הצפה של פניות למערכת "שישבת" בעקבות פרסום התחקיר "מתחת לגלגלים", על תופעת ההטרדות והתקיפות המיניות הבלתי פוסקות בתחבורה הציבורית בישראל, הוכיחה כי נחוצה עוד עבודה רבה בכל הקשור למלחמה בתופעה שפוגעת באינספור נשים מדי יום ביומו במרחבים המחניקים של האוטובוסים והרכבות בישראל, וכן להעלאת מודעות לנושא. יתרה מזאת, כמה מהעדויות שהגיעו לשולחן המערכת נגעו בהתנהגות בלתי הולמת - לא של נוסעים, כי אם של נהגים, אלה שמחזיקים בהגה ואמורים להיות אוזן קשבת לנשים שהוטרדו במרחב זה.
אחד מהסיפורים המזעזעים ביותר הגיע ממ' מקריית גת, תלמידת י"ב לפני גיוס, שחגגה 18 ביום שני האחרון. מאז אותו מקרה שבו הוטרדה והושפלה על ידי נהג חברת אגד, היא מפחדת להסתובב לבד או אפילו ללכת לבית הספר, חווה סיוטים, ולא מרגישה בטוחה בכל שעות היממה. אף שהיא מודה כי היא אינה חזקה מספיק כדי להיחשף בשמה המלא, היא מבקשת שצעקתה תישמע ושהצדק ייעשה.
"הייתי באירוע משפחתי באילת בתשיעי בינואר השנה", היא מספרת. "כשהאירוע התרחש הייתי בת 17. כשהאירוע המשפחתי שבו השתתפתי הסתיים, רציתי לחזור הביתה יחד עם אבא שלי, אבל הוא נאלץ להישאר במקום בגלל תקלה במכונית. אני הייתי חייבת להגיע הביתה כי היו לי מבחני בגרות, והחלטתי לנסוע באוטובוס הביתה.
"בשש וחצי בערב עליתי על קו 397 מאילת לבאר שבע, ומשם תכננתי לתפוס אוטובוס נוסף לקריית גת. האוטובוס היה ריק כמעט לחלוטין. מלבד פועל זר ממוצא אסיאתי לא היה שם איש נוסף". מ' מודה שכבר אז לא היה לה נוח עם הסיטואציה. "אני לא אוהבת לנסוע נסיעה ארוכה כל כך כשהאוטובוס ריק. ואכן, את אשר יגורתי בא לי. לאחר שתי תחנות אותו פועל ירד מהאוטובוס, ואני נשארתי לבד עם הנהג. לרוע מזלי, גם נגמרה לי הסוללה. חשבתי כיצד אעביר את הזמן בלי טלפון להתעסק בו, ועברתי מהמושבים שבהם התיישבתי כשעליתי אל הספסל האחורי על מנת לנמנם. לא חששתי לנמנם, כי לא העליתי על דעתי שהנהג עלול לפגוע בי. פשוט לא היה לי מה לעשות עם עצמי בלי הטלפון".
מלכודת על גלגלים
מ' נזכרת שכעבור זמן מה היא שמה לב שהאוטובוס נעצר ליד תחנת דלק במקום שכוח אל. "לא יודעת אפילו לומר לך את שם המקום. שאלתי את הנהג בקול 'איפה אנחנו? למה עצרנו?', אבל לפני שהצלחתי להבין מה קורה הנהג התקרב אלי בצעדים מהירים, פתח לחלוטין את החגורה של המכנסיים, שלח לשם את ידיו ועשה תנועה שהוא מתכנן להוריד אותם". בתחילה מ' קפאה על מקומה. "ראיתי שחור בעיניים, לא נשמתי. אחרי כמה שניות הצלחתי להתאפס על עצמי ולהתעשת, וקמתי מהר ממקומי על מנת לרדת מהאוטובוס ולברוח, אבל הנהג נלחץ ואמר לי: 'אל תלכי, אני אלך להביא לך משהו טעים'. אמרתי לו שאני לא רוצה, אבל הוא לא הרפה והמשיך לומר 'תישארי באוטובוס, מה את רוצה שאביא לך?' אמרתי לו שוב שאני לא רוצה כלום, קמתי מהמקום ופשוט הדפתי את דרכי החוצה. למזלי, הוא לא התנגד בכוח שארד למטה".
מבוהלת ובמקום שומם ולא מוכר, מ' רצתה להזמין מונית או להתקשר למישהו שיבוא וייקח אותה, אבל כאמור סוללת הנייד שלה שבקה חיים וגם לא היה לה די כסף באמתחתה עבור מונית. היא לא רצתה בשום אופן להמשיך את הדרך עם הנהג שהטריד אותה באופן כה בוטה, הרגישה מבולבלת וחסרת אונים.
"לא הצלחתי לחשוב בהיגיון", היא אומרת בעוד אני תוהה מדוע לא ניסתה לבקש עזרה בתחנת הדלק, וקולה רועד. אמה שיושבת לצידה תומכת ומחבקת אותה מהצד, מעודדת אותה להמשיך ולספר את הסיפור. מ' הרגישה שאין לה ברירה אלא לחזור אל האוטובוס כדי להגיע הביתה.
"הרגשתי חוסר אונים מוחלט. עברתי למושב אחר בקדמת האוטובוס. חשבתי שכך יהיה בטוח יותר עבורי אם יעלו נוסעים נוספים. התפללתי שמישהו יעלה ויציל אותי מהשהות האיומה לבד עם הנהג שהטריד אותי".
ואמנם, באחת התחנות הבאות חיכו חייל ואדם שנראה כאבא שלו. "הנהג ראה אותם, אבל לא עצר להם ולא העלה אותם לאוטובוס. הוא המשיך בדרכו, ואני הבנתי שאני בבעיה רצינית. הגוף שלי רעד כולו, ראיתי רק חושך בעיניים, פחד משתק שהתיישב לי על הריאות".
הסיוט של מ' המשיך. "הסתכלתי במראה וראיתי את הנהג... ראיתי אותו... נוגע בעצמו, מאונן. הוא הסתכל עלי במראה כמעט כל רגע, מגלגל את העיניים למעלה, נושם בכבדות. ברגע הזה פחדתי שהאירוע ייצא משליטה והוא יקום ויעשה לי משהו נורא עוד יותר.
"במושגים שלי עבר נצח, אבל הגענו לתחנה נוספת ועלו אנשים נוספים לאוטובוס, ביניהם חייל על מדים. פניתי לחייל ואמרתי לו שהנהג מפחיד אותי. לא הצלחתי לומר יותר מכך, לא היתה לי אפשרות לחלץ מילים נוספות מהפה. החייל הביט בי ואמר: 'הכל בסדר, אני פה'".
"איך זה הגיוני?"
"כל הדרך חזרה לבאר שבע רעדתי בכל הגוף, זה היה סיוט. פחדתי להגיע למצב שבו אני נשארת איתו חלילה שוב לבד באוטובוס נעול כשכל הכוח אצלו בידיים. ברגע שהגענו לתחנה רצתי כל עוד נפשי בי החוצה, ממש נמלטתי, והבטתי כל הזמן לאחור כדי לוודא שהוא לא עוקב אחריי.
"כשהגעתי לתחנה בבאר שבע פשוט התפרקתי בבכי. הייתי חסרת אונים, לא מאופסת, מבועתת, לא הצלחתי לנשום. מישהי נחמדה העבירה עלי ברב־קו שלה נסיעה מבאר שבע לקריית גת, שם חיכתה לי אמא שלי. החוויה הנוראית הזו מלווה אותי מאז בכל רגע בחיים, זהו אירוע טראומטי שאני לא מסוגלת לשכוח.
"אני לא עולה על אוטובוסים מאז. לא מסתובבת בשעות הלילה לבדי באף מקום, גם אם זה תוקע אותי, גם אם אני צריכה משהו דחוף. חבר שלי או אמא שלי לוקחים אותי לבית הספר. בהתחלה רציתי לשכוח מהמקרה לחלוטין ולא ללכת לפסיכולוגית, אבל עכשיו אני מבינה שאני חייבת לטפל בעצמי. זה משפיע על כל אספקט בחיי היום־יום שלי. קשה לי, אבל אני מרגישה כעת מוכנה יותר לפתוח מול מטפלת את הפצע הנורא הזה".
מ' מתארת כיצד אירוע שגרתי בבית הספר הוציא אותה מאיזון. "דיברו איתנו בבית הספר על הטרדות מיניות, התלמידים סיפרו איפה זה פגש אותם בחיים, אבל אני לא הייתי מסוגלת. התחלתי לבכות ויצאתי מהכיתה. חוץ מהמשפחה הקרובה שלי, חבר שלי וחברה נוספת איש אינו יודע על המקרה הזה. רציתי כל הזמן לשכוח מהעובדה שזה קרה לי. אבל אני חושבת שמה שהכי מרסק אותי היא העובדה שהנהג ממשיך לעבוד בחברה. איך זה הגיוני?".
"לאף אחד לא אכפת"
אמה של מ' מתערבת בשיחה, וממשיכה לתאר את המקרה מהנקודה שבה היא פגשה את בתה. "אספתי אותה ברכבי מקריית גת. ראיתי שהיא עומדת בתחנה, מחכה לי בוכה ונסערת. חשבתי שהשמיים נופלים עלי. גם אני בכיתי איתה ביחד. התקשרתי מהר לאבא שלה, סיפרנו לו את פרטי המקרה. אח שלו, גיסי, היה שם לידו. כולם זעמו והיו נסערים מאוד. באותו לילה גיסי הפנה אותנו לעזרה ראשונה לארגון שמסייע לנפגעות תקיפה מינית, כדי שינסו להרגיע את בתי המבוהלת. שוחחנו עם המוקדנית, והיא ניסתה להרגיע. הבת שלי בכתה ורעדה שוב ושוב. עבר עלינו לילה מהגיהינום. גיסתי, שהיא זו שליוותה את מ' לאוטובוס, הפעילה את קשריה, לא ויתרה והצליחה לברר באופן ודאי מי היה הנהג".
"היינו סהרורים", מתארת הגיסה האילתית את פרטי אותו הערב שבו אחייניתה נפגעה. "התקשרנו לכל העולם. דרך מכרים שלי שהם חברי אגד הצלחנו להגיע לפרטי הנהג. נתתי להם את הפרטים על פי השעה המדויקת שבה האוטובוס יצא לדרכו ומספר הקו שבו נסעה. יצא אוטובוס יחיד מאילת. לא היה מקום לטעויות, והם העבירו לי את הפרטים של הנהג".
"הלכתי עם הבת שלי להגיש תלונה במשטרת קריית גת", ממשיכה אמה של מ' לתאר את השתלשלות המקרה. השוטר קיבל את השם של הנהג הפוגע ואת כל הפרטים הרלוונטיים, ואמר לנו שהוא מעביר את פרטי התלונה למשטרת דימונה, שהיא האחראית למה שאירע במרחב שבו התרחשה הפגיעה. מאז שהגשנו את התלונה התקשרו אלינו פעם אחת מהמשטרה ושאלו את הבת שלי אם היא מוכנה לעשות עימות עם הנהג הפוגע, אבל היא פחדה ולא היתה מסוגלת נפשית לעמוד שוב מולו.
"אבל מה שנשגב מבינתי היא העובדה שאותו מטרידן עדיין ממשיך בעבודתו. איך ייתכן שאותו נהג שפגע בבת שלי עדיין עובד? הייתי שמחה אם היו עושים באגד את המהלך הבסיסי והמתבקש, מרימים טלפון ומעדכנים אותי שהשעו אותו מהתפקיד. אבל עד כמה שידוע לי הוא עדיין עובד. הכוח עדיין אצלו בידיים. הכל כרגיל. מחברת אגד אפילו לא התקשרו להתנצל. את בעלי השבור והמפורק לרסיסים הפנו לעובדת סוציאלית מטעם אגד, והוא מספר שהיא מחרטטת אותו באמירות ללא כיסוי - 'אנחנו מטפלים'. היא לא העלתה על דעתה להתקשר לבת שלי בעצמה. להסביר, להציע עזרה, להתנצל. היא רק מתזזת את אבא של הילדה 'תתקשר מחר' או מבטיחה שהיא תחזור אליו ולא מקיימת. עכשיו היא אפילו לא עונה לטלפונים שלו. הוא משאיר לה הודעות נואשות בתא הקולי, והיא אפילו לא חוזרת אליו. אני לא מאמינה שמשהו יזוז בסיפור הזה. לאף אחד לא אכפת.
"פחדתי כשהיא היתה בתחנה מרכזית באילת והמתינה לאוטובוס. עם כל הפיגועים והמצב הביטחוני הרעוע, לא הייתי רגועה. אבל כשגיסתי הודיעה לי שהיא עלתה על האוטובוס, נרגעתי. אמרתי לעצמי 'יש לי שלוש־ארבע שעות להיות רגועה'. מי היה מאמין שדווקא האוטובוס הפך להיות מלכודת? מי חשב שבמקום כזה, שבו הבת שלי צריכה להיות מוגנת, מישהו יעז להטריד ולהפחיד אותה בצורה כזו? אתה עובד ציבור, אתה אמור לשמור עליה. היא נמצאת תחת אחריותך.
"אבא שלה נכנס לדיכאון קשה מהסיפור הזה. הוא לקח את זה עמוק ללב. לא סיפר לחברים הקרובים שלו אפילו, מהבושה ותחושת הכישלון. גם הבת שלי כועסת עלי. היא אומרת לי הרבה פעמים, 'כמעט אנסו את הבת שלך, ולא עשית עם זה כלום'. אבל ניסיתי, בטח שניסיתי. הפקירו אותנו".
"מישהו חייב לשלם את המחיר"
"לא שלחנו את הילדה בטרמפ", מוסיף האב הנסער לשיחה. "זוהי טראומה שתלווה אותה כל החיים. מאז אני לא אותו בן אדם. אני שותה הרבה, מדוכא, מרגיש מושפל. זה לא קרה בטרמפ, בים, או במועדון, אלא באוטובוס ציבורי של אגד. אם אי אפשר לסמוך על גוף ציבורי - מה נשאר?
"אם היא היתה בת של סלב, אישיות מוכרת, העולם היה מתהפך. אבל בגלל שאנחנו אנשים פשוטים לאף אחד לא אכפת. העובדת הסוציאלית של אגד התקשרה אלי בעקבות התלונה ואמרה שזה בטיפול, אבל כמה שאני מנסה מאז להתקשר אליה, אין קול ואין עונה. דממה. היא לא עונה לי, אני מגיע לתא הקולי. אין עם מי לדבר. אני לא אקח את החוק לידיים, אני לא עבריין, אבל אין משילות.
"לפני שלושה חודשים ניסיתי לבדוק אצל קצין חקירות מה קורה עם התיק. הבטיחו לי שיחזרו אלי, ולא חזרו. אני לא מוכן שהתיק ייסגר מחוסר עניין לציבור. זהו עניין גדול לציבור. מה שקרה לבת שלי יכול לקרות לכל אחת אחרת, חלילה. מה שקרה לבת שלי גרם לבית שלנו להתפורר.
"מישהו חייב לשלם את המחיר. אנחנו שילמנו מספיק. אני מאוד כועס. זאת הילדה הקטנה שלי. זה כמו סכין שננעצה לי עמוק בתוך הלב".
תגובות
מחברת אגד נמסר בתגובה: "אכן הוגשה תלונה למשטרה ולאגד נגד נהג בחשד שהתנהג באופן חריג ומביש כלפי נוסעת. התלונה טופלה על ידי הגורמים המורשים על פי חוק. פנינו למשטרת ישראל בבקשה לקבלת היתר לקיום בדיקה מקבילה לעבודת המשטרה מחשש לשיבוש מהלכי חקירה. הגורמים המשטרתיים אסרו על העובדת הסוציאלית וגורמי האכיפה והמשפט באגד לעסוק בנושא זה במהלך החקירה. פניות נוספות למשטרה נדחו או לא נענו. אנו ממתינים להנחיות המשטרה באשר ליכולת שלנו להתערב בהליך החקירה והטיפול. כך או כך, במדינת ישראל חזקת החפות חלה על כל אזרח כמו גם על נהג אוטובוס הנחשד בעבירה כזו או אחרת, ועד אשר לא תוכח אשמתו לדידנו הוא נקי ללא כל רבב. הנהלת אגד ונהגי החברה מפגינים אפס סובלנות לאלימות בכלל ולאלימות מינית בפרט, ואנו מוקיעים מקרבנו עשבים שוטים אשר אשמתם מוכחת כדין כמי שעברו חלילה עבירות שכאלה בעת עבודתם".
ממשטרת ישראל נמסר: "מייד עם קבלת התלונה במשטרה נפתחה חקירה, שנוהלה במקצועיות וביסודיות. בסיומה הועבר התיק לעיון הפרקליטות, ושם הוחלט על סגירתו".
meravs1992@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו