אויבים לרגע
אם יצא לכם להתמקד בפרצופים ובתגובות של האוהדים במהלך המונדיאל, אנשים שנסעו מכל רחבי העולם עד קטאר כדי לצפות בנבחרות, אולי שאלתם את עצמכם, כמוני, מה יש בכדורגל שכל כך מרגש אנשים? ואולי גם לא, כי עבורכם (ואני מדברת בעיקר על גברים, מה לעשות) המשחק הזה הוא משהו שתמיד היה שם, ברקע, חלק בלתי נפרד מהחיים, כמו מערכת החינוך או המשפחה.
במשך 90 דקות הקבוצה היריבה ואוהדיה נתפשים כאויב של ממש, אבל בתום המשחק מישהו מנצח, מישהו מפסיד, ואולי בכלל מסיימים בתיקו, אבל מה שבטוח - השחקנים שעד לפני רגע היו יריבים מרים לוחצים ידיים ומחליפים זה עם זה חולצות מיוזעות, והאוהדים, בין אם שמחים עד הגג ובין אם מאוכזבים עד תהום, פשוט ממשיכים הלאה לדרכם.
נכון, היו לא מעט מקרים בהם יריבויות וחוסר הסכמה במגרשים הובילו לוונדליזם ולאלימות, אבל רוב הזמן הם פשוט חוזרים הביתה או למלון או לחגוג באיזה פאב. חוץ מהאוהדים היפנים, כמובן, שאחרי המסע המטלטל בן 90 הדקות הזה נשארים לנקות את האצטדיון. כאלה חמודים.
אושר
בימים אלו המונדיאל נוכח בחיי כולנו מכל עבר. אפילו אני, שלא צופה במשחקים, נחשפת לחגיגת הכדורגל העולמית כי ליאון צופה, כמו בחלק נכבד מהבתים בישראל ובכלל. אבל מה שמסקרן אותי יותר מהמשחק עצמו הוא האהדה למשחק. איך נוצר החיבור החזק הזה בין קבוצה לאוהדים שלה? ומה אנחנו יכולים לאמץ מזה אל תוך חיינו?
כמנהגי בקודש, התחלתי לברר ולקרוא וגיליתי שמשחק הכדורגל נחקר רבות, כנראה בשל היותו גורם דומיננטי בחייהם של רבים. לא רק אותי מסקרן הקסם המסתורי שגורם למיליונים להוציא המון כסף, להשקיע אנרגיה ומאמץ מרובים, כדי לעודד 11 גברים בזמן שהם רצים אחרי כדור במטרה לבעוט אותו לתוך רשת חבלים.
ואין פלא שהמחקרים מאשרים את זה - כדורגל הוא הספורט הפופולרי ביותר בעולם. כשחזרתי הביתה מהרצאה במהלך המשחק של ארגנטינה מול מקסיקו יכולתי לדעת מה קורה על המגרש עוד לפני שעליתי הביתה, לפי שאגות השמחה והצחוק שבקעו מבתי השכנים. אירועים שחשובים לנו מדליקים את מדורת השבט, ואין כמו הזדהות עם קבוצה כדי להרגיש שייכות וקרבה.
התרגשות
מן הסתם חלק מההתרגשות היא התחרותיות עצמה, כמו בכל תחום ספורטיבי. אבל תסכימו איתי שלאהדה בתחום הכדורגל אין אח ורע. אני לא מכירה אף אוהד טניס או אתלטיקה או אפילו כדורסל שמזדהה עם שחקן או קבוצה כמו שמזדהים אוהדים עם קבוצות כדורגל, ברמה אמוציונלית כל כך גבוהה. הם צורחים במלוא הגרון לעודד, מתחבקים בטריבונות כמו בני משפחה, משתוללים מכעס, מחזיקים את הראש בתדהמה, ולעיתים אפילו בוכים, ולא סתם - בכי קורע לב.
VAMOS ARGENTINA
אני אישית ספגתי כדורגל מהיום שבו נולדתי. הזיכרונות הכי מוקדמים שלי קשורים באבא שלי צופה באיזה משחק כדורגל של בוקה ג'וניורס, לבד או עם חברים, יושבים ומעשנים וצועקים על השופט ממושבם בסלון. נולדתי במדינה שבה חשיבותו של משחק הכדורגל שוות ערך לזו של הדת, אם לא עולה עליה, והחוק הבלתי כתוב הזה לא פסח על הבית שלנו.
באלבום המשפחתי דבוקות תמונות בשחור־לבן. השנה היתה 1978, ארגנטינה ניצחה את הולנד 1:3 בגמר המונדיאל. בתמונה אני בת השנתיים צועדת מחוץ לבית, מתופפת עם כף על סיר ומצטרפת להילולה הגדולה. חשוב לציין שזו היתה תקופה אפלה מאוד בארגנטינה - השלטון הצבאי שלט בנו באכזריות רבה, רבים מחבריו של אבי נעלמו ונרצחו, גם הוא עצמו וקרובים נוספים שלנו היו בסכנה. ועדיין - שמחת הכדורגל גברה על הכל. לפחות לכמה רגעים היה לגמרי מקובל להתרוצץ ברחובות ולהכות על סירים עם כפות.
קהילתיות
אוהד כדורגל מקבל תחושה שהוא תורם, משפיע להצלחת הקבוצה, שנוכחותו משמעותית: שחקני הקבוצה, גם הכוכבים הגדולים ביותר בעולם, רוחשים כבוד גדול לאוהדים שלהם. אפשר להבחין בכך על ידי המסרים שהם מעבירים לאוהדים תוך כדי המשחקים, ואת המחוות והבעות החיבה בסוף כל משחק ולאחר כל הבקעת שער. קבוצות הכדורגל יודעות עד כמה הן תלויות באוהדים שלהן, וההיסטוריה הוכיחה שכאשר האוהדים לא מרוצים מהיחס של מנהלי הקבוצה, הם יכולים לגרום למהפכה.
כל המחקרים שנוגעים לאושר אישי מוכיחים שכשאנשים מרגישים משמעותיים, מעורבים ובטוחים - הם בעלי רווחה נפשית גדולה יותר. אם נתרגם את זה לכדורגל, הרי שתרבות האוהדים לא מסתכמת בצפייה במשחקים: מועדוני המעריצים מארגנים נסיעות משותפות למגרשים בכל העולם, אפילו תומכים באוהדים דלי אמצעים. מדובר בקהילה של ממש, ללא כחל ושרק, והקהילה הזו מעניקה לאנשים ביטחון, זהות, מעורבות ותחושת משמעות שכל כך נחוצות לרווחתנו הנפשית.
נאמנות
גם הנאמנות לקבוצה מעוררת פליאה. ברוב המקרים אדם בוחר איזו קבוצה לאהוד בגיל מאוד צעיר, ומה שנקרא - הולך איתה עד לקבר (לא מילים שלי!). מקובל להתבדח בין אוהדים שהנאמנות לקבוצה עולה על כל נאמנות אחרת - כולל לבת הזוג, לזהות פוליטית, וכיוצא בזה. נדיר שאוהד יעז להפר את המסורת ויערוק לקבוצה יריבה. ואם שחקן העז לעבור לקבוצה היריבה, לא ישכחו לו את זה עד מותו. שילך אחרי הכסף, בכיף, אבל חלילה ליריבה המושבעת של הקבוצה.
הבחירה להיות אוהד של קבוצה קשורה בדרך כלל לחוויות ילדות, לחיבור עם האבא, עם האחים הגדולים או עם גברים אחרים במשפחה, ולכן יש בה גרעין מאוד חזק של תחושת שייכות ושבטיות. אני מכירה את זה מהבית, אחד הזיכרונות הדומיננטיים מילדותי הוא שבני הדודים שלי מצד אמי היו אוהדים של היריבה המושבעת ריבר פלייט. זה היה עניין שנדון פעמים רבות סביב השולחן, אבל למזלי לא פירק את המשפחה.
פשוט
להיות אוהד זה זול ופשוט להבנה: כל אחד יכול להיות אוהד כדורגל, אין מחסום של מועדונים יוקרתיים ויקרים כמו טניס או גולף. אמנם ניסו להסביר לי פעמים רבות מה זה נבדל ועדיין לא ממש הבנתי, אבל כל גבר יגיד שזה משחק שגם קל להבנה.
אנושיות
למודלים הנערצים, לשחקני הכדורגל, יש מידות גוף אנושיות. אין צורך בסטנדרטים גופניים בלתי אפשריים כדי להיות שחקן כדורגל. בניגוד לגובהם של הכדורסלנים, גמישותם של המתעמלים או שריריהם של המתאבקים, דייגו ארמנדו מראדונה היה בחור צנום יחסית ונמוך, 1.65 מטר. ליונל מסי, עוד ארגנטינאי עם שכל משוגע ברגליים, ידוע בכינוי פרעוש בגלל קומתו הצנועה. הווה אומר, גם הילד הכי נמוך בכיתה, שסובל מהצקות מחבריו בהפסקה, יכול למצוא מפלט בגיבורי הקבוצה שהוא אוהד, כי רבים מהם דומים לו פיזית. ואם הם יכולים, אולי גם הוא יכול, ובכל מקרה, אם הם כל כך דומים, מה אכפת לו לנסות?
טסטוסטרון
גברים עם רמות נמוכות של טסטוסטרון מדווחים על עייפות, דיכאון, פגיעה בזיכרון וירידה בחשק המיני. מחקר שנערך על ידי מדענים מאוניברסיטת ג'ורג'יה סטייט בארצות הברית גילה שבזמן שגברים צופים במשחק כדורגל הטסטוסטרון שלהם עולה בכמעט 30 אחוז, או במילים אחרות - הצפייה במשחק מגבירה אצלם את הליבידו. זה קורה בשל תגובה פיזית של מתח חיובי, בניגוד למתח שלילי. להורמון הטסטוסטרון יש גם השפעות רגשיות וגם פסיכולוגיות והוא נמצא בירידה אצל גברים ככל שהם מתבגרים, אבל כשהוא במידה הנכונה הוא מגביר את יצר התחרותיות היעילה, המוטיבציה, האסרטיביות והביטחון העצמי, ואפילו היכולות הקוגניטיביות משתפרות. מסתבר שכדורגל יעיל לא פחות מתרופות כדי לגרום לגברים להרגיש טוב עם עצמם.
בטוח
נאמנות מוחלטת לקבוצה מתרגמת לא רק לשמחה. הצפייה בכדורגל היא מגרש משחקים בטוח להתמודדות עם כאב, אכזבה, תסכול ועצב, בלי המחיר שמשלמים על זה במציאות. זה עלול לכאוב אם הקבוצה תפסיד, וכל החלטה של השופט או פספוס על המגרש עלולים לגרור מערבולת נוראית של רגשות. מעניין במיוחד לצפות בגברים, שלעומת נשים בדרך כלל מאופקים ואדישים יותר בהבעת רגשותיהם, בוכים בלי בושה כשקבוצתם האהובה מפסידה, או בוכים משמחה ומתחבקים כשקבוצתם מנצחת. חלקם הם אותם גברים בדיוק עליהם דיברתי בטור שלי בשבוע שעבר - כאלה שמאמינים ש"גבר גבר" אף פעם לא בוכה, גם לא בלילה, ובטח שלא מתלהב כמו "ילדה קטנה". אבל בזמן צפייה בכדורגל, בין אם במגרש ובין אם מהספה בבית, החוקים משתנים. מותר לבכות, מותר להתרגש, מותר להתחבק ברוב רגש עם גברים אחרים, ובכלל להביע רגשות ומחוות שביום־יום אותם גברים לא מרשים לעצמם לחוות בשום פנים ואופן, מכל מיני סיבות.
להזיל דמעות אחרי שהקבוצה מבקיעה גול זה "גברי", אבל לבכות כי מישהו העליב אותך זה "נשי". וכאן אני תוהה - אולי הכדורגל חשוב כל כך בחייהם של אותם גברים לא רק בשל האהדה העצומה לקבוצה, אלא גם בשל היכולת לבטא ולפרוק מנעד רגשי שלא מתבטא אצלם בשום דרך אחרת או בשום מקום אחר?
מבלי לשפוט את ההטיות המגדריות, גברים מצאו פרצה שמאפשרת להם לפרוק עצב או להביע אהבה ולהישאר גבריים, בחברה שדורשת מהם לעצור ולהדחיק רוב הזמן את הרגשות שלהם.
מובן שלא ניתן להתעלם מהעובדה שבדיוק בגלל אותן הסיבות שמחברות אותם, הם מגובשים ומלוכדים ויכולים להשתמש בכוח הזה גם לרעה. כשאוהדי כדורגל הופכים קיצוניים ופנאטיים, גילויי האלימות, השנאה והגזענות יכולים להיות גרועים יותר מאשר בכל מקום אחר. אבל בטור הזה נתמקד בחיובי, כדי להגיע למסקנה מועילה.
המסקנה
תארו לכם שהיינו מיישמים את מה שעובד לנו כל כך טוב במגרשי הכדורגל בתחומים נוספים בחברה. היינו מתווכחים ואף זועמים על היריבים שלנו, אבל בסוף המשחק מכבדים את התוצאה וממשיכים הלאה. תארו לכם שנבחרי העם יהיו נאמנים להצהרותיהם ולנו, לא ישכחו את שהבטיחו לנו מייד לאחר הבחירות, ואולי אפילו יכירו לנו תודה על נאמנותנו לאורך הדרך במקום לסכסך ולקטב בינינו.
תארו לכם שלאחר פרסום תוצאות הבחירות המנהיגים שלנו, המפסידים והמנצחים, היו מתחבקים. מתנהגים בבגרות בין אם הם בשלטון ובין אם הם באופוזיציה, ומגויסים לחלוטין למועדון - כלומר, אלינו - ולא רק לטובת האינטרסים האישיים. בטח ובטח לא היו גונבים מקופת הקבוצה רק כי הם יכולים.
תארו לכם שהמנהיגים שלנו היו מהווים דוגמה לצעירים, דוגלים בדעותיהם ההפוכות בלי להידרדר לאלימות, זועמים וכועסים אך גם מוותרים בתום המשחק, כי הסתיימו 90 הדקות. הם אפילו לא חייבים להחליף ביניהם חולצות, אבל הם כן יכולים לתת חיבוק ולכבד את התוצאות. אם זה עובד וגורם לשמחה ולמשמעות, ומאפשר ויסות רגשי מעורר תקווה עבור מיליונים בעולם - אז למה למען השם אנחנו לא מצליחים ליישם את זה גם מחוץ לעולם הכדורגל?
אבא שלי לא מדבר הרבה על רגשות. אני זוכרת שנהגתי להתבונן על פניו והייתי מנסה לנחש אם הוא עצוב או חסר שקט, איך עבר עליו היום בעבודה והאם הוא מרוצה ממה שיש לו. יכולתי לזהות מתי הוא שמח או עצבני. את שאר מנעד הרגשות שלו אמא שלי היתה מתווכת: "תראי איך הוא מתרגש", "תראי איך הוא נעלב", "תראי איך הוא מחכה שתבואי לדבר איתו". בכיתה ה' כל החברות שלי התחפשו למעודדות, לי היה ברור שאני לא מתכוונת לנפנף בפונפונים, מכל מיני סיבות. המרכזית שבהן היתה כי ידעתי שנפלה בחלקי ההזדמנות לשמח את אבא שלי: אני אתחפש לשחקנית כדורגל. אני זוכרת את הרגע שצילם את התמונה הזו, לפני שיצאתי לבית הספר, את הפנים שלו מילא עד אפס מקום חיוך מאוזן לאוזן, כזה שחושף שיניים. זה היה אחד מהרגעים שבהם לא הייתי צריכה לנחש מה הוא מרגיש.
Info@paulanatural.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו