פאולה: מי בכלל קובע מה יפה ומי יפה?

יעל שלביה, גל גדות ועדן פינס | צילום: Axelle Bauer Griffin, ניר פקין, אורן בן חקון

שלוש ישראליות, ששובצו ברשימת 100 הנשים היפות בעולם, עוררו גאווה מקומית - וגם עוררו שאלות חשובות • ולמה הגישה הזאת, המחלחלת גם לתרבות הדייטים ולבתי הספר, עלולה להסתיים בדיכאון ובבזבוז של אנרגיה וכסף?

אז מי הכי יפה?

לפני כמה ימים פורסמה רשימת "100 הפנים היפות ביותר של 2022", והמדיה חגגה את הגאווה הישראלית. שלוש נשים נכנסו לרשימה הבינלאומית: יעל שלביה, גל גדות ועדן פינס.

אבהיר את המובן מאליו, הן יפות מאוד, ולפי התרשמותי, גם אחלה בנות אדם. את עדן פינס יצא לי לראיין וגם שוחחתי איתה כמה פעמים, והיא חכמה ורגישה ונחמדה. מה שמסקרן אותי לא קשור לאישה ספציפית, אלא לתופעת הרשימות המדרגות נשים לפי מידת יופיין בעיני עורכי הרשימות.
הרשימה המדוברת צברה יותר מ־12 מיליארד הופעות ברשתות חברתיות ומאות מיליוני צפיות. למה דירוג של יופי נשי מעורר תשומת לב רבה? למה הדירוג מרגש אותנו? שאלה טובה.

הריגוש שביופי

התחושה הנעימה שמעורר בנו יצור או חפץ יפה, וההערכה ואפילו ההערצה ליופי, מושרשות בנו עד כדי כך שהשאלה עשויה להישמע מוזרה. מה זאת אומרת למה? כי דברים יפים נעימים לעין. וזה כיף.

חוקרים גורסים שמודל היופי נקבע על ידי הטבע, כי הוא מייצג את היצורים הפוריים ביותר, והחיפוש אחר היופי הוא חלק ממנגנון ההישרדות הטבעי. מחקר משנת 2015 מאוניברסיטת אוסלו מצא שהמוח מתגמל אותנו על התבוננות בפרצופים יפים. מערכת התגמול המוחית - מקבץ של אזורים בעומק המוח שלנו - מעורבת בהערכת האטרקטיביות של אנשים. מתברר שאותו אזור במוח שפועל כשאנחנו חווים עונג מאוכל שערב לחך, פעיל גם כשאנחנו מתבוננים בפנים אטרקטיביות. רמות הפעילות במערכת התגמול של המוח משתנות ומפעילות הורמונים שגורמים לנו לתחושות חיבה.

היופי הוא בעיני המתבונן?

האם היופי הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי? אם נשפוט על פי מודל היופי לאורך השנים והשינויים החלים בו, נגיע למסקנה שתפיסת היופי היא עניין ייחודי. בהמלצה השבועית אני ממליצה לצפות בסרטון "עשה לי את זה", שממחיש ויזואלית את השינויים בתפיסת היופי לאורך ההיסטוריה. מתברר שבמודל היופי יש אופנות, כמו בכל נושא אחר.

ברומא העתיקה, נשים מקומרות בעלות ירכיים עבות ובטן עגולה נחשבו הכי יפות. בסין העתיקה מודל היופי דרש מראה שברירי, רגליים קטנות ושדיים קטנים. מגיל צעיר החזה של ילדות נקשר בתחבושות באופן הדוק, מה שפגע ביכולת שלהן להתפתח. ההורים קשרו בתחבושות גם את רגליהן של הילדות, כדי שכפות הרגליים לא יצמחו. לשם כך נהגו לשבור את אצבעות הרגליים, למעט האגודל. נשמע מזעזע? הכל עניין של תרבות.

ביוון העתיקה המציאו את "יחס הזהב", שיכול לחשב "סימטריה מושלמת". הוא נקבע על פי מיקום המצח, מבנה הגבות, העיניים, השפתיים והסנטר וגודל האף.

כיום, בעידן הרשתות החברתיות, יש מודל יופי גלובלי: עור חלק ללא קמטים וללא כתמים, שזוף קלות, פנים צרות וגשר אף צר, אף סולד, צוואר חלק ללא עודפי שומן, שפתיים בשרניות, עיניים חתוליות במרחק סימטרי, ריסים ארוכים ועבים, עצמות לחיים גבוהות.
האם הגברים ניצלו ממודל מקביל של יופי גברי?

אישה יפה, גבר נאה

גם רשימות דירוג של גברים קיימות, אך הן הרבה פחות פופולריות ולא יוצרות שיח ועניין כמו אלו של דירוג הנשים. נקודה מעניינת שגיליתי תוך כדי החקירה היא שגברים יפים יקבלו את התואר Handsome שפירושו נאה ואילו לנשים נהוג להעניק את התואר Beautiful. האם ניתן לומר Handsome Woman? כשאישה מתוארת כ"נאה" ולא כ"יפה", זה יעיד יותר על היותה בריאה וחזקה וכנראה פחות רזה ועדינה.

מהו מודל היופי?

אם תרצו להבין מהו מודל היופי העכשווי, נסו לזהות את המכנה המשותף של הייצוג הנשי בטלוויזיה, בסרטי קולנוע וברשתות החברתיות: רובן צעירות, בהירות, עורן חלק, רזות וחטובות. העיניים גדולות, השפתיים בשרניות, החזה והישבן עגולים וזקופים. נכון, יש כיום מודלים נוספים והשינוי ההתחלתי מורגש, אבל הוא עדיין זניח. קראתי מחקר שהוכיח שהאלגוריתם של האינסטגרם מתעדף חשיפה למי שקרוב יותר למודל היופי.

ייצוג הגברים בתקשורת משקף את מודל היופי הגברי: צעיר, שרירי, לסת מסותתת, בלורית שיער עשירה, גבוה ורחב כתפיים. אצל הגברים, בניגוד לנשים, גבר מבוגר בעל שיער כסוף ופנים מחוספסות ייחשב גברי וקשוח ואטרקטיבי. לעומתו, אישה מבוגרת יותר עם שיער כסוף, שהעזה לא להעלים את קמטיה, תקבל תגובות: "למה את מוזנחת?"

מה הבעיה עם דירוג היופי הנשי?

האם רשימות שמדרגות נשים יפות מזיקות? זה מקובל מאוד שגברים מדרגים יופי נשי, אני זוכרת את הבנים בחטיבת הביניים מדברים על הבנות בשכבה לפי ליגות: זאת ליגה א' וזו ליגה ב'. וההיא? ליגה ז'.

ישנם "סטייליסטים", שזוכים ללייקים ולפרגונים, שמעלים סרטונים שבהם הם בוחנים אם הלבוש של נשים ונערות עומד במדד שהם יצרו. חלק מהציבור מגיב בהתלהבות לשיפוט הזה, בדיוק כמו לרשימות הדירוג של נשים. לפני כשנה התעוררה סערה סביב טבלה שפורסמה ברשת, שערכו תלמידי כיתה י' בבית ספר במרכז הארץ, ובה דירגו את כל נערות בית הספר על פי מידת האטרקטיביות שלהן. ילדות התראיינו וסיפרו על תחושת ההשפלה, על הקושי להגיע לבית הספר, על הכאב והעלבון. באמת מעניין, מאיפה הנערים קיבלו את הרעיון המופרך לדרג נערות על פי מראה חיצוני?

חשוב לציין שברשימת "הנשים היפות" מדורגות רק כוכבות מפורסמות ומצליחות, דוגמניות, זמרות וכוכבות רשת, נשים שחלק מהעבודה שלהן הוא לטפח את היופי החיצוני. אין שום בעיה עם זה, אבל כשמיליוני נשים ונערות ונערים וגברים צופים ברשימה הזו, הם נחשפים למודל יופי שאינו ישים כלל עבור 99 אחוזים מהאוכלוסייה. הכוכבות ברשימה זוכות לטיפול יומיומי ממיטב אנשי המקצוע בתעשיית היופי ומשקיעות משאבים בטיפולים קוסמטיים, יש להן תזונאי צמוד ומאמנים אישיים. זהו אורח חיים דמיוני עבור רובנו, אבל הוא לא מוזכר בשום דרך ואין גילוי נאות בעניין. המודל הזה מופנם כמשהו שכל אישה צריכה לשאוף אליו. כך מתגברת השנאה העצמית.

הווידוי שלי

נשים המתאימות לסטנדרטים של מודל היופי מקבלות תשומת לב רבה יותר מאלה שמתאימות פחות. מחקרים מוכיחים שיש לנשים הנחשבות לאטרקטיביות סיכויים גדולים יותר להתקבל לעבודה מול מועמדת פחות־תואמת־מודל־יופי עם אותם כישורים. יש להן גם סיכוי גדול יותר לקבל העלאה בשכר, הן מחוזרות יותר, ואפילו הוכח שהתנהגות שלילית שלהן תתקבל בסלחנות, מפני שאנשים אוהבים להימצא בחברת אנשים יפים. מובן שיש גם מופעי קנאה וחוסר פרגון - אבל הם מתגמדים מול היתרונות. בטור בשבוע שעבר כתבתי על פריבילגיות. ובכן, להיות תואמת־מודל־יופי זו פריבילגיה גדולה.

פריבילגיית היופי ליוותה אותי מילדות. אין לי את המראה המושלם של הנשים מהרשימה, אבל תמיד אמרו לי שאני יפה. לא הייתי עיוורת לתשומת הלב שהעניקו לי הבנים בכיתה וזכיתי לחיזורים מגיל צעיר: בכיתה ז', כשהגעתי בבוקר לבית הספר, מצאתי במשך תקופה שקית שוקו וסופגנייה על השולחן בכיתה - כך נראו חיזוריו של ילד שידע שאני אוהבת את השילוב הקולינרי המשובח הזה.

במסיבת בת המצווה שלי, אותו ילד מתוק קנה לי במתנה טבעת זהב. נבהלתי מהמחווה המוגזמת, וביקשתי שיפסיק לקנות לי שוקו וסופגנייה ושייקח את הטבעת. הוא לא הכיר אותי, וחשדתי שהוא לא ממש מאוהב בי, אלא במשבצת ששובצתי בה, "הילדה היפה של הכיתה". הבנתי כבר אז את ההשפעה של המראה החיצוני שלי על גברים.

במסיבות הכיתה קרה לא פעם שהבנים יצרו תור כדי לרקוד איתי "סלואו". זה גם היה נעים וגם עורר תחושת אשמה, שזכיתי ביתרון מבלי להתאמץ. לא יכולתי שלא לקלוט בפינה, ליד השולחן של הביסלי והבמבה, חברה מהכיתה שכמהה להזמנה לריקוד של אחד הבנים, בעוד אני נאלצת להדוף בעדינות חלק מההצעות. זה לא שלא שברו לי את הלב ולא עזבו אותי גברים שאהבתי. שברו גם שברו, ולקח לו שנים להתאחות, כי פריבילגיית היופי לא מבטיחה זוגיות מאושרת, אבל את היתרונות אין להכחיש. מעניין שההתאמה לסטנדרט היופי לא סייעה לי כשהייתי עולה חדשה חסרת ביטחון.

יופי חיצוני לא יכול להשיג הכל, וטוב שכך. אני מקווה שלא תפרשו את השיתוף שלי כיהירות. להפך, אני מנסה להודות בזה, כי אני מאמינה שאם כל אחד יודה ביתרונות היחסיים שלו, ייגרם פחות סבל לאחרים.

מי מרוויח מהכמיהה ליופי?

תעשיות הקוסמטיקה, האופנה, הכושר והדיאטות משרתות את מודל היופי, או יותר נכון, מתקיימות בזכותו ומרוויחות ממנו. הפרסומות ישכנעו אותך לקנות עוד ועוד תכשירים ומוצרים, וכך תאמיני שזה לא המודל שלא בסדר, אלא את - שלא מצליחה להשיג אותו. תעשיית היופי מנצלת את חוסר הביטחון של נשים כדי להרוויח את הכסף שלנו. התחבולה של תעשיית היופי היא לגרום לך להרגיש שהמרדף אחרי האידיאל הזה הוא "העצמה", כדי שתקבלי חוויה שאת עושה משהו נכון ותקני עוד! נשים מכל הגילים מכלות משאבים כלכליים ונפשיים ואת מרבית הזמן הפנוי לשיפור המראה החיצוני, באופן לא פרופורציונלי להשקעה בתחומי החיים האחרים.

כדי לנסות להשיג את המראה "הנכון", נשים מרעיבות את עצמן, מתישות את הגוף בפעילות גופנית מוגזמת ולא בריאה, מכניסות לגופן כימיקלים במקום מזון כדי לסתום תיאבון ועדיין לא מרגישות מספיק יפות. בגלל שטיפת המוח, הן לא מאשימות את המדיה או את תעשיית היופי - אלא את עצמן בכך שלא מספיק התאמצו, מה שמוביל לערך עצמי נמוך, לחרדה ולדיכאון.

אני מצליחה כי אני מוכשרת או יפה?

מגיל קטן הבנתי שהמראה החיצוני שלי הוא פריבילגיה, ואני מודה ביתרונות שהוא העניק לי, ובמקביל הרגשתי שהיתרון היחסי שקיבלתי מחייב אותי לעבוד עוד יותר קשה להוכיח שאני לא רק פרצוף יפה. אל תזילו דמעה, זה לא סיפור עצוב, אני לא מתיימרת לטעון שקשה להיות יפה, אבל אני חושבת שהעובדה שגדלתי כילדה יפה ואישה מחוזרת גם בנתה ביטחון ונוחות בגוף שלי, גם כשהוא השתנה לאורך השנים והתרחב ותאם פחות את המודל האטרקטיבי.

אני גם מודעת לכך שההצלחה בתקשורת כמגישת טלוויזיה מושפעת בחלקה מהמראה החיצוני שלי. נכון, הגוף שלי אינו רזה כמו של מרבית המנחות בטלוויזיה, אבל אני מתאימה למודל היופי האטרקטיבי במספר לא מבוטל של פרמטרים וזה פתח לי דלתות לאורך החיים. היום אני מצליחה להאמין שזה לא פוגם בהיותי חרוצה, משקיענית, למדנית ורהוטה, אבל זו תהיה היתממות לומר שהמראה החיצוני לא משרת אותי בעבודתי במדיום שמבוסס על ויזואליה.

אני לא צריכה להתנצל על כך שאני נחשבת יפה, אבל אני גם לא יכולה להתעלם מהפריבילגיה הזו. כי עימה מגיעה האחריות להודות בה ולהבין שהרבה יותר קל לנשים שנחשבות אטרקטיביות למצוא דייט, להתקבל לעבודה, להיחשב מקסימות, לקבל העלאה בשכר ולקבל יחס סלחני על טעויות. זה מקביל לאנשים עשירים שטוענים שההצלחה שלהם לא קשורה בכלל לעובדה שהגיעו מבית עם כסף. בסדר, שמענו.

ג'יין פונדה הנפלאה ענתה פעם בראיון, כששאלו אותה איך היא שומרת על המראה היפה שלה: "גנים טובים והרבה־הרבה כסף". זו התשובה האולטימטיבית שמעבירה מסר: יש לי פריבילגיה ואני לא מתכחשת לה.

אפשר לשנות את ההתבוננות על יופי

התפיסה שלי לגבי יופי השתנתה מאוד מאז שהתחלתי להתמקצע בתחום, אחת הדרכים האפקטיביות להתמודד היא להזין את המוח במראות של אנשים במגוון גילים, צבע עור, מבנה גוף ומסוגלות גופנית. "גיוון" ו"הכלה" הן לא רק מילים יפות וטרנדיות. מחקרים מוכיחים שהמוח מתוכנת מהמראות שסביבו. אם תצפו רק בסרטים ובסדרות שבהם כולם מיישרים קו עם מודל היופי, תפיסת היופי שלכם והשיפוטיות יהיו בהתאם.

אתם מוזמנים להיכנס לאינסטגרם שלי ולראות אחרי מי אני עוקבת, אנשים שמאתגרים את המודל השליט, מרחיבים לי את התפיסה ומשמחים לי את הנשמה. זו השקעה מופלאה בעצמכם, ואת התוצאות תוכלו להרגיש כשתעמדו מול המראה, והביקורת ההרסנית תרגיש פחות מאיימת.
כדי להילחם במסרים האלו, חשוב להזכיר כל הזמן שיש לנו ערך מעבר למראה החיצוני, ושהגוף שלנו הוא הרבה מעבר לקישוט. רשימות שמדרגות נשים על פי יופיין החיצוני מעמיקות את השיפוט של נשים כאובייקט ולא כסובייקט. ההתלהבות מהרשימות האלו מחלחלת אל בתי הספר, אל תרבות הדייטים, ואפילו מחזקת את האלימות כלפי נשים.

יש לנו הזדמנות להבין שהפילטר שדרכו אנחנו רואים יופי הוטמע בנו מבלי שהיינו מודעים לכך. ככל שנבין שאידיאל היופי הוא סוג של שבי תודעתי, שגוזל מאיתנו את החשיבה העצמאית והיכולת להחליט מהו יופי בעיניים שלנו, נקבל מוטיבציה להפחית את השפעתו. אני מתחברת לזה גם מתוך יצר המרדנות שלי, מי אתם שתחליטו מה יפה בעיניי?