פאולה רוזנברג: זה הדבר הכי טוב שקרה לי

החיים בווטסאפ

בשבוע שעבר הנייד שלי נשמט מבין אצבעותיי והמסך שלו התנפץ על רצפת החניון.

חזרתי מיום עבודה מאוד ארוך שהחל בשש וחצי בבוקר, והרגשתי גאה על שהספקתי להגיע בשעה 19:00 להוד השרון כדי להקפיץ את ארבלי לחוג מחול. ידעתי שיש לי שעתיים עד מועד האיסוף, אז נכנסתי צ'יק צ'ק לסופר וליקטתי את מה שהכי חסר כרגע בשביל הכריכים של מחר. לפני כן עצרתי לכמה דקות בדואר כדי לאסוף חבילה, ואת כל הפעולות האלו ביצעתי תוך כדי שיחות טלפון בלתי פוסקות, שיחה רודפת שיחה: העורכת של התוכנית מתקשרת כדי לסגור משהו למחר, מנהלת הדרכה של ארגון שהתעניינה בסדנה, אמא שלי ששאלה למה אני לא חוזרת אליה... בתור בדואר ניסיתי לנצל את הזמן כדי לענות בקבוצת הווטסאפ של הכיתה של שילה בנוגע ליום הורים־מורים, וגם לענות בקבוצת החברות שלי כדי לתחזק קצת חיי חברה. כן, הפגישות החברתיות שלי מתרחשות ברובן בווטסאפ, ועל כך ארחיב בהמשך.

מלחיץ ומרגיע בו בזמן

תוך כדי שאני עונה לחלק מההודעות, קופצות חדשות. אחת האימהות כתבה בקבוצת הכיתה של ארבל: "אוקיי יש כבר מצקת ומסננת, ג' מביא תפוחי אדמה, מי מתנדב להביא קילו קמח ומי אחראי להביא סכין חיתוך?"

פעם הקפדתי להיות מעודכנת בנוגע לפעילויות בכיתה. אני מודה שבשנתיים האחרונות, אולי מאז סיום הסגרים של הקורונה, אולי כי הבנות גדלו והן כבר נערות מתבגרות - שחררתי את האשליה שאצליח לעקוב אחרי הכל. השנה זה הגיע למצב כזה שבו אני מוותרת מראש על קריאת חלק גדול מההודעות בקבוצה (סליחה אם מישהו מההורים קורא את הטור). פעם בכמה ימים אני מבקשת מאחת האימהות בפרטי עדכונים. לפעמים אני כותבת בלי בושה בקבוצה הכללית של הכיתה: "מישהו יכול לעדכן במה מדובר? אני לא מצליחה לעקוב".

זה לא שאני לא רוצה - אני כבר לא מסוגלת.

אני מרגישה שאם אנסה לקרוא את כל ההודעות, המיילים, הניוזלטרים, ההודעות הפרטיות באינסטגרם וההודעות הפרטיות בפייסבוק - אצטרך להקדיש לכך את כל שעות היממה, וגם אז לא בטוח שאספיק.

אני מתארת לעצמי שלפחות חלק מכם מזדהים עם הנאמר.

אני חושבת שהבעיה עוד יותר מורכבת כי עודף הודעות בווטסאפ ובמייל מלחיץ מאוד, אבל אם אפתח את המייל או את הווטסאפ ולא תהיה שם שום הודעה חדשה, אולי אכנס ללחץ אפילו גדול יותר, כי מה, אף אחד לא רוצה לדבר איתי? אף אחד לא מעוניין לעבוד איתי? אף אחד לא מתעניין בשלומי? אולי שכחו לעדכן אותי?

אשליית המולטיטסקינג

חלקנו מנהלים בווטסאפ חלק גדול מהאירועים וממערכות היחסים שלנו, ואני מודה שאני אחת מהאנשים האלו. לא מכחישה. לא גאה בזה אבל גם לא ממש מתביישת, אלו הם חיי, כמו שאומרים.
אורח החיים שאני מנהלת משאיר לי מעט מאוד זמן למפגשים עם החברות הקרובות שלי, הן בשל האילוצים הגיאוגרפיים והן בשל העומס. אנחנו משוחחות ופורקות את שעל ליבנו בקבוצות הווטסאפ, אני גם מכורה למדבקות שיכולות להביע עולם שלם של רגשות. אני יודעת שזה לא מיטבי, אבל זה מה שיש כרגע (אם היינו עכשיו מתכתבים בקבוצת ווטסאפ, הייתי מוסיפה מדבקה של פרצוף מתנצל שאומר "זה מה יש", כדי להמחיש את התחושה).

גם אלו שיעידו על עצמם שהם לא מתנהלים לחלוטין דרך הווטסאפ, ישימו לב שאמצעי התקשורת הזה די השתלט על חיינו בכל התחומים: שירות לקוחות, תקשורת בין־אישית, עדכוני חדשות, אפילו קניות.

אני חושבת שהווטסאפ לא רק יצר תקשורת חברתית מסוג אחר ושונה ואולי פחות מוצלח (טרם החלטתי), אלא גם חיזק אצלי את אשליית המולטיטסקינג, כאילו אני יכולה לעשות כמה דברים במקביל, כשלמעשה אני לא יכולה. אף אחד מאיתנו לא יכול.

מחקרים מוכיחים שהמוח שלנו לא מסוגל לעשות שתי פעולות בבת אחת. כלומר, אין דבר כזה מולטיטסקינג, אלא "סוויץ' טסקינג" - להחליף בין כמה משימות באופן מהיר - וזה לא יעיל בכלל. אני מרגישה על עצמי ועל המשתתפים בסדנאות התמודדות עם סטרס שאני מעבירה, שהצורך להיות זמינים ולענות הגביר את עוצמות החרדה והדריכות.

אני לא באמת מסוגלת לאכול ולצפות בסרטון בו בזמן, גם אם אספר לעצמי שכן. אני גם לא יכולה להקשיב למה שליאון מספר לי ולגלול בקבוצת הווטסאפ של ההפקה של התוכנית במקביל, למרות שאני יכולה להאמין שכן. אני חייבת להודות שברגעים (המעטים מדי) שבהם אני מתרכזת בפעולה אחת בלבד, אני חווה יותר הנאה ואני מרגישה הרבה יותר רגועה.

אבל המציאות דורשת מאיתנו כל כך הרבה תפוקה, שהדרך היחידה לעמוד בה היא לְמַקְבֵּל.

מגדלור מהבהב

בחזרה לחניון של בניין מגוריי. ניסיתי לסחוב מהאוטו שקיות מהסופר, ביד השנייה סחבתי כלבה שמתקשה ללכת ואת תיק הגב שלי (שתמיד כבד מדי כי אני סוחבת הרבה יותר ממה שאני צריכה). ברגלי הימנית טרקתי את הדלת של האוטו ועשיתי כמה צעדים לכיוון המעליות, אלא שאז שמעתי רעש של זכוכית נשברת, התבוננתי מטה וראיתי את הסלולרי שלי, מהדגם החדיש ביותר שרכשתי לא מזמן, מנופץ על רצפת החניון. המשכתי לאחוז בשקיות ובכלבה ובתיק, ובהיתי במשך כמה שניות במכשיר היקר ששכב על הבטון האפור, הסדקים שנוצרו חצו את המסך לרוחבו: חציו העליון של המסך נצבע שחור וחציו התחתון פלט אור כחול־ירוק לסירוגין בסוג של הבהוב שהזכיר לי מגדלור שמעביר מסרים לספינות המתקרבות לנמל.

שנייה לפני שהנייד שלי נכנע לכוח המשיכה, אחזתי אותו ביד ימין, בין האגודל לאצבע המורה, ובשאר האצבעות ניסיתי להחזיק שקית מהסופר ובה חבילת פריכיות כוסמת וחמישה אבוקדואים, באותה היד אחזתי בשקית נוספת שבה נח לו חומוס לצד חבילת לחמניות ללא גלוטן. ומכל אלו - דווקא הנייד נפל.

ברור שהייתי מעדיפה שהלחמניות יישמטו (למרות שלחמניות נטולות גלוטן עולות כמעט כמו סמארטפון), אבל אז הבהב המגדלור והראה לי את הדרך למסקנה הבלתי נמנעת: אנחנו לא באמת יכולים לבחור מה יישמט כשאנחנו מעמיסים על עצמנו יתר על המידה.

אולי הקלקול הוא התיקון

שלושה ימים הסתובבתי עם טלפון חלופי, ללא אנשי קשר וללא היסטוריה בווטסאפ. בשעה הראשונה זה תסכל אותי כי לא ידעתי לזהות מי מתקשר או שולח הודעה. אבל ככל שהזמן עבר, הופתעתי לגלות שאני נהנית מהמצב, מחוסר הוודאות שנכפה עלי. זה היה לא צפוי לגלות שבמקום תסכול מתבקש הרגשתי סוג של חופש ושחרור. ככל שחלפו הימים, זיהיתי שאני חוששת מהרגע שבו הטלפון ישוב מהמעבדה ויגלה לי מי הם האנשים שלא חזרתי להודעות שלהם.

כשהטלפון חזר מתיקון, לקח לי 24 שעות להפעיל אותו מחדש. התעכבתי ולקחתי את הזמן עד שהחזרתי את הסים למכשיר המשוכלל. זה כל כך לא אופייני לי, הרי אני ביצועיסטית בנשמה ונכנסת ללחץ כשאני לא עונה למישהו, אפילו למגיבים שאיני מכירה באופן אישי בפייסבוק, כפי שבוודאי שמתם לב אם אתם עוקבים אחריי ברשתות.

במשך שלושה ימים, בזמן שהשתמשתי בטלפון החלופי, עניתי לחלק מהשיחות הנכנסות בלי לדעת מי מתקשר. זה הרגיש לי כמו פעם, כשהיינו עונים לטלפון הקווי, שלא זיהה מי האדם שמחייג אלינו. לא ציפיתי שאיהנה מכך שאהיה פחות בשליטה. המסקנה שלי היא שלפחות חלק מהפחד מהלא ידוע בחיים שלנו קשור לעומס, עומס של אנשים, עומס של מטלות. המחסור בזמן פנוי מלחיץ, ולכן אנחנו מנסים לצמצם אפשרויות לסטייה מהמסלול, אנחנו רוצים שהכל יהיה מוכר, גלוי ומתוכנן - עד שמשהו מתנפץ ומאלץ אותנו לחיות באפילה משחררת.

לאזן את הפרסונות

היכולת לא לדעת נגזלה ממני, ובכלל לא ידעתי שהיא חשובה. כשאנחנו בוחרים לדווח לעולם בכל רגע נתון מה עובר עלינו ברשתות החברתיות, אנחנו גם גוזלים חלק מהותי ויקר ערך - הפרסונה האינטימית שלנו לטובת הפרסונה החיצונית, זו שמקבלת ביטוי בסטורי או בווטסאפ או בפוסט. שתיהן יכולות להיות אותנטיות, ולשתיהן חשוב שיהיה מקום, אבל אתם לא חייבים לשבור את הנייד כמוני כדי להבין שאם החיצונית מאפילה על האינטימית, אנחנו חיים בחוסר איזון שלא משרת אותנו.

מה אתם רוצים ממני?

העומס והלחץ שנלווים לחיים בווטסאפ גם מייצרים חוויה תובענית מאין כמותה. מכירים את ההודעה הזו: ??? - אותה הודעה שאנשים מעיזים לשלוח לך אחרי שעתיים שלא קיבלו מענה? באופן לא מפתיע, ההודעות האלו מגיעות בדרך כלל מאנשים זרים שאין ביני ובינם ולו טיפה של מחויבות לקשר, אבל הם מחזיקים בעמדה מוזרה שלפיה הם אמורים לקבל מענה מאחרים בתוך פרק הזמן שהם החליטו בעצמם, ואם הם לא מקבלים אותו, אז לפי אותם זמני תגובה שהם המציאו - מותר להם לבוא בטענות.

אני תוהה מה יקרה אם אנסה לענות לכל ההודעות שמחכות לי שבועות וחודשים ואפילו שנים בדוא"ל, בווטסאפ, במסרונים, באינבוקס באינסטגרם, בצ'ט בפייסבוק, בקבוצות ווטסאפ של הכיתה, של החוג של הילדה, בקבוצה שנפתחה לכבוד המתנה להילה מהעבודה, בקבוצה של עדכונים מהוועד של הבניין. כמה ימי חופשה מהעבודה אצטרך כדי להתגבר על כל זה?

הורים או מזכירים?

אגב, להורים שביננו, מתי הפכנו להיות המזכירים של הילדים שלנו? בגלל הווטסאפ, הפכנו אחראים לשיעורי הבית וללוגיסטיקה שנדרשת לכל פעילות שהיא, גם כשהילדים כבר בכיתות גבוהות יותר, והמצב הזה חייב להשתנות. אני זוכרת שכילדה היתה לי מחברת מיוחדת ובה היינו כותבים את שיעורי הבית בכל מקצוע ודברים ספציפיים שצריך להביא לפעילויות בכיתה, וזהו. ההורים שלי מעולם לא פתחו את המחברת הזאת, שבעידן הנוכחי הפכה לשש קבוצות ווטסאפ עבור כל תלמיד. למה שלא נחזיר לילדים שלנו את ניהול המשימות שלהם, כמו פעם?

הפתרון הוא שאין פתרון

כל מיני מומחים מציעים פתרונות לעומס הזה, סליחה על הבוטות, אבל בעיניי הפתרונות האלו הם מעצבנים ולא ישימים: למשל, ההצעה להשתמש בהודעות רק למטרות לוגיסטיות (איחרתם את הרכבת בעשור), ה"טיפ המנצח" שלא לנהל שיחות חבריות או שמחות משפחתיות בווטסאפ (אז לא יהיו לי חברים), לענות לכל הודעה ברגע שהיא מתקבלת ללא דחייה ולהיפטר ממנה (ואם אני בשידור? או ישנה? או סתם מדברת עם מישהו מבני המשפחה ולא רוצה שיפריעו לי? ), ויש את העצה הכי מקוממת: לתעדף! או בגרסתה המרגיזה אף יותר: "פשוט" לתעדף! מצטערת, אבל העצה הזו לא רלוונטית במציאות של היום, כי כדי לעשות סדר ולהחליט מה עדיף, אני צריכה להיות מסוגלת לדעת מהן כל המשימות המוטלות עלי- וזו בדיוק הבעיה מלכתחילה, מנטור יקר.

אולי שמעתם על "אינבוקס זירו", שיטה שטוענת שניתן להשאיר את תיבת המייל ריקה כמעט כל הזמן, ושאפשר ליישם אותה גם בהודעות טקסט. אני לא מכירה אף אחד שהצליח ליישם אותה, אשמח לשמוע על אנשים כאלו, ובאותה ההזדמנות אפשר להפקיד בידיהם את המפתחות לניהול העולם כולו. וידוי שאולי יזעזע, אבל אני לא רוצה לחיות עוד בהסתרה: תיבת הדואר שלי עומדת כרגע על 29,531 הודעות שלא נקראו, וזו רק תיבה אחת מתוך שלוש. טיפונת יותר מ"זירו".

ובכל זאת, אני לא מתייאשת ומורידה בהתלהבות מלאת תקווה כל אפליקציה שמבטיחה לעשות לי סדר בעומס המשימות. השבוע הורדתי אפליקציה חדשה שאמורה להיות הטובה ביותר, אני מקווה שיהיה לי זמן להפעיל אותה וללמוד להשתמש בה. ובהזדמנות אני צריכה גם לארגן את כמות האפליקציות הפרודוקטיביות בחיי.

המציאות מדברת בעד עצמה: חיינו ימשיכו להתנהל באמצעות התכתבויות, וזה אפילו ילך ויתגבר. הנתונים הסטטיסטיים משקפים שהודעות טקסט מסוגים שונים הפכו להיות אמצעי התקשורת המרכזי שלנו, יותר משיחות וידאו או טלפון, כך שלהתנתק מהאופציה הזאת זה לא ריאלי .
אין ברירה, בכל חקירותיי את הנושא מצאתי רק פתרון אחד - להשלים עם העובדה שלא אצליח לעולם לחזור להודעות של כולם, וכן, עלינו להתמודד עם העובדה שיהיו כאלו שייעלבו או יכעסו.

אי אפשר להגיע לסיפוק

וזה אולי הגורם המתסכל ביותר בחוויית ההודעות מסביב לשעון: אי אפשר להרגיש ולו לרגע שניקינו שולחן, להגיע לאפס הודעות במייל או בווטסאפ. מכאן הסיפוק האדיר שחשתי כאשר לא היתה שום הודעה שמחכה לי. אני חושבת שלא חשתי הקלה מהסוג הזה כבר שנים, אולי בפעם האחרונה שהצלחתי להגיע לתחתית סל הכביסה, ואני לא זוכרת מתי זה קרה.

ולסיום, מסר לאמא שלי

אמא, אני כל כך אוהבת אותך! אני שמחה שאת שולחת לי לינק לכל כתבה מעניינת שאת קוראת ומעבירה לי כל סרטון מרגש או מצחיק ששלחו לך, וגם מודה באמת על ההודעות הקוליות הארוכות שאת משאירה לי ברוב חום וחיבה, רציתי שתדעי שלעולם לא אצליח לקרוא או לצפות בכל התוכן שאת מרעיפה עלי מתוך רצון אמיתי להעשיר את עולמי, אני מקווה שאת סולחת לי.

אור, הצלמת באולפן, עשתה לי "פפראצי" בזמן שהייתי שקועה. כשהתבוננתי בתמונה שהיא שלחה לי, שאלתי את עצמי אם בילבי, הדמות החייכנית והשובבה שמתנוססת על החולצה שלי, בכלל היתה יכולה להתקיים היום, אפילו בדמיון, בעולם של עומס תקשורת ועודף פיקוח על הזמן ועל הזמינות שלנו. דבר אחד בטוח – היא לא היתה אפילו מנסה לענות לכל ההודעות בווטסאפ, היו לה דברים הרבה יותר מעניינים לעשות.

עשה לי את זה:

"מהפכת הקשב", מאת מיכה גודמן

אני ממליצה על הספר הזה למרות שטרם סיימתי לקרוא אותו, אני בעיצומה של הקריאה והוא פוקח עיניים. מעניין לקרוא את השפעות המהפכה הדיגיטלית על ההתפתחות שלנו, על מערכות היחסים, דווקא מאיש כמו מיכה גודמן, שמביא הרבה מהדברים מנקודת מבטו האישית ומסיפור החיים שלו, שאותו הוא שוזר בנתונים מדעיים עדכניים, בדיוק כמו שאני אוהבת. זה לא ספר שיוצא נגד הטכנולוגיה, אלא ספר שיכול להאיר נקודות במערכת היחסים שלנו איתה.

Info@paulanatural.co.il

פאולה רוזנברג: הגיע הזמן שגברים יישמו את חוקי הכדורגל כל השנה