלי. כולם צחקו, לשמחתי, אבל א' צחק יותר מכולם. הוא לא היה חלק מהמשפחה, אלא אורח מן החוץ. הכרתי אותו במהלך הארוחה, והוא היה נחמד.
הציגו לי אותו כחבר של בעלי השמחה, איש עסקים ובעלים של חברה גדולה בתחום ייבוא הריהוט ומותגי מטבח מובילים מהעולם. בתום ההופעה הוא ניגש אלי ושם עלי יד של חיבה. "שמע", אמר בשקט סמכותי בעודו מתאמץ להחניק את שאריות הצחוק. "שמעתי אותך בעניין, וזה היה טוב".
שמחתי לשמוע, אבל אז הוא התקרב אלי יותר ואמר משהו שכל שחקן היה שמח לשמוע מיבואן של מטבחים: "נראה לי", הוא אמר, "שיש לי בשבילך משהו. כבר מאוחר עכשיו. נדבר מחר".
"וואלה, "תודה", אמרתי בענווה מזויפת. ואז הוא רכן מעט והוסיף: "זה באמת משהו משנה חיים". ואני, שכבר הבנתי בבירור לאן הדברים הולכים, אמרתי לו: "די. עכשיו אני לא אישן בלילה". הוא חייך חיוך גדול ואמר לי: "בצדק. לילה טוב. שבת שלום".
אם יש משהו שאנשי תקשורת ותיקים כמוני מצפים לו, זה קמפיין. טוב לו לאדם ששמו ותמונתו בלבד מצליחים לפרנס אותו. זה לא שנציגים של סוכנויות דוגמנים מחכים פה בתור ליד הדלת לפגישה (אני אישית, אגב, מעולם לא הבנתי למה זה המצב), אבל יש, תודה לא-ל ולקופרייטרים שליחיו, מקרים שבהם אישיותו של שחקן חשובה יותר ממראהו.
כבר יצא לי לפרסם רשת שיווק אחת, ואפילו רשות המסים טרחה להשתמש בשירותיי הטובים לקידום חוק המזומן. אשר על כן הערכתי מאוד את העובדה שא' פנה אלי. החלטתו לבחון את האפשרות שאשמש פרזנטור לאחד ממותגי המטבח שלו - אולי לכמה מהם, או אפילו לכולם – שימחה אותי מאוד.
"את יודעת מה?", אמרתי לאשתי כשנכנסנו לחדרנו, "יפה שהוא מגדיל ראש. זה לא לגמרי טבעי לקחת פרזנטור דוס ושמנמן. אז מה אם הייתה לי תוכנית אוכל בטלוויזיה. עדיין הגיוני יותר לקחת את אבי ביטון או את שגב. באמת כל הכבוד".
נפלה שתיקה, ובעודנו משתרעים על מיטותינו היא שאלה ראשונה את השאלה המתבקשת: "כמה אפשר לבקש?"
"עזבי", אמרתי לה, "למה לרתום את העגלה לפני החשבונית? תני לדחוף רגל. הסוכנות כבר תטפל בזה ודי. זה גם תלוי אם זה יהיה רק למותג אחד או לכל המותגים, פרינט, טלוויזיה, אינטרנט, חוצות. הדברים האלה עובדים בצורה מדורגת. לפי דעתי, צריך לתת לו כמה רמות. זה גם תלוי במשך זמן. דרך אגב, עם כל הכבוד והכסף, אני גם לא יכול להינעל עליו. ואם תבוא פתאום עוד חברה בתחום? וחוץ מזה הוא חבר. הוא שמע אותי, פנה אלי. לא צריך להיות גרידי".
"זהו", היא אמרה. "ידעתי. ידעתי. הייתי בטוחה. כזה אתה. ישר מתחיל עם החבר ועם 'ההוא פנה אלי'. אתה לא תגיע לשום מקום עם הגישה הזאת".
"אה, כן?" אמרתי בזעף, "לא, כי את. את יודעת מה, עזבי. בשביל מה סתם לריב? נחכה למחר, נשמע מה יש לו לומר".
כבר כמעט נרדמתי, עייף ועשיר, כששמעתי אותה אומרת: "ושום בארטר, אתה שומע? שאפילו לא יעלה על דעתך. אותנו לא ייקנו בתנור ומדיח. הם ישלמו טבין ותקילין". ואז היא הוסיפה: "מקסימום אחרי שסוגרים מחיר אפשר לשלם חלק בסחורה". נכון, אמרתי - ונרדמתי.
לתפילת שחרית הוא הגיע מאוחר מעט, כמנהג אורחים חילונים. הנהנתי קלות לברכת בוקר טוב, אבל שמרתי על מרחק כדי שלא להיראות להוט מדי. בדברים האלה פוזת הקשה להשגה מיתרגמת לפעמים לעשרות אלפים.
גם בארוחת שבת בצהריים הקפדתי לא ליצור קשר עין ולצפות שהוא יהיה זה שייגש אלי. היה לי ברור גם שהדבר הראשון שצריך יהיה להישמע בשיחה הוא העובדה שכל השיחה הזו כלל לא מתאימה לשבת. ביזנס עושים בששת ימי המעשה.
עודי שקוע בשרעפיי על אודות אפיקי השקעה אופטימליים לכסף שאקבל מהקמפיין, וכבר ידו הכבדה והאוהבת של א' על שכמי. רעדתי. כשאלוקים רוצה, אני אומר בליבי, מלאך הפרנסה מוצא את דרכו עד לבן אדם עצמו, מבלי שהוא נוקף אצבע.
"גוט שאבעס", אמרתי, "שבת שלום, א'".
"שבת שלום, שבת שלום", בירך א' בעודו גורר כיסא באנחה של אחרי האוכל, לאות שהוא מתכנן ישיבה ארוכה איתי. "אפשר עכשיו?"
"בוודאי", אמרתי, "אפשר, אפשר, זה אמנם לא מתאים לשבת, אבל לשמוע תמיד אפשר, לא צריך לסגור דברים עכשיו".
"נכון", אמר א'. "גם אצלי זה התחיל מלשמוע. שמעתי אתמול את הקטע שלך על האוכל, על המשקל. היה קורע, ומיד הבנתי שאני הולך לשנות לבחור הזה את החיים".
ואז הוא התקרב, היישיר אלי עיניים טובות ודואגות ושאל: "שמעת על הדיאטה 'אבא חטוב'?".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו