"אני כבר יצלצל בערב": קובי אריאלי והתעויות

אישה אחת יש בשכונת מגוריי, שאיני מכיר אישית. מכיר קצת מבני משפחתה, יודע איפה היא גרה, אבל לא מכיר. אפילו את שמה אני לא יודע. כלומר, יש לי שם עבורה, זה השם שבו היינו מכנים אותה בבית, אבל לא נראה לי שזה השם שנתנו לה אביה ואמה, או קומתה או אופן חיוכה; השם הוא קצת ארוך והוא הולך כך: שיקדי (SHIKDEYׂ המרק אזלו).

כן, אני מודה ומתוודה. כך אני קורא לאשה ואם בישראל שיש לה שם ויש לה אישיות ועבר והווה ועתיד, אבל פעם אחת לפני אלף שנה היא הייתה במכולת וכדי להרשים את הסביבה היא שאלה את השאלה הזו, תוך שימוש שגוי בשפה מעט גבוהה. העניין שהיא לא השגיחה בו היה שבמקרה באותו רגע שהיתי שם אני, או אחי או אולי, תסלחו לי, אחד ההורים, והלך עליה. הלך עליה לגמרי. אני יודע שזה מכוער אבל אני בטוח שיום אחד, עד מאה ועשרים, אני אקבל שיחת טלפון מאחי או מאחותי והם יבשרו לי: שמעת? שיקדי המרק אזלו נפטרה. ואני אומר: וואו. עצוב. ומה עם חג למאי? עוד חיה? ומה עם חבלי ציון וירושלים?

לא אכנס לפרטים אודות השמות האחרונים. פעם עוד אתן בצורה מסודרת את כל הרשימה. מה שאני בא לומר הוא שבעוונותי באתי ממקום שגם אם הוא מרושע מעט, הוא רגיש לשפה ולהגייה. וכיון שגם כך הוא היה מצוי בצומת שבו שימשה למעלה משפה אחת (בדרך כלל השפה הנוספת הייתה יידיש) – פיתחתי רגישות אדירה לליקויי ושיבושי שפה.

אני יודע שאני לא לבד. אני חלק מקהילה גדולה כזו וחלק מדור כזה. כבר התוודיתי יותר מפעם אחת שאני לא באמת מסוגל להתייחס ברצינות לכתב שמדווח על בת זוגתו של מישהו ולטופס (הנה הוא, ממש כאן על שולחני) מטעם עירייה מסוימת שנקובות בו, שחור על גבי לבן, המילים "ניקוי במקור" (כך במקור). אולי גם אתם כאלה. אם כן אתם יודעים בוודאי שהיחס שלנו לשגיאות הוא קטלני. אדם יכול להימחק אצלנו בשניה אם הוא חטא ב"יושן" או רחמנא לצלן כתב "אני יצלצל בערב".

עם המשוגעים הולך ונחלק בעניין זה לתתי קבוצות קנאים. יש המחמירים בתחיליות עתיד ביו"ד (יצלצל הנ"ל), יש המתחרפנים משיבושי זכר ונקבה במספרים, יש שהיבלת שלהם נדרכת מההפעיל שהפך זה מכבר להפעיל בהא סגולה, שהשם ישמור ויש, כמוני שמצטמררים משיבושים "גדולים" כמו "אותך" בתיו סגולה (otech) המזוויע או הפורענות הנוראה מכולן: "להוזיז".

אוי, להוזיז להוזיז. אני יכול למות פיסית מלהוזיז. אני עובד לאחרונה עם איש מוכשר כשד, מהיר במלאכתו, סופר אינטליגנטי ומהיר מחשבה. מכיוון שהוא חניך מוסד שלא ממש קידש את גזרות חפ"ן ושכנותיהן, הוא חוטא בלהוזיז. חי נפשי שאני מתעורר בבעתה בלילות מתוך חלום ביעותים שבו הוא כותב "להוזיז" בקבוצה שאנו מנהלים ובה עוד חברים רבים ורק אחרי זמן נרגע ויושן בחזרה.

והנה, לשמחתי, האקדמיה ללשון העברית בעצמה הרימה את הכפפה ופרסמה השבוע רשימת שגיאות מטריפות מהסוג הזה ואף העמידה את עמוד הפייסבוק שלה לרשות המגיבים כדי שישתפו בשגיאות שמוציאות אותם מדעתם. אוי, כמה נחת מצאתי שם! להביא במקום לתת, למלאות במקום למלא, המילא "נורא" שלא במקומה, "המון" השגויה, "ש" במקום "כש". כל תועבה שבעולם. חפשו וראו.

ודווקא מתוך כל ההיצף הרגשי הזה שעוד רגע מביא אותי אל סף רצח-עם, אני אומר: אולי זה הזמן לסלוח? נכון ששפה זה קדוש ונכון שראוי לדבר נכון ונכון ונכון – אבל זה באמת שווה את האמוציות האלה? הרי ברור שלשיבוש יש סיבה, שברוב המקרים היא מוצדקת. הוא קשור לבית, קשור להיחשפות מאוחרת לשפה, קשור לחינוך חרדי שאין בו כל דופי לטעמי, אבל חוטא לפעמים בעניין. לא הגיע הזמן להקל קצת? בסביבה שלי יש חבר טוב, עילוי אקדמי בתחום הפילוסופיה שעוד תשמעו עליו. בתחילת דרכו הוא היה נוקב בשמו של הפילוסוף הנודע אפל (כמו תפוח) טון. (EPLTONׂ יום אחד, אחרי הצחקוק, הבנתי פתאום שהאיש החכם הזה מכיר את הפילוסוף רק מקריאה אוטודידקטית! מכאן השגיאה. היש לבקר על שגיאה כזו?

זה הזמן לסלוח. לסלוח. להבין שהעניין מורכב יותר ולנקוט בפעולה חיובית מאוד שתביא הרבה יותר תועלת: פשוט להוזיז את הזעם והביקורת אל עבר חבורה הרבה יותר מסוכנת מן המשבשים והשוגים, והיא חבורת המתקנים והמעירים. איכס, להקיא. לגביהם אין סליחה ואין הסברים ואין הכלה. את אלה באמת צריך להוציא מחוץ לחוק. או אל מחוץ לחוק. או את אלו באמת צריך. או צריך באמת. לא יודע. לעזאזל.