זה נראה מבטיח

יאיר ניצני / אני נשבע

השנה אתמקד בהבטחות קטנות. כי לגדולות אין כיסוי

בזמן שמאות אלפי דגים נפרדים מראשיהם ומיליוני תפוחים מתכוננים לעשות אמבטיה בהפרשה של דבורים, אנחנו עסוקים בלהבטיח הבטחות שלא נקיים. מתוך היכרות ארוכת שנים עם המציאות, ובעיקר עם עצמי, אני מעדיף לא לפזר כאן צ'קים של הבטחות, שיחזרו עד סוכות. הרי ההבטחות לשנה החדשה מחזיקות בערך כמו האוכל מארוחת החג, ואחרי החגים ניזכר שהחיים האמיתיים הם לא שמחת בית השואבה. 

גם חכמינו הבטיחו לנו מדי שנה הבטחות שאין להן שחר וכיסוי. מאז ומתמיד אמרו שנהיה לראש ולא לזנב, ואנחנו ממשיכים לכשכש כאחרון הפודלים. הבטיחו שאם נאכל תפוח בדבש הכל יסתדר, וכל מה שקיבלנו זה אצבעות דביקות. אמרו שתכלה שנה וקללותיה, אבל הכל נשאר אותו דבר, אינעל רבאק.

בניגוד לרבים אחרים, אני חושב שמי שמבטיח משהו צריך לקיים, ואם הוא לא עומד בהתחייבות, יש להפעיל נגדו סנקציות מתאימות. כדי לעשות סדר בתחום הפרוץ של ההבטחות לשנה החדשה אני מציע לכלול אותן בדו"ח השנתי שאנחנו מגישים למס הכנסה, ואולי גם למנות "נציב הבטחות הציבור", שיפעיל אכיפה מסודרת כלפי מפרי הבטחות. אם, למשל, הבטחנו בראש השנה הקודם לרזות, ובכל זאת עלינו במשקל - על כל קילו בהפרש נשלם מאתיים שקלים לקופת המדינה.

מצד שני, אין לי כסף מיותר לקנסות, ולכן אני מצרף להתחייבויות שלי כאן הסתייגויות סבירות כמו ״בתנאי ש...״, ״בכפוף ל...״ ו"עמיתי המלומד". אני מבקש מכל מי שרוצה לאחל לי גמר חתימה טובה להגיע למעמד החתימה עם נוטריון.

√ אני מתחייב לעשות השנה מאמץ סביר לצרוך פחות חדשות. חדשות מייצרות סטרס, וסטרס מביא מחלות. לכן אין יותר חדשות בשמונה. זאת בתנאי שיונית לוי תעבור להגיש שעשועונים, כולל "מונית הכסף". יש לי גם רעיון לשם: ״המונית של יונית״, והיא תכלול שאלות טריוויה על חדשות.

√ אני מתחייב להפסיק לקנות דברים שאין בהם צורך. די עם הקנייה והאגירה האלה. זאת בכפוף לכך שאשתי תפסיק עם זה קודם, שבסופר יפסיקו עם מבצעי הטעימה (קודם משכרים אותך עם יין ואז מנצלים את זה שאתה מטושטש כדי למכור לך גבינה) ועם המבצעים של קנה שמפו אחד, קבל אחד במתנה (אתם לא רואים שבבית שלנו אין עוד אחד שצריך שמפו?).

√ אני מתחייב להפסיק להעיר לאנשים שהם לא בסדר, בכפוף לכמה תנאים:

1. שיפסיקו להתגנב לפניי בפנייה בפקקים, בהתחזות לנחש צפע ששואל ״פתח תקווה זה ימינה?״

2. שיפסיקו לדבר בזמן סרטי קולנוע.

3. שלא ידברו בסלולרי במעלית.

4. שיתחייבו לנקות את הקקי של הכלב שלהם.

√ אני מתחייב לעשות יותר ספורט ולצאת להליכות. בתנאי שמזג האוויר יתחייב להיות נוח, השמש תתחייב להפסיק עם המנהג המגונה של לקפוח לי על הראש, הגשם יחתום לי שהוא לא מגיע בהפתעה, ושבאופן כללי, יהיה יום נעים. בקיצור, ביום כיפור.

אני גם מבטיח להירשם השנה לחדר כושר. לא מתחייב להגיע, אבל להירשם - בהחלט יש מצב.

√ אני מתחייב להפסיק להתלונן שקשה לי וכואב לי. למרות שאם תיקחו לי את הכיף הזה, באמת יהיה לי קשה ויתחילו לכאוב לי דברים, ואז אני באמת אתלונן.

√ אני מתחייב להפסיק לשקר השנה ולהגיד רק אמת. בתנאי שהסובבים אותי יפסיקו לחרטט לי משפטים כמו ״איזה כיף לראות אותך״, ״תמיד כיף לדבר איתך״, ״מתי תקפצו פעם לקפה", ״שיחתך חשובה לנו״, ״הצ'ק בדרך״ או ״כבר חוזר אליך, אחי״.

√ אני מתחייב לטלפן לחברים ישנים שניתקתי איתם את הקשר. בתנאי שהם יתחייבו לא להיות מעצבנים ונודניקים במהלך השיחה ולהזכיר לי למה ניתקתי איתם את הקשר ושמרתי אותם בנייד בתור ״דוד הדבק מהיסודי" ו"שבי - לא לענות״.

√ אני מתחייב לפנות יותר זמן למשפחה - משפחת סימפסון, משפחת קרדשיאן ומשפחת זגורי.

√ אני מתחייב לאכול יותר בריא. לא סגור על הבריא. 

√ אני מתחייב לעשות סדר בניירות, לגבות את המחשב, לסדר את התמונות מכל המצלמות של בנות המשפחה כולל מהסלולריים. במחשבה שנייה, זה לא יקרה. לא השנה. אולי בשנת תשכח"ו מזה. 

√ אני מתחייב להיות פחות בטוויטר ובפייסבוק ולקרוא יותר ספרים. בתנאי שהם יהיו עד 140 מילה.

√ אני מתחייב להפסיק להגיד "אין לי כוח", "אין לי זמן" ו"אין לי כסף". בתנאי שהפוליטיקאים יתחייבו להפסיק להגיד ״לא יעלה על הדעת״, ״לא זאת השאלה״ ו"לא הפרעתי לך, אל תפריע לי״. מצד שני, אם הבת שלי תשאל, ״אבא, יש מצב לאייפון 7?", ייתכן שאענה לה, ״לא יעלה על הדעת״, ״לא זאת השאלה״ ו"לא הפרעתי לך, אל תפריעי לי".

√ אני מתחייב להפסיק לצרוך באובססיביות תוכניות כמו חדשות הבידור, גיא פינס והשידור החוזר שלו בלילה. בתנאי שיעדכנו אותי בסמס, עדיף עם תמונות וצילומי וידאו, מה נסגר עם בראד פיט ואנג'לינה, מה מצב התינוקת/הגיזרה/חשבון הבנק של בר רפאלי ואיפה יהודה לוי והצמודה עושים את החג. 

√ אני מתחייב להקשיב יותר לגוף שלי ולפנות זמן לסדנאות מיצים, יוגה ופילאטיס. למרות שאם באמת מקשיבים לגוף שלי, שומעים שהוא דווקא מבקש עוגת שוקולד, בורקס עם ביצה ושנ"צ טוב.

√ אני מתחייב לנסוע השנה לסדנה שאשתי רוצה לבקר בה, "לשים את האני במרכז״. בתנאי שגם הסדנה תהיה במרכז. למה לעשות אותה בגליל? 

√ אני מתחייב למצוא חברים חדשים. אבל בגלל שיש לי כבר די הרבה חברים ותיקים ואני מרגיש שעברתי את המכסה, אני אצרף חברים חדשים רק בתנאי שכמה מהישנים יסכימו להתפנות.

√ אני מתחייב לגלות יותר הבנה, פתיחות וסבלנות כלפי המוסיקה החדשה שבתי בת ה־12 שומעת, כולל סטטיק, סיה וסיאט איביזה. בתנאי שהיא מתחייבת לשמוע איתי הנדריקס.

√ אני מתחייב להיות יותר פעיל בקבוצת הווטסאפ של המשפחה של אשתי. בתנאי שכל חברי הקבוצה יתחייבו לא לשלוח יותר מ־15 תמונות מהחופשה במוזמביק. את זה שדודה עליזה רכבה על פיל הבנתי גם אחרי שתי תמונות. ובלי איחולי יומולדת. יש 50 איש בקבוצה, זה כל שבוע 50 פעם מזל טוב. הרגתם אותי.

√ אני מתחייב שבשנה הבאה אפסיק לחשוף את רעייתי ובנותיי בעיתון וללכלך עליהן בפני עם ישראל. בתנאי שהן ימצאו לי תעסוקה יותר מעניינת.

yairn@israelhayom.co.il

**********************

ג'קי לוי / האני החדש

השנה אהיה בן אדם טוב יותר. יותר משפחתי, יותר קהילתי. אולי אתנדב לוועד הבית

בשנה הקרובה אקדיש הרבה יותר זמן לקריאה. למשפחה. לחברים. לזוגיות. זה דבר שלמדנו עם השנים: שהזמן הוא אחד המשאבים היקרים והנדירים ביותר שיש לנו, ולמרות זאת אין עוד דבר שאנחנו מבזבזים בכזאת פזרנות.

לא עוד. הימים שעוד נכונו לנו עומדים להצטיין בניהול מופתי של משק הזמן. פחות ופחות נגיב בתדהמה "מה, כבר?", כשיזכירו לנו מה השעה כרגע. בשנה הבאה, למשל, שיגרת הבוקר בביתנו לא תיראה עוד כמו וייטנאם קטן של סנדוויצ'ים, לחץ, שירותים תפוסים וצעקות "מי מוציא את הכלבה" ו"למה קופסאות האוכל לא כאן" - אלא כמו קונצ'רטו של מאת מאסטרו תקתקני. 

כדי להבהיר לעצמנו ולעולם כמה זה רציני, הקדמנו והתנתקנו מהכבלים בחודש האחרון. זה לא היה פשוט. אנשי השירות של חברת הכבלים נאחזו בשולי מכנסינו, דיברו אל הלב שלנו, טענו שאנחנו לקראת השטות הקטסטרופלית ביותר שאדם יכול לעולל לעצמו, ולבסוף פשוט ייבבו ללא בושה כמו כלבלבים שננטשו. לבסוף היו איזה ארבעה משחקי כדורגל שהפסדתי, והסתפקתי בדיווחים יבשים שלהם ברשת וברדיו. זה החזיר אותי ארבעים שנה לאחור ופינה לי שמונה שעות תמימות, שבהן - אני מתבייש להודות - לא עשיתי שום דבר שיקרב אותי ולו כזרת לכיוון פרס נובל.

אבל התחושה הכללית היא שאנחנו בכיוון הנכון. פנינו לעבר ניצול זמן איכותי יותר. בשנה הבאה, בעזרת ה' ובסבירות גבוהה, אין ספק שאקדיש יותר זמן פרטני לכל אחד ואחד מהילדים. לאישה. לעצמי.

יש בעיה עם משפטים שמתחילים ב"בשנה הבאה". ידידי חד העין קובי אריאלי הבחין כבר לפני שנים בכשל העמוק שטמון בשורה הפופולרית "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות". השורה הזאת היא למעשה הצהרה על כך שאת השנה הבאה אנו מקווים, אללי, לבלות במוסד סיעודי. מי יושב על המרפסת וסופר ציפורים? את האיחול הזה נשאיר לשונאים שלנו. 

בכל הנוגע לי אישית, בשנה הבאה אהיה בן אדם טוב יותר. יותר משפחתי, יותר קהילתי. אולי אתנדב לוועד הבית. ארים טלפונים גם כשלא לגמרי צריך. אזכור מי חולה ולמי יש יום הולדת. אבקר יותר את הדודים הזקנים שעדיין נותרו. אתעקש לקחת גם את הילדים, ואתעלם מהצעקות על כך שהם דווקא מעדיפים לשחק באקס בוקס. 

בדרך אומָר לעצמי שאין דרך אחרת לחנך את הדור הבא למשפחתיות. לפי כל המחקרים הם עומדים להישאר אצלי בבית עוד כמה עשרות שנים טובות, וכדאי לטפח אצלם את האינסטינקט המשפחתי כבר עכשיו. לפחות כדי שבערב ראש השנה בעוד שלושה עשורים הם לא יתבזו בהבטחות שווא מהסוג הזה.

תצחקו עלי, חברים, אבל בשנה הבאה אני עומד להחכים. לא להסתפק בתזונה בריאה יותר ובניהול זמן וקבלת החלטות נבונים יותר, אלא פשוט להחכים. שלוש שנים אחרי יום הולדת 50 זו לא בושה להתבגר קצת. להיבהל פחות. לקבל את המבט העמוק הזה בעיניים של מי שכבר היה בסרט הזה. מספיק לחשוב על כל מה שאני מאחל ומבטיח לעצמי כדי להבין עד כמה המצב טעון שיפור. שלא לדבר על הפזיזות, החובבנות והאמוציונליות. לא עוד.

בשנה הבאה אחכים. אחייך באירוניה. אחייך יותר באופן כללי. כך תמיד אוכל לומר שהקמטים הם קמטי צחוק. אגשים לפחות שלושה־ארבעה חלומות בשנה. אולי אתחיל להניח סריג אנגורה בצבעי פסטל רכים ברישול אלגנטי על הכתפיים, כמו מישהו שכבר יודע את מקומו. אלמד דף יומי. לא אתעצל. אבנה במו ידיי תנור אבן אמיתי לפיצות בחצר ואזמין את כל השכנים. לא אתעצבן. לא אעשה שום דבר כדי להתעצבן בכוונה, אפילו לא קריאת מאמרים ב"הארץ". אדבר בנחת, למרות שלפעמים אפשר להתפוצץ. לא אחשוב לרגע שמישהו באמת מתרשם מכך שדיברתי בכאב, או פאתוס, או מדם ליבי, וכל הקשקוש הזה. שלוות זקנים עמוקה תלווה את השנה הבאה. 

בשנה הבאה אתחרט פחות. לא אעמוד כמו אידיוט בחדר המדרגות ואצטער על כל הדברים החכמים ששכחתי להגיד בזמן. בשנה הבאה, בניגוד לשנים שקדמו לה, אקיים חלקים גדולים מרשימת ההבטחות של ראש השנה. בראש השנה הבא, המשפט "תכלה שנה וקללותיה" ייראה אידיוטי בדיוק כמו ה"תחל שנה וברכותיה" של השנה שעברה.

**********************

הילה אלפרט / שנת המעשים הטובים

השנה אשתדל לרדוף שלום ולהביאו לכאן, ולתת עוד שקל לכל קבצני הרחוב שלי

שעות הסתכלנו אחת על השנייה ושתקנו, תשע"ו ואני. היא היתה קשוחה איתי והיתה נדיבה להפליא. לקחה ונתנה, וביום שבו אלמה שלי התגייסה, רגע לפני שתכלה השנה, דורי חברתי ילדה. ככה זה הלך ביני לבין תשע"ו, 12 חודשים היא הצליפה ונישקה, פעם למעלה פעם למטה.

ועכשיו אנחנו יושבות ושותקות, זו מול זו, לא ממש מסתכלות בעיניים. היא נראית מאובקת, אני עייפה. 

ורק בשביל לשבור את הקרח, להראות שאין בי כעס עליה, שאני אסירת תודה על הנדיבות שבה נהגה בי בסופה, שאלתי אותה אם תשע"ז שלה שמחה להיכנס. 

"תשע"זי היא ילדה אופטימית", אמרה והציעה לי כוס תה, "אבל לכי תדעי. לא פשוט פה, את יודעת". ואז היא שאלה ממה אני מוטרדת. 

אמרתי שאני מתלבטת מה להבטיח לקראת בואה, וראיתי איך תשע"ו נושמת את המחשבה רגע לפני שענתה. 

"זה עניין שלך, לא יכולה לעזור, רק עשי לעצמך טובה ואל תבטיחי גם לה שהשנה את תתמידי עם הספורט. זה לא קרה במשמרת שלי, לא אצל אמא שלי, לא אצל סבתא, וגם לא לפניה". ואז אמרה שהיא מוכרחה ללכת לכבות כמה שריפות, לתקן איזה לב או שניים, לפתוח צנרת שנסתמה ולהראות את הדרך לכמה שנתקעו בחושך. 

אחרי הכל, גם היא יודעת שזה הזמן להשתדלויות. שבסוף כולם יזכרו לה את הסוף.

רציתי להגיד לה שארך לה השיער מאז שנכנסה, שזה יפה לה, ושהבעיה עם הבטחות היא שהן איבדו את כושר ההרתעה. שפעם היה ברור שהבטחות מוכרחים לקיים, אבל עם הזמן כולם התחילו לזייף, והיום ברור שלא באמת קורה משהו למישהו שהבטיח ולא שם על זה. אבל ראיתי שהיא ממהרת, והחלטתי להניח לזה. 

ואני יושבת וחושבת על שנה שחלפה ועל שנה באה ואני כפיי ארימה כמה שיותר גבוה, עד שיכאב, שיימתח העור ותיצרח ממני ההבטחה. 

תשע"ז, אני נשבעת לך שאשתדל יותר לרדוף שלום ולהביאו לכאן, לתת עוד שקל לכל קבצני הרחוב שלי, להיות סבלנית יותר, לא לאחר, לצבוע את השלכת בירוק בשבילך, לנגב ממצחך את זיעת יולי־אוגוסט, לכסות לך את הרגליים בדצמבר. 

תשע"ז, אשיר בשבחך ואקשור לך כתרים, אקרא עוד ספר או שניים ואלחש באוזנייך את הציטוטים הכי יפים, אשמור על סדר וניקיון בכל חדרי ליבי, אכפר על חטאיי וארקום לך מעשים טובים. 

כל שתבקשי, תשע"ז, אעשה בשבילך, רק שמרי לי על הילדים. שלא תיפול שערה משערות ראשם, שתהיה שמחה בעיניהם, שלא תתרומם היד מעל ראשם. לטפי אותם, תשע"ז. את מיכאל שלי, שכבר גבה כל כך, ואת אלמה שעכשיו היא במדים. אם פעם יש לך זמן, הסתכלי ביומנים המשפחתיים. תשל"ג, שאת צאצאית שלה, הבטיחה לי שעד שאגדל כבר לא יהיה צבא ולא יהיו מדים. ככה זה, שנה חדשה ומתוקה שלי, הבטחות כבר איבדו מזמן את כושר ההרתעה. 

hillaal1@gmail.com

**********************

אבי נוסבאום / שובר שוויון

השנה דברים יהיו בשבילי בדיוק מה שהם, ולא אנסה למדוד כמה הם טובים או רעים רק בהשוואה למשהו אחר

כמעט בכל שנה יש לי החלטה חדשה ומבטיחה, ובדרך כלל זה עובד יופי. לפני שנתיים, למשל, החלטתי שזו תהיה השנה שבה אכנס לכושר: נרשמתי למכון הקרוב למקום מגוריי, הצטיידתי במלתחה חדשה של בגדי ספורט מנדפי זיעה ומנדפי כסף, ואפילו הזמנתי באינטרנט מכשיר כושר ביתי. לפחות השילוב בין השניים האחרונים עבד: רוב המלתחה הספורטיבית זרוקה עד היום על ההליכון החשמלי, שהפך להיות ארון הבגדים היחיד שאפשר לכוון בו את זווית השיפוע. 

היתה גם השנה שבה רציתי ללמוד גלישה, רצון שחלף כשהבנתי שהקורס מתחיל בחמש בבוקר, ואני מעדיף לא לגלוש מהמיטה לפני שבע.  

והיו גם ההחלטות לעבור למושב, לאכול יותר בריא, להפסיק לאחר, לבלות יותר זמן עם האישה ולהפסיק להתעצבן על נהגים בכביש. כולן החלטות מעולות, לכולן פוטנציאל לשדרג את חיי, ובכולן עמדתי באופן מופתי בפרק הזמן המשמעותי של בין שעה ליום. אז מה אעז להחליט לרגל תשע"ז? 

מכיוון שהתקשיתי לקבל החלטה בנושא ההחלטה, לקחתי הפסקה לטובת פעילות לא פחות מאתגרת - צפייה בטלוויזיה. חבר המליץ לי על "נרקוס" - סידרה מצליחה המספרת את סיפור חייו של ברון הסמים והאלימות הקולומביאני פבלו אסקובר. אמרתי לעצמי שאני רק אצפה בפרק אחד כדי לנקות את הראש, מה שכמובן הוביל מייד לעוד פרק, ועוד אחד קטן - ומפה לשם מצאתי את עצמי במרתון שלם, מה שמכונה בלעז "בינג'" ובעברית - הלכה השבת.

כשסיימתי את הצפייה, מרגיש בעצמי כמו נרקו אחרי מנת יתר של טלוויזיה, בעודי נפעם ונדהם ממה שהרגע ראיתי פה במשך כמה שעות טובות, התקשר החבר הממליץ. "נו, איך הסידרה?" הוא שאל. "מדהים", השבתי. "למרות שאני חייב להגיד, אחי, זה לא 'שובר שורות'". החבר הסכים איתי, ומשם התגלגל הדיון האקדמי המלומד בין מחמאות לסדרות מסוימות לעלבונות לסדרות אחרות, עד שנסגר באופן רשמי ב"יאללה ביי". 

הקטע הוא שאין לי מושג מאיפה הגיעה ההשוואה הזו: הרי נהניתי מאוד מהסידרה - מהעלילה, מהמשחק המשובח ומהיחס של רצח אחד לכל שלוש סצנות, שזה כידוע כלל הזהב לסידרה טובה, ובכל זאת בחרתי לסכם את חוויית הצפייה בדרך הפולנית ביותר האפשרית. 

ולא שזה לא נכון: "נרקוס" היא באמת לא "שובר שורות", בדיוק כמו שיום שלישי הוא לא יום רביעי, רחובות היא לא נס ציונה, סביח הוא לא סנדוויץ' טונה וכפכפים הם לא מסחטת מיץ. מדובר בדברים שונים בתכלית זה מזה, וכל השוואה ביניהם לא אומרת שום דבר על אף אחד מהם, לטוב או לרע. 

אז למה בחרתי לסכם כך את החוויה שלי? בהתחלה חשבתי שסתם מדובר בניסוח לא מוצלח. בימים הבאים התחלתי לשים לב שלא מדובר רק בי: כששאלתי את אשתי איך העגלה החדשה של התינוקת, היא השיבה: "בסדר גמור, הרבה יותר מהקודמת". מנהל המופע שלי עידכן אותי שהאולם שבו אני מופיע בערב הרבה יותר מסודר מזה שהופעתי בו אתמול, ואפילו הבת שלי אמרה שעכשיו היא אוהבת את אלזה, כי היא הרבה יותר חכמה מאנה. 

לאן שלא פניתי, נתקלתי במשוואה בלי נעלם בכלל, ולא יכולתי שלא לתהות: מאיפה זה מגיע? מה לכל הרוחות גורם לנו, בכל פעם שאנחנו רוצים לדווח על מידת שביעות הרצון שלנו ממשהו, לעשות את זה באופן שיציב אותו בתחרות מול משהו אחר? 

זה אפילו לא התחיל מהיום: אפילו דוד המלך לא הצליח להתחמק מהשוואות כשהספיד את חברו יהונתן במילים "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (יצא לו קצת סמוטריץ'). ככה שבאופן עקרוני, נראה שהשאלה הלא פתורה של ההיסטוריה היא פחות מה בא קודם, הביצה או התרנגולת, ויותר מה משתיהן יותר מוצלח. 

הצרה היא שההשוואות האלו, שכולנו עושים, הן בדרך כלל המקור לחלק גדול מהתסכולים ומהאכזבות שלנו. בכל פעם שאנחנו נוטים להעריך את מה שבידינו באמצעות השוואה למשהו ש(כבר) לא בידינו, אנחנו בעצם מבטלים את "הערך המוחלט" של מה שיש לנו, ומעריכים אותו רק ביחס למשהו אחר - מה שבדרך כלל שולח אותנו למרדף חסר סיכוי מול עצמנו כדי להוכיח ששלנו יותר שווה. המצב המתסכל הזה פשוט לא מאפשר לנו סתם ליהנות ממה שיש. 

ובמילים פחות חופרות: כשאני אומר שהטלפון החכם שלי חכם יותר מהטלפון של השכן, נניח, אני בעצם מעמיד אותו ואותי בתוך תחרות בלתי נגמרת שבה לא רק שאין מנצחים, אלא אין ממש יכולת לקבל את הסלולרי שלי כמו שהוא - על מעלותיו ומגרעותיו. ואם זה נשמע לכם קטנוני לייחס חשיבות כזו למכשיר אלקטרוני, פשוט תחליפו את המילה סלולרי במילה "ילד", ותבינו עד כמה צורת החשיבה הזו עלולה להיות הרסנית לחיינו. 

אז כן, נראה לי שמצאתי את ההחלטה שלי לשנה הזו: זאת תהיה השנה שבה אני מפסיק להשוות. השנה שבה דברים יהיו בשבילי בדיוק מה שהם, ולא אנסה למדוד כמה הם טובים או רעים רק בהשוואה למשהו אחר. ויודעים מה? נראה לי שזו גם החלטה שאצליח לעמוד בה, בטח בהשוואה להחלטות הקודמות שלי. 

nusshayom@gmail.com

**********************

אודליה יקיר / העשירייה הפותחת

השנה אעלה לאינסטוש תמונה שלי בביקיני, ואכתוב: "שבת שלום, הלכתי להדליק נרות עם היפות שלי"

מכירים את זה שבכל ראש השנה אתם מבטיחים לעצמכם שבשנה הבאה תמצאו את הייעוד שלכם בחיים ואת האהבה הגדולה מהחיים, ולא תיגעו יותר בבצקים בחיים? ואז עוברת שנה, ואתם אומרים לעצמכם: תודה שבכלל נשארתי בחיים.

אז השנה החלטתי ללכת על הבטחות קטנות. כמה קטנות? כמו הסיכוי שסטטיק ובן־אל תבורי ייצאו במופע משותף עם הפילהרמונית. קבלו את עשר ההבטחות שלי לעצמי לשנה הקרובה, תחת הקונספט החדשני: "זה אשכרה הולך לקרות". 

1. אזכור את שמות הילדים של כולן

כל החברות שאולי לא יהיו לי אחרי הטור הזה. אז בין שלל חברותיי הרווקות יש כמה שהצליחו להימלט מהתופת, להלן תל אביב, לנבכי הפריפריה והטיטולים. אחת לחודש אני קופצת לביקור מקיף בגיזרת חדרה עד גדרה, וכדי לא לקחת סיכון, קוראת לכל הילדים: "יואו, איזה בונבון, איך הוא גדל". בפעם האחרונה אחת החברות, לא חשוב שמות, דנה, העירה לי: "זאת בת". סליחה, דנוש, מבטיחה ללמוד להבדיל בין איתי, יובל ותומר. פשוט כולם נראים בדיוק כמו בעלך. ניר, נכון?

2. אפסיק להילחץ מטבעונים 

איך יודעים שמישהו טבעוני? הוא כבר יגיד לכם. בכל פעם שאני פוגשת טבעוני (מה שקורה המון כי אני תל אביבית), אני מתה מפחד שהוא ינסה להחזיר אותי בתשובה ולגמול אותי מבשר. איכשהו הם תמיד מצליחים לגרום לי להרגיש רע עם עצמי, כי העיקרון היחיד שמנחה אותי בחיים זה שאין לי עקרונות. השנה החלטתי להפסיק להתנצל לידם "שאני לא כזאת חסידה של פרה".

אני, אודליה יקיר, אוהבת "על האש". אתם יכולים להמשיך להסתפק ב"על העץ" אם בא לכם.

3. אתנהג כמו חתיכה חסרת מודעות  

תראו, אני די חתיכה. העניין הוא שזה לא בא לידי ביטוי ברשתות החברתיות. שם אני תמיד מעלה תמונות ממלכתיות ורציניות כאילו אני מתנדבת עכשיו במחנה פליטים באוגנדה. לפעמים בא לי פשוט להעלות תמונה שלי בביקיני ובשפתיים משורבבות תחת הכותרת: "שבת שלום, הלכתי להדליק נרות עם היפות שלי".

4. אפסיק לריב עם עצמי 

 מכירים את זה שאתם אומרים משהו ואז מתחרטים שאמרתם אותו, ואז כועסים על עצמכם שכעסתם על עצמכם שאמרתם אותו, ואז כועסים על עצמכם שחפרתם כל כך הרבה למה כעסתם על עצמכם שכעסתם שאמרתם אותו? אלה החיים שלי. לא יודעת, אולי לא הייתי צריכה לכתוב את זה.

5. אקשיב לאנשים 

 להקשיב באמת. בואו נודה, רובנו רק מחכים לתורנו לדבר. לפעמים אני שמה לב שרק אני מדברת, ואז אני עוצרת, ובאקט של מודעות עצמית אומרת לצד השני: "די, מספיק, זה לא לעניין, דיברתי המון על עצמי, בוא נדבר קצת עליך. אז מה אתה חושב על... עלי?" 

6. אחטט פחות לאקסים שלי בחיים

אחת לשבוע אני מוצאת את עצמי מפנה כמה דקות, או יממה, לשיטוט בכל הפרופילים בכל האפליקציות האפשריות של אלה שהיו הנסיכים של חיי לשלוש דקות, משנת 96' ועד היום. ממש כואב לי לגלות בכל פעם מחדש שהם מעדכנים רק על דברים טובים, אבל הכי כואב לי שהם לא מעדכנים בכלל. איך אפשר להיות סטוקרית ככה? 

7. אפסיק לתת צ'אנס

אני יודעת שבכל מה שקשור לדייטים אני דווקא אמורה לעשות בדיוק להפך, אבל כמו שאמר פרנק סינטרה, "הרסתי את זה בדרכי שלי". החיים לימדו אותי שאם אני לא מתלהבת ממישהו בשיחת הטלפון הראשונה, זה לא יקרה גם בדייט פנים אל פנים, ואם לא נהניתי בדייט הראשון, כנראה ממש אתבאס בשני. אגב, חצי מחברותיי הגיעו ככה לחופה. פעם היה פחות אכפת לי לצאת לדייטים בינוניים, בעיקר כי הייתי רעבה. עם השנים גיליתי שאף סושי לא שווה שעתיים של שעמום, העמדת פנים, ואת החשש שהוא חלילה דוגל בשוויון זכויות ועלול לבקש ממני להתחלק בחשבון. 

8. אפסיק להתחשבן 

יש לי כמה חברות טובות, חלקן אפילו לא דמיוניות. אחת לשבועיים אנחנו מתכנסות ויוצאות לארוחת ערב פלוס דרינק פלוס עקבים לא נוחים במסעדה חדשה בתל אביב. עד לאחרונה יצאתי מהמפגשים האלה מאוד מתוסכלת, כי איכשהו יצא שלמרות שנישנשתי זיתים, שילמתי כאילו חיסלתי כבש. וזה למה? כי בכל חבורה יש את הגזברית, זאת שאומרת, "בנות, יצא שכולנו אכלנו פחות או יותר אותו הדבר, אז בואו פשוט נחלק את החשבון בשש". ואת זה היא מציעה, תוך כדי שהיא דופקת את הגרעפס האחרון של האנטרקוט. השנה אני הולכת ליהנות מהמפגשים האלה ולהפסיק לספור להן ביסים. מה שאני כן אספור להן זה קלוריות. 

9. אפסיק לקרוא הורוסקופ  

רק תנו לי תאריך לידה, ואני יודעת מה עשיתם בקיץ האחרון. וזה לא משנה שבקבלה אומרים שעם ישראל נמצא מעל המזל (האסטרולוגי), ושחוקרים גילו לאחרונה שכנראה פיספסנו חודש או שניים בגלגל המזלות. זה לא אתם, זה הדלי. השנה אני פותחת את עצמי לכל המזלות, ובעיקר למזל שלי. שמרקורי יחפש לו מקום אחר לסגת. אני עם הפנים קדימה. לנומרולוגיה. 

10. אחייך יותר 

בתור בן אדם שעוסק בקומדיה אני לא יכולה להסתובב ברחוב בפנים כל כך רציניות, כאילו כל הקריירה של בוז'י מונחת על כתפיי. השבוע החלטתי לחייך יותר, סתם בלי סיבה, ובעיקר לגברים חמודים (אוקיי, אז עם סיבה). בינתיים הוגשה נגדי רק תלונה אחת. לפחות השוטר היה חמוד.

odeliayakir@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו