בסוף השבוע שעבר, חבר טוב שלח אלי צילום מסך של טור שהתפרסם באחד העיתונים בנוגע לאופן שבו אנשים מתכתבים בווטסאפ, וליתר דיוק - בדרך שבה הם שולחים הודעות: אם הם משקיעים בניסוח הודעה אחת ארוכה, כמו שכותבים דוא"ל, למשל, או שמא הם שולחים הודעות מקוטעות, במשפטים קצרים.
מוסר ההשכל של הטור היה כי אותם אנשים ששולחים הודעות קצרות בווטסאפ, אחת אחרי השנייה, בעצם כופים באופן אגואיסטי וחסר התחשבות את נוכחותם בחלל, משוועים לתשומת לב מוחלטת מחוץ לגבולות המדודים של האפליקציה.
מובן שלא במקרה חברי הקרוב שלח דווקא לי את הטקסט הזה. איך שסיימתי לקרוא את המסמך המפליל הזה, עמד לי על קצה האגודל לענות לו:
00:01 וואו!
00:01 לא ידעתי שזה כל כך מטריד
00:01 אני מבקשת סליחה
00:01 מבטיחה
00:02 שאני אפסיק
אבל במקום זאת, החלטתי לבדוק את הנושא לעומק לפני שאני מתמסרת לכפרת עוונות.
כנראה חטאתי
דפוס החשיבה הבסיסי שלי הוא להאמין מייד למי שטוען שאני לא בסדר. אצל המאמינים אוטומטית שהם אשמים, כמוני, עולות שלוש תחושות מרכזיות:
1. אני אשמה. בלי לפקפק, נבהלתי מהסבל שאני גורמת, נחרדתי ממה שזה אומר עלי, והרגשתי בושה על שלא הבנתי עד קריאת הטור הזה שאני פוגעת באנשים בגלל סגנון כתיבת ההודעות שלי.
2. אני חריגה. הסקתי שהטור מייצג את הרוב הנורמלי, ושאני המוזרה היחידה שמעדיפה לקרוא ולכתוב הודעות קצרות.
3. אני חייבת להשתנות. "פאולה - תתאפסי על עצמך. את לא שולחת יותר בחיים הודעות כאלו! תראי איזה נזק את עושה!".
יש לי הרגשה שהמשתייכים לדפוס הזה הם הלקוחות הכי רווחיים של הפסיכולוגים. ואכן, בזכות אלפי שעות ועשרות שנים של טיפול, למדתי להטיל ספק בתבניות המחשבה האוטומטיות ולא להאמין לכל מה שאני חושבת - ובטח לא להאמין לכל מה שאחרים חושבים.
הסכנה שבסיפור יחיד
צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, סופרת עטורת פרסים ובוגרת אוניברסיטת ייל, מדברת בהרצאת הטד הפופולרית שלה על "הסכנה שבסיפור יחיד". (לצפייה בהרצאה המלאה שלה - לכו למטה, לפינה "עשה לי את זה").
הסיבה שברגע הראשון פקפקתי בעצמי, במקום לפקפק בסיפור שהטור מספר, נובעת מהנטייה שלנו להאמין לדיווח בעיתון, בספר או בטלוויזיה. העובדה שסיפור מקבל במה במדיה מחזקת את אמינותו, ואת ההנחה שהוא נכון ומציג את התמונה המלאה. אדיצ'יה מסבירה בהרצאתה שכשאנחנו מאמינים לסיפור יחיד, אנחנו חסומים ולא מסוגלים לתחושות מורכבות יותר מאשר רגש יחיד: סלידה, רחמים, כעס או הערצה, לעומת תמהיל אנושי שיש בו מגוון תכונות. אדיצ'יה, שנולדה בניגריה, מסבירה על הנזק שעושה הסיפור היחיד שמוצג בנוגע לאפריקה בעולם המערבי, על שהוא לא מאפשר לראות אנשים שמגיעים מאפריקה מעבר להיותם פליטים של מלחמות, עוני, מחלות ומשטרים מושחתים, ואיך הסיפור היחיד לגבי אפריקה פגע בה לאורך החיים.
סיפור יחיד כמפגן של כוח
עוד טענה מעניינת שהיא מעלה היא שסיפור יחיד מספר כמה אני יותר טוב ממישהו אחר, פריבילגיה השמורה לבעלי הכוח. "הכוח מתבטא לא רק ביכולת לספר את סיפורו של האחר, אלא לקבע אותו כסיפורו המוחלט של אותו אדם". כך נוצרים סטריאוטיפים, כשמספרים רק את הצד השלילי ולא נותנים קול למי שעליו הסיפור המסופר. הטור ששלח לי חברי הטוב היה כתוב בכישרון, אבל לא סיפר את הסיפור של אותו עיתונאי - אלא את הסיפור של האחר, מבלי שקיבל אפשרות להגיב. הוא לא כתב על חוסר הנוחות שלו כשהוא מקבל הודעות קצרות אחת אחרי השנייה, אלא את הסיפור של כותבי ההודעות.
שיעור מאישה שמכורה לבוטוקס
גם אני חוטאת בסיפור יחיד בקשר לאחרים, בדיוק כמו כולנו. לפני שנתיים וחצי, בתקופת סגר הקורונה, נתקלתי באינסטגרם בפוסט של אישה בעלת מכון יופי, שאכנה אותה ליאן, שכתבה: "הכי מטריד אותי בסגר זה שסגרו את הקליניקה של שולי, ולא עשיתי בוטוקס כבר חודש וחצי! אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה מרוב שיצאו לי קמטים! איך שנגמר הסגר אני מתייצבת ראשונה. אני הולכת לישון ליד הדלת כדי שאף אחת לא תעקוף אותי". את הפוסט קישטה תמונת סלפי שבה היא נראית משרבבת שפתיים שעברו התפחה, שערה צבוע בלונד פלטינה והיא מאופרת בכבדות.
פניתי אליה וביקשתי לראיין אותה, במסגרת סמינריון שכתבתי על השינויים בתפיסת הערך העצמי של נשים בזמן מגיפת הקורונה. לא אשקר - הגעתי לראיון בגישה מתנשאת. חשבתי שמצאתי סיפור טוב לסמינריון על הנזק שגורמת תעשיית היופי. היום אני מבינה שסיפרתי סיפור יחיד, שבו אני, האישה המשכילה ורחבת האופקים שלומדת לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, הולכת לראיין את ליאן - שמתעניינת רק בקמטים שלה.
עוד לפני שנפגשנו חשתי כלפיה רחמים וביקורת. היום אני מבינה כמה הרגשות העידו אך ורק עלי: על צרות האופקים שלי ועל הסטריאוטיפים שבהם אני כלואה. ככל שהתקדם הראיון עם ליאן התמלאתי הזדהות - וגם בושה: היא סיפרה על המאבקים שלה להקים עסק עצמאי, על העבודה הקשה מסביב לשעון, על הקשיים לשלב אימהות והגשמה מקצועית, על שעזבה עבודה יציבה בגוף ציבורי לאחר 15 שנה, שבמהלכן זכתה ארבע פעמים בבונוסים על היותה עובדת מצטיינת. הכל - כדי להגשים חלום לפתוח מכון יופי, למרות ההתנגדות של משפחתה והסיכונים הכלכליים. הופתעתי לגלות כמה יש לנו מן המשותף, הרבה יותר מכמה מיליליטרים של חומצה היאלורונית ובוטולינום טוקסין שמפרידים בינינו.
לא משנה כמה סמינריונים ודוקטורטים אכתוב, כדי לא ליפול לסיפור יחיד אני חייבת להודות שאני לא יודעת הכל על אף אחד, ואת זה אי אפשר ללמוד בשום תואר אוניברסיטאי. הראיון עם ליאן היה שיעור אדיר בענווה.
היה לי קל להאמין שאני נאורה, כי תמיד גיליתי רגישות לקבוצות מוחלשות. אבל המפגש עם ליאן לימד אותי שפתיחות וסקרנות כלפי נשות החיג'אב באיראן, או כלפי מי שעוברות מילת נשים בקניה, או כלפי נשים שחוות אלימות מצד בני הזוג שלהן - הן הרבה יותר קלות ונוחות מאשר להסיר מעלי סטריאוטיפים כלפי אישה שמכורה לבוטוקס. נורא קל לנו לגלות פתיחות כלפי מקרי קיצון של עוולה וחוסר צדק, אבל זו חוכמה קטנה מאוד להיות נאורה באופן סלקטיבי.
לחקות איש מגמגם
אותו טור שפורסם בשבוע שעבר נכתב בסגנון סרקסטי, שמחקה את מושאיו באמצעות שורות קצרות ומקוטעות. יש אלמנט אכזרי בחיקוי כשזה מתחבר לתוכן שולל ופסקני. הוצפתי בחוסר נעימות, מסוג זה שמורגש כשמישהו מחקה אדם עם מוגבלות או נכות, כמו לצפות במישהו שמחקה אדם מגמגם.
הטור ההוא נכתב מתוך ההנחה שהסיבה היחידה לכתיבת הודעות מקוטעות היא אגואיזם טהור, ללא עוררין ומבלי לבדוק את גרסת הצד שנגדו הופנו חיצי הכתיבה. בעיניי - זה המעיד בדיוק על התלונה שהעלה הכותב כלפי הצד השני, על חוסר רגישות.
ניסיון כלשהו, מינימלי, להבין מה גורם לאנשים לכתוב בצורה כזו, היה מאיר את כל הטור באור אחר. אני לא יודעת אם הניתוח הפסיכולוגי המפורט שערך הכותב למבנה הנפשי של שולחי ההודעות המרובות ברצף נסמך על בדיקה עובדתית, אבל אני כן בדקתי.
הראה לי את הודעותיך, ואומר לך מי אתה
בהתאם למקום שתפסו הצ'אטים בחיינו, קיימים מחקרים רבים שמנתחים את דפוסי ההתקשרות הכתובה. ד"ר לורן קוליסטר, מומחית לתקשורת מאוניברסיטת פיטסבורג, מגדירה הודעות טקסט כמגרש משחקים לא פורמלי - בניגוד לתכתובות כמו מיילים - ומסבירה שזו הזדמנות לאנשים לבטא את ייחודיותם באופן שדומה יותר לדיבור. היא טוענת שאנשים המשתמשים בהודעות טקסט באופן תדיר, יהיו בעלי נטייה גדולה יותר לכתוב באופן לא פורמלי. עוד גורם משפיע הוא האופי: אנשים תוססים וספונטניים יתכננו פחות לפני שישלחו הודעה, ופחות יחששו לטעות בתחביר. אנשים רציונליים, מחושבים ויותר סגורים באופיים ייטו לנסח הודעה שלמה, יתקנו - ורק אז ישלחו אותה.
טקסט בפסקאות לעומת שורות מרובות בזו אחר זו הוא הבדל סגנוני, שמשפיע גם על מקבל ההודעה. יש כאלה שהודעות מסוג זה יעצבנו אותם, בעוד אחרים מרגישים נוח יותר בהתכתבות כזו, כי היא דומה יותר לשיחה דיבורית. ההבדלים תלויים באופי האדם שמקבל את ההודעה. גם הגיל של המתכתבים הוא גורם משפיע, כי הנורמות המקובלות אצל מבוגרים וצעירים הן שונות.
סגנון התקשורת של השולח עלול להתנגש עם הסגנון והציפיות של מקבל ההודעה, בדיוק כמו בשיחה מילולית, שגם בה נוצרים כשלים תקשורתיים בין אנשים בעלי סגנון שונה. למעשה, כל סוג תקשורת דורש הסתגלות והבנה שלכל אחד מאיתנו יש דרך משלו לתקשר עם אחרים, והכרה בכך שלא נוכל לשלוט בסגנון של אחרים.
אחרי שקראתי את מסקנותיה של ד"ר קוליסטר, הנשימה הפכה קלה יותר. אולי אני לא אותה אישה חסרת התחשבות שתוארה בטור. קוליסטר סיפרה סיפור נרחב, ולא סיפור יחיד על אנשים שכותבים הודעות טקסט.
חרדת שלוש הנקודות
בזמן שאני כותבת הודעה בווטסאפ, מופיעה אצל הנמען הכתובת "פאולה מקליד/ה...". אפקט ההמתנה מעורר תחושות של חרדה ואי־ודאות, וכשזמן ההקלדה ארוך, המתח גובר והחרדה עולה. יש אנשים שלא מסוגלים להתרכז במשהו אחר, כל עוד הם יודעים שאדם אחר מקליד להם הודעה. חוקרים הגדירו את התופעה הזו "חרדת שלוש הנקודות". שליחת הודעות קצרות מבטלת או מצמצמת את החרדה ואת "חוויית השבי" של הצד השני, עד שתגיע ההודעה.
יכול להיות שדווקא אותם האנשים - שמנסחים פסקאות ארוכות, בודקים ומתקנים כשהצד השני ממתין לתגובתם - בעצם גוזלים יותר תשומת לב? שווה לחקור, אעדכן.
חפשו, נקודה
פרופ' דבורה טאנן הסיקה במחקריה שריבוי מילים הוא סימן לחיבור חזק ולעניין רב בתרבויות מסוימות, וכינתה זאת "סגנון מעורבות גבוהה", ואילו בתרבויות אחרות מעריכים יותר דווקא הקשבה ותקשורת פחות אקטיבית, ובהגדרתה "סגנון התחשבות גבוהה".
עוד מושג שמצאתי נקרא "כותב יבש" - אלה שמגיבים במילה אחת. על פי המחקר הם נתפסים כמנוכרים, לא מתחשבים ורציונליים מדי. יבשים - לתשומת לבכם.
אחד האלמנטים הכי מפתיעים שמצאתי נוגע להשפעת התפיסה של נקודה בסוף משפט. חוקרים מאוניברסיטת בינגהמטון גילו שהודעות טקסט שמכילות נקודה בסוף משפט דורגו על ידי הקוראים כ"פחות כנות" מאלו שלא הכילו נקודה.
מחקר אחר, שבחן את סגנון כתיבת הודעות הטקסט של בני זוג, מצא שזוגות בעלי סגנון התכתבות דומה הביעו שביעות רצון גבוהה יותר ממערכת היחסים. סובלים מסגנון תקשורת שונה משלכם? חפשו את החברים שלכם, אלה שמתאימים לכם יותר, או שתדברו עם האחר על המצוקה שלכם. להניח הנחות שליליות זה פתרון לא יעיל, וגם פוגעני.
לא מצאתי אף מחקר שטוען שאנשים שכותבים הודעות קצרות ברצף רוצים למנוע מהאחר להגיב, או מעוניינים למנוע מהאחר להתעסק בענייניו, או שהם נהנים לגרום לאחרים חוסר נוחות, או שהצד המקבל סובל מכך באופן אבסולוטי.
מחיר הקִרבה
00:03 היי, רציתי לשתף אתכן במשהו שקרה לי עכשיו בסוף הרצאה. מייד אחרי שיצאתי ניגשה אלי מישהי שאמרה לי כמה היא נהנית מהפודקאסט שלי, ושההרצאה היתה מעולה. כל כך שמחתי!
ובכן, אם חברותיי יקבלו ממני הודעה כזו בקבוצת הווטסאפ שלנו, הן יידעו ללא ספק שחטפו אותי.ההודעות שלי בפועל נראות כך:
00:04 מה המצב? 😍 אתן כבר ישנות?
00:04 טובבב אתן לא מאמינות איזה מגניב!
00:04 בדיוק סיימתי הרצאה ויצאתי לכיוון האוטו, פתאום ניגשת אלי מישהי דומעת
00:04 😲
00:05 היא אומרת לי: פאולה אפשר רגע לדבר איתך, ואני אומרת ברור שכן ואז...
00:05 היא מספרת לי שהיא מקשיבה לפודקאסט שלי, ודרכו הבינה שהיא חייבת לשנות את הדרך שהיא מעירה לבת שלה על המשקל שלה
00:05 זה מרגש אותי בטירוף כל פעם מחדש
00:05 (מדבקה של לבבות)
00:06 אני גמורה מעייפות ערה מרבע לשש אבל התגובות בסוף נותנות לי אדרנלין
00:06 (סלפי שלי באוטו עם פרצוף מצחיק)
00:07 אני באמת מתרגשת מכל אחת כאילו זו הפעם הראשונה
00:08 נכנסתי לאוטו יש לי עכשיו נהיגה מחדרה הביתה...
00:08 נראה לי שאעצור לקנות קפה, אני גמורהההההההההה
00:08 (מדבקה של מתה מעייפות)
זה, כאמור, נוסח מקובל בקבוצת החברות שלי. אבל - וזה אבל חשוב מאוד - כשאתכתב עם מישהי שרוצה לקבל ממני הצעת מחיר, אנסח מראש את ההודעה, אעבור עליה ואתקן מה שצריך, וגם אסתפק בהודעה אחת, מהסיבה הפשוטה שמדובר בקשר עסקי, חסר אלמנט רגשי או קרבה.
כמו בהרבה מקרים בחיים, גם בנוגע לשליחת הודעות בווטסאפ אין שחור או לבן. שליחת כמה הודעות קצרות ברצף לא מתאימה לכל סיטואציה, בדיוק כפי שניסוח פסקה לא מתאים בכל מצב.
השפעה חזקה
אני מאמינה בכל ליבי בהשפעתן של מילים, בטח של אנשי תקשורת. מאז ומתמיד סיפור יחיד הצליח ללבות שנאה וגזענות, ואפילו אלימות, בדיוק כמו שסיפור נרחב יכול לפייס ולחבר בין אנשים.
יש שורה בשיר "ידיעה" של שוטי הנבואה (מילים ולחן: רואי לוי) שמלווה אותי שנים:
"הם יודעים שמשהו טוב רק אם הוא מה שהם יודעים"
זו, לדעתי, הגדרה מדויקת לבורות - להאמין שרק מה שבתחום ידיעתך הוא ראוי ונכון. אני מתאמצת ככל יכולתי לבדוק מעבר למה שבידיעתי כשאני כותבת במדיה, ומרגישה אחריות ואף חובה לספר סיפור מגוון. ואם לא - אז לפחות לציין שאני מייצגת רק את עצמי.
כך נראות הודעות הווטסאפ שלי ומתברר שזה לא הופך אותי לאישה נוראית. אפשר להיות בנאדם סבבה וגם לכתוב הודעות ברצף אחת אחרי השנייה. וזה אפילו מוכח מחקרית!
עשה לי את זה:
ההרצאה "הסכנה שבסיפור יחיד" של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. פשוט כנסו!