כמאמין גדול בפסיכוסומטיקה קיבלתי במידה מסוימת של הכנעה את העובדה שאני מרגיש לא טוב. נכון, מונדיאל בקטאר, חגיגה גדולה, נשלחתי לכאן כדי לעבוד, אבל עם כל הכבוד - ארגנטינה משחקת, וזה כבר לא בשליטתי. וכך, ביום השני לטורניר, לפני המשחק מול ערב הסעודית, המנגנון הבריאותי שלי קרס מלחץ ומהתרגשות ופינה את מקומו לחיידקים מכל הסוגים. נפלתי חזק. זאת מערכת היחסים שלי עם נבחרת הכדורגל של ארגנטינה - חסרת פרופורציות ברמה מסכנת בריאות.
הרבה פעמים אני מנסה לעצור ולשאול את עצמי "למה זה ככה?", למה בכל פעם שיש משחק של ארגנטינה הדופק שלי עולה לשמיים, העצבים משתלטים על כל נים, הזיעה מטפטפת והמתח חודר עצמות? למה ניצחון מייצר תחושת אושר עילאית שכזאת, ולמה הפסד מביא איתו דיכאון שמתלווה אלי למשך יממה לפחות? אני מנסה להבין איך הגעתי לנקודה הזאת שבגיל 40, נשוי עם שתי בנות, אני מאפשר ל־11 שחקנים (לא כולל חילופים) מארץ רחוקה להשפיע עלי כל כך. זה נכון ביום־יום, כשיש משחקי מוקדמות או טורנירים יבשתיים, וזה נכון פי כמה וכמה בכל ארבע שנים בגביע העולמי. ארגנטינה במונדיאל היא שק הרגשות הגדול מכולם. לא פשוט לסחוב אותו, לא פשוט בכלל.
פאולה רוזנברג: הגיע הזמן שגברים יישמו את חוקי הכדורגל כל השנה
כנראה זו תולדה של ילודה. אני בן להורים ארגנטינאים, מרתה ומריו. נולדתי לתוך משפחה שעשתה עלייה והשאירה את האהבה מאחור. כל ארגנטינאי־ישראלי מכיר את התופעה. זה לגדול תחת שטיפת מוח ששם הכל הרבה יותר טוב מפה: האוכל, הבשר, המוזיקה, הבשר, הגלידה, הבשר, ובעיקר־בעיקר הכדורגל. בעצם, לא כדורגל, אלא כדוררררגל, עם כמה ר'.
כיליד 1983 גדלתי לעולם שבו הכדורגל הארגנטינאי באמת הכי טוב. בגיל 3 היינו אלופי עולם עם דייגו ארמנדו מראדונה, ארבע שנים אחר כך הגרמנים גנבו לנו את הגביע עם פנדל שלא היה, אבל באותם ימים שטיפת המוח היתה מבוססת תוצאה. הגאווה חלחלה פנימה, ובקלילות שאין לתאר אימצתי לעצמי את הזהות החדשה: אוהד ארגנטינה בלב ובנשמה, בטוב וברע, באש ובמים, בכל רמ"ח איברי.
ואז, ההצלחות הפסיקו להגיע. הפסד פה, עוד הפסד שם, שנים בלי תואר. שטיפת המוח איבדה אחיזה במציאות, אבל האהבה נותרה. ולא רק שנותרה, היא התחזקה. זהות הרי לא נמדדת רק כשטוב, אלא מתי שרע וקשה. וכארגנטינאי, בן לארגנטינאים ונכד לארגנטינאים, נשאבתי עד כדי איבוד שליטה.
זה לא קל, זה בטח לא בריא, אבל זה בלתי נמנע. שורשיי הארגנטינאיים תפסו אותי ברגליים ואין איך להשתחרר. יש פה נבחרת כדורגל שמנהלת את מצב הרוח שלי ושל כל כך הרבה אנשים שיקרים לי, אז אין ברירה אלא לרצות בהצלחתה בצורה מופרזת. אפילו במחיר של מחלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו