ארטיום דולגופיאט: "לא חוויתי אנטישמיות, דווקא בישראל קראו לעברי 'יא רוסי'"

כשהיה נער והזמין לעצמו שתייה או אוכל בסניף של "ארומה", ארטיום דולגופיאט (25) מספר שנהג לומר בדלפק ששמו דימה.

התביישת בשם ארטיום?

"לא. כי ידעתי שאין סיכוי שהם ירשמו את השם נכון ויגידו אותו כמו שצריך ברמקול כשהאוכל שלי יהיה מוכן", הוא צוחק.

היום, אחרי שהפך לגאווה לאומית, כולם כבר יודעים מיהו ואפילו את שם המשפחה שלו, דול־גו־פיאט, הוגים נכון, בדרך כלל. רק לפני חודש זכה שוב במדליית זהב, הפעם באליפות אירופה במינכן, תוך התגברות על פציעה טורדנית. ובכלל, אחרי שנה חלומית של תארים נחשקים, נראה שהוא נמצא בדרך הבטוחה להיות הספורטאי הישראלי המוצלח ביותר אי־פעם. אבל העבודה קשה ואינה מסתיימת לעולם. למשל, הערב, כשכולנו נשב סביב השולחן ונחגוג את ראש השנה, ארטיום יהיה שוב בתחרות. בפריז.

"אני לא אהיה כאן בערב ראש השנה. אני יוצא ביום חמישי לשתי תחרויות. הראשונה בפריז, שם אהיה גם בערב החג, והשנייה בהונגריה. אלה תחרויות מאוד חשובות עבורי כהכנה לאליפות העולם באוקטובר".

אתה מתבאס לא להיות בארץ בחג?

"אלה החיים שלי", הוא אומר בראיון אישי נדיר, "זה לא קשה. אני רגיל לכך ואוהב את זה. אני מאחל לעצמי שנת בריאות, לא להיפצע, חלילה. השנה צריך לעשות את הקריטריון לאולימפיאדה בפריז, כך שיש הרבה מטרות חשובות לפניי". לרגע הוא נעצר. מחייך וצוחק.

במה נזכרת?

"בדיוק הלילה חלמתי על פריז. על האולימפיאדה שם בעוד שנתיים. חלמתי שאני מגיע למקום השני".

זה חלום רע או טוב?

"הייתי ממש עצוב. כי אחרי זה כולם אמרו: 'איי, יש לו כבר זהב מטוקיו. מה הוא מביא את הכסף. אתה מבין? כאילו ירדתי... בגלל זה הייתי עצוב".

"החתול" שנופל על הרגליים

"החתול" - כך הוא מכונה כיום בזכות יכולתו הפנומנלית ליפול על רגליו אחרי קפיצות גבוהות וסלטות מסובכות ולהזדקף מייד ביציבות מרשימה - כבר לא יודע מה זה להפסיד.

"כשנכנסתי למשטח, בתרגיל הקרקע שלי במינכן, ממש רעדתי. הרבה זמן לא חוויתי הרגשה כזאת. אבל זה השתחרר ועשיתי את התרגיל. בגלל הפציעה הזכייה שלי שימחה אותי יותר מבדרך כלל. בפנים, ככה עמוק בתוכי, אמרתי יש, יש, בלי צעקה. הכל בפנים, עם עצמי".

איך אתה תמיד כזה מאופק?

"אתה יודע, באולימפיאדה בטוקיו מאוד רציתי לבכות אחרי שזכיתי במדליית הזהב. עשיתי תרגיל לא הכי טוב בגמר, והמתחרים שלי יכלו לעבור אותי והיה המון לחץ. ואז כשהבנתי שזכיתי, ועוד במדליית הזהב, עמדתי והפרצוף שלי בכה, אבל לא יצאו לי דמעות. לא הצלחתי לבכות".

מבחינת תאריו הרשמיים, דולגופיאט הוא כיום האלוף האולימפי בתרגיל הקרקע בהתעמלות מכשירים מאולימפיאדת טוקיו שנערכה ביפן לפני שנה ואלוף אירופה בתרגיל הקרקע באליפות אירופה שנערכה במינכן בחודש שעבר. במדליית הזהב בטוקיו הוא ראה התחלה טובה, שעט קדימה בכל הכוח והצליח שוב, כנגד כל הסיכויים.

"נפצעתי ברגל ימין, כנראה עקב עומס, ושבועיים וחצי לא התאמנתי ולא קפצתי", הוא מספר, "כשהתחלתי לחזור לאימונים, היו לי רק שבועיים וחצי להתכונן לאליפות אירופה במינכן. הגעתי לתחרות ובתרגיל הקרקע עשיתי תרגיל פחות טוב וכמעט שלא עליתי לגמר. זה היה קצת מפחיד, אבל בסוף עשיתי תרגיל טוב והייתי המאושר באדם לזכות במדליית הזהב, בדיוק 50 שנה אחרי טבח 11 הספורטאים שלנו שם. יום לפני הגמר ערכנו טקס והלכנו למגורי הספורטאים, איפה שזה קרה. הייתי מאוד נרגש וגאה כשעמדתי על הפודיום כמנצח והשמיעו את התקווה שלנו".

ועכשיו, אחרי האליפות, לקחת קצת חופש?

"היו לי שלושה ימי חופש, אבל חזרתי כבר אחרי יומיים לאימונים. אמרתי למאשה שנטוס לחופש יותר ארוך אחרי אליפות העולם באוקטובר, שתיערך בליברפול. אני צריך לעבוד על תרגיל חדש, יותר חזק, להרים את דרגת הקושי, להוסיף אלמנט נוסף. אז אני חייב להתכונן בכל הכוח. כמו שצריך".

בגיל 6 נזרק אל המזרן

הוא נולד בעיר האוקראינית דנייפרו. אח למקסים (28) ובן לאולג (55) ולאנג'לה (47). "בעיר שלי יש פחות קרבות היום, אבל יש אזעקות והכל. אין לי משפחה שם, אבל יש לי פה מאמן, אנדרי גריבנוב, שגידל ואימן אותי מגיל 6 עד 12, ולו יש משפחה שם. אז אנחנו מדברים ואני מעודכן במה שקורה. מלחמה זה דבר נורא, לא משנה אם זה בישראל או באוקראינה".

הקריירה שלו החלה כשאבא שלו אולג, שהיה מתעמל בעצמו, "זרק" אותו כבר בגיל 6 היישר אל המזרן.

מה אתה זוכר מאז?

"שנסעתי באוטובוסים שעה וחצי-שעתיים לאימונים בעיר שלי. הייתי נרדם באוטובוס, והנהגים היו מעירים אותי בתחנה שבה הייתי צריך לרדת. היה לי קשה. גם סבלתי בתור ילד מהאימונים. מיליוני פעמים אמרתי, די, אני לא רוצה. אמרתי את זה גם לאמא שלי. היא אמרה לי שאנסה עוד. שאמשיך כי רואים שאני מוכשר ויכול להצליח בהתעמלות. לפי מה שההורים שלי אומרים, ראו מההתחלה שיש לי נתונים טובים".

סבלת כל הזמן?

"לא כל יום סבלתי, אבל יש רגעים קשים שאתה חוזר מאימונים וכמעט לא יוצא עם חברים, והם אומרים לך, נו, יאללה, בוא נצא, תהיה איתנו, אנחנו לא רואים אותך, ואני באתי מת מעייפות מאימון ולא הלך לי גם כל כך טוב, אז אתה בא הביתה שבור".

אבל הוא המשיך. הוא אומר שבשכונה שלו הילדים החלו לעשן בגיל 8, והספורט עזר לו להיות במקום אחר בחיים. "גדלתי בשכונה כזאת שרק המשפחה שלנו ועוד איזה ילד היו בסדר. שאר הילדים פחות. ההתעמלות העניקה לי מקום אחר".

חווית גזענות באוקראינה?

"לא חוויתי אנטישמיות. דווקא בישראל היו לעיתים קריאות לעברי 'יא רוסי' וכאלה. זה קרה כשהייתי הולך עם חברים לפארקים בעיקר. לא לקחתי את זה אף פעם קשה ולא נפגעתי מזה. פשוט לא נתתי לזה מקום ולהשפיע עלי". 

הפעם הראשונה שלו כאלוף אוקראינה היתה בגיל "8, 9, כזה". וזה בכלל קרה רק כי ילד אחר נפצע ולא יכול היה להשתתף בתחרות. "הוא שבר אצבע באימון האחרון לפני התחרות והקפיצו אותי. לא הייתי מוכן במאה אחוז, אבל ניצחתי וזכיתי".

כשהיה בן 12, החליטו הוריו לעלות לישראל. "ההורים שלי עבדו קשה באוקראינה כדי שיהיה לנו מה שצריך. כדי שאוכל להתעמל", הוא מספר. "לא היה קל לגור אצלנו אז. הייתי ילד קטן, אז אני לא ממש יודע מה המניע שדחף אותם לעלות לישראל".

איפה התחלתם?

"מצאנו דירה בראשון לציון, ממש קטנה. אתה נכנס ישר לסלון ופה המטבח, פה יש חדר של ההורים, ולנו, לאחי ולי, היה מסדרונצ'יק, אפילו בלי דלת, בלי כלום. פשוט עמדו שם שתי מיטות, ושם ישנו".

בלי שידע עברית, התחיל לנסות להשתלב. התחנה הראשונה שלו וזו שאכלסה את מרבית זמנו היתה כמובן אולם ההתעמלות בהדר יוסף, שם התאמן במסגרת אגודת מכבי ת"א.

"למחרת בואנו לישראל, סרגיי המאמן שלי לקח אותי להתאמן", משחזר ארטיום. "שמעתי את המתעמלים והמאמנים מדברים עברית וכך קלטתי את השפה. לא הלכתי לאולפן". הוא החל ללמוד בבית הספר שבח מופת בתל אביב, שם מצא שפה משותפת עם התלמידים והמורים.

"כל המורים והנערים בבית הספר היו רוסים. מלמדים כמובן בעברית, אבל זה עזר לי מאוד שכולם דיברו גם רוסית. השתלבתי שם טוב ואפילו היה לי דבר ייחודי משל עצמי. החברים שלי ביקשו ממני לעשות להם סלטות, וזה אולי גם עזר לי בהשתלבות. יש לי חברים משם עד היום".

לא היו לך משברים, עומס, קשיים בדרך?

"הנסיעות היו ארוכות והאימונים קשים. היו גם מצבי רוח ופעמים שלא היה בא לי לנסוע לאימון. לפני שעלינו לישראל היו לי קצת בעיות בבטן ופספסתי באוקראינה אימונים בגלל זה. כשהגענו לישראל, הבעיות בבטן המשיכו והיו לי כאבים. אחר כך הכאבים נפסקו, אבל אני עוד המשכתי להשתמש בזה כשלא היה לי כוח ללכת לאימונים. הייתי אומר שכואבת לי הבטן, לא נוסע לאימון ונשאר עם חברים לשחק ליד בית הספר".

ואז נער אחד ניצח אותי

כשהיה בן 15 התרחשו שני אירועים חשובים בחייו של ארטיום. "עד גיל 15-14 תמיד הייתי מנצח בתחרויות", הוא מספר. "ואז נער אחר ניצח אותי, ואמרתי: מה זה? לאן הגעתי שאני מפסיד? זה אתגר אותי. מאוד. מהרגע הזה חל אצלי מהפך גדול ויותר לא אמרתי שכואבת לי הבטן, הייתי מאוד רציני. זה דרבן אותי להשקיע את כולי בהתעמלות ולהצליח".

האירוע השני קרה כשהוריו של ארטיום נפרדו. "כשזה קרה, לא הייתי כל כך בבית. יצאתי בבוקר לבית הספר, אחר כך נסעתי לאימון וחזרתי הביתה בתשע וחצי בערב. אז לא הייתי עד ממש למה שקרה בבית".

היית בהלם?

"כמובן, כן".

בכית?

"יכול להיות, כמה פעמים, כן. מצד שני, אני בן אדם כזה שמקבל דברים".

אמו עזבה את הבית ועברה להתגורר בדירה אחרת בראשון לציון. "בהתחלה נשארתי עם אבא איזו תקופה, ואז עברתי לאמא. אני בקשר מצוין עם שניהם. אצל אמא גרתי תקופה ארוכה עד שעברתי להתגורר לבד, ועם אבא אני מדבר כל יום בטלפון, הוא מבין בהתעמלות. הוא גם מגיע לחלק מהתחרויות שלי, הוא היה כעת במינכן ומאוד שמח על ההישג שלי.

"באותה תקופה גיליתי שההתעמלות היא מקום מאוד בטוח בשבילי, אז נאלצתי לעזוב את בית הספר כי הייתי טס הרבה. המנהל היה ממש בסדר איתי, הוא היה משחרר אותי לפני הזמן לאימונים אבל כבר לא היתה לו ברירה. ואז קיבלתי את ההחלטה שזהו, נשארה לי רק ההתעמלות וזה מה שאני הולך לעשות בחיים".

היורש של שטילוב

הוא סיים 12 שנות לימוד בבית ספר פרטי שאליו לקחה אותו אמו, והתמקד כל כולו בהתעמלות. התוצאות לא איחרו להגיע. לפני שבע שנים, בגיל 18, הדיח לראשונה את המתעמל האגדי אלכס שטילוב וזכה באליפות ישראל בתרגיל הקרקע שנחשב לתרגיל החזק של שטילוב. לפני חמש שנים זכה במדליית הכסף באליפות העולם שנערכה במונטריאול. הוא המשיך להפליא בביצועיו וכבר היה ברור: קם יורש לשטילוב. לפני ארבע שנים זכה ארטיום במדליית הכסף באליפות אירופה בסקוטלנד. שנה לאחר מכן זכה שוב במדליית הכסף באליפות העולם בגרמניה. לפני שנתיים, באליפות אירופה בטורקיה, זכה דולגופיאט בשתי מדליות: זהב בתרגיל הקרקע וארד בשולחן הקפיצות.

לפני שנה, באולימפיאדת טוקיו, הגיע לשיא הגדול של חייו הספורטיביים כשזכה במדליית זהב היסטורית בהתעמלות בתרגיל הקרקע.

לא עבר לך בראש לפרוש בשיא, כמו מה שעשתה לינוי אשרם אחרי שזכתה במדליית זהב בהתעמלות אמנותית?

"לפני טוקיו אמרתי לעצמי שלא משנה מה יהיה באולימפיאדה, אני ממשיך גם לאולימפיאדה בפריז בעוד שנתיים. הזכייה שם בזהב לא שינתה לי את התוכניות".

לא היתה שום ירידת מתח אחרי האולימפיאדה?

"היתה. ונסעתי לחופש של שבוע לאיים המלדיביים עם מאשה. לקחתי חופשה קצרה וחזרתי עם כוחות מחודשים. עבדתי על תרגיל חדש בקרקע כי שינו את החוקה, ואיתו הגעתי לאליפות אירופה כעת".

אהבה ראשונה וקשר מרחוק

לפני שבע שנים הוא הכיר את מאשה (26), חברתו הראשונה ואהבת חייו. "היינו במחנה אימונים בבלארוס ויצאנו קצת לבלות בבית קפה".

אבל אתה ביישן. אתה ניגשת אליה?

"איכשהו כן. היא לא היתה לבד אלא עם חברות, ואנחנו היינו קבוצה והתחברנו כולם. התחלנו לדבר ואחרי הערב הזה המשכנו להתכתב בפייסבוק. אחר כך חזרנו לארץ והמשכנו להתכתב. זה היה בתחילת דצמבר. זה הלך והתפתח, מה שתפס אותי היה שהיא חכמה ויפה ושאלתי אותה: אולי תבואי לארץ? והיא באה. בסוף ינואר. היא באה לביקור של שבוע. באותה תקופה היא למדה בבלארוס תואר ראשון בספרות".

נו, ועזבת את האימונים ובילית רק איתה?

"לא... אני יצאתי לאימונים ולמאשה סידרתי טיולים מאורגנים בישראל. בירושלים, חיפה, ים המלח. עד היום היא שונאת אותי על זה. היא לא אהבה את הטיולים. היה לה ממש קר כאן בסוף ינואר. היא חשבה שבישראל לא כל כך קר, אז היא לא הביאה דברים חמים ללבוש. היא היתה חוזרת מהטיול לבית של אמא שלי בחמש אחר הצהריים, ואני חזרתי בשמונה בערב מהאימון".

והיא השלימה עם כל זה?

"כן. התנצלתי לא מעט על כך".

מאשה חזרה לבלארוס ובמשך שנתיים הקשר התנהל מרחוק. "זה היה לא קל. אמנם היא באה לכאן פעם בחודשיים לשבוע, ולפעמים אני הייתי טס אליה אחרי תחרות בחו"ל. אבל זה היה מעט ורוב הזמן הקשר היה דרך הטלפון. זה גרם להמון ריבים. מאשה קיבלה מההתחלה את זה שאני מתעמל, אבל הפריע לנו שאנחנו לא יכולים לבלות יחד. שהיא יוצאת לבד עם חברים ושאני יוצא כאן לבד".

לא עבר לך בראש, מה אני צריך את זה, אני רוצה לפרוש וזהו?

"לא. הייתי מגיע להתעמלות ושוכח מזה".

ארטיום מספר שמה שהחזיק את הקשר היה פשוט אהבה. לפני ארבע שנים, אחרי שמאשה סיימה את התואר שלה, היא באה לכאן, הם התאחדו והיא מלמדת כאן אנגלית בבית ספר פרטי. לפני שנתיים הם התארסו וכיום גרים בדירה שכורה בנתניה.

הצעת לה נישואים?

"קניתי לה טבעת, ואז איזה יום היא שאלה: 'נו, יאללה, מתי תציע לי כבר?' שאלתי: 'מתי את רוצה?' היא אמרה 'מחר', בחצי צחוק. באותו ערב הזמנו מקום במסעדה. כשהגענו לשם, הגנבתי למלצרית את הטבעת. ביקשתי שתכניס אותה ככה יפה לעוגה בסוף הארוחה. המלצרית הכניסה את הטבעת לעוגה. מאשה לקחה ביס. אני אכלתי גם לאט־לאט, אבל הטבעת היתה באמצע העוגה והיא לא שמה לב. בסוף לקחתי עם הכפית את הטבעת ונתתי לה לאכול. פתאום היא הרגישה אותה בפה. ואז, באמצע המסעדה, היא קפצה עלי ואמרה לי כן. היא יותר מראה רגשות ממני. אני יותר מופנם. ביישן. כולם מחאו לנו כפיים במסעדה. היה כיף".

אבל לא הכל דבש אצל ארטיום ומאשה. הם לא יכולים להתחתן בישראל. "זה בגלל החוקים בארץ. מאשה לא יהודייה. בקיץ הבא נטוס לחו"ל ונתחתן. אין לחץ, אנחנו גרים יחד, כל הזמן יחד, הכל בסדר".

חוזר הביתה גמור מעייפות

סדר היום שלו קשוח. הוא קם בשמונה בבוקר, אוכל שיבולת שועל עם בננה וחמוציות, ונוסע מנתניה לאימון במכון וינגייט. אימון הבוקר מתחיל בתשע וחצי ומסתיים בשתיים עשרה וחצי. "אחרי אימון הבוקר אני הולך לאכול כאן ארוחת צהריים וחוזר לאולם. אני פשוט נשכב על המזרן באולם ועושה שנ"צ קצר, נרדם לאיזה 40 דקות. כל המתעמלים עושים את זה. אימון הצהריים מתחיל בשתיים וחצי עד חמש-שש בערב. בשלישי ובשישי יש רק אימון בוקר. אחרי האימון הוא חוזר הביתה.

"אני גמור מעייפות בערב, אבל לפעמים אנחנו יוצאים, מאשה ואני, למסעדות, לסרטים. בדרך כלל אנחנו מכינים ארוחת ערב טובה יחד. חזה עוף, דגים, סלט. אני צריך לאכול הרבה חלבונים".

אתה יודע לבשל?

"לפעמים אני מכין את הדגים בערב, את הסלט, מה שצריך. כשהכרתי את מאשה היא בכלל אכלה רק סלט קיסר. ואז התחלתי לקחת אותה למסעדות ואמרתי לה, תאכלי גם סטייק. לימדתי אותה לאכול דברים טובים".

הוא עצמו "אוכל הכל", אך מקפיד על התזונה שלושה שבועות לפני תחרות ומוריד בעיקר את פחמימות. הוא בגובה 1.62 מ', שוקל 59 ק"ג ובתחרויות משקלו עומד על כ־57 ק"ג.

בקשר לעברית, הוא מספר שמאשה מבינה היטב וקצת מדברת. לו עדיין יש קשיים. "יותר קשה לי לקרוא ולכתוב בעברית. אני מעדיף שמישהו יקרא ואני אקשיב לזה. ניסיתי ללמוד את זה ואפילו קראתי ספר בעברית. אחרי זה קניתי ספר ילדים 'האי ברחוב הציפורים'. קראתי אותו והיה לי כיף. ניסיתי עוד ספר והיה לי קשה, אז פשוט הפסקתי".

אתם חושבים על הרחבת המשפחה?

"היו כמה פעמים שהיינו בטוחים שאנחנו בהיריון או שנולד לי כבר ילד. יום אחד היינו במשרד הפנים בנתניה, מאשה ואני, ויש שם גם מכון אולטרה־סאונד למעלה. מישהו פגש אותי שם ושאל אותי: 'מה, מאשה בהיריון?' אמרתי 'לא', אז הוא אמר: 'די, אל תשקר, ראו אותך באולטרה־סאונד'. השבתי שממש לא, באתי רק למשרד הפנים. יש לי גם אח קטן, ליאור, כמעט בן 5 מנישואים שניים של אמא. אמא באה עם ליאור ומאשה לתחרות שלי במינסק לפני שלוש שנים.

"בדרך חזרה, במטוס, הוא היה איתי ועם מאשה, אז כולם חשבו שאני כבר אבא לילד קטן ושאלו והתעניינו. והוא בכלל אח שלי. ברור שיש לנו מחשבות על הרחבת המשפחה, אבל כרגע אנחנו ממש עוד לא שם".

אתה מחובר לישראל?

"בטח. לגמרי. אני המון שנים כאן, יותר מחצי חיים, עשיתי גם צבא כמובן. הייתי עובד רס"ר בתל השומר. מטאטא, מחליף פחים, כל מה שצריך. לא היה קל לי לשלב את זה עם ההתעמלות. הייתי שם חמש-שש שעות ביום. זה לא היה קל עם שגרת האימונים שלי. כאן אני מרגיש חובה להודות לכל השותפים שלי המעניקים לי מעטפת חמה ומפרגנת המאפשרת לי להתמקד בהתקדמות המקצועית שלי. לבנק הפועלים, שליווה אותי בקמפיין לטוקיו וממשיך ללוות גם לפריז 2024, ליעקב שחר עם המותג הונדה, לדנונה־פרו של שטראוס, לפוג'יטסו, שאיתי כבר קמפיין שני, ולחברת הבנייה קבוצת אזולאי.

"תודה גם למועדון שלי, מכבי ת"א, שמלווה אותי מתחילת דרכי, למאמנים סרגיי וייסבורג ואנדרי גריבנוב, לאיגוד ההתעמלות, לוועד האולימפי בישראל וליחידה לספורט הישגי. תודה מיוחדת לפיזיותרפיסט שלי אדם בדיר, למנהלת האישית שלי ורד עצמון, לברוריה ביגמן, וכמובן למשפחה שלי".

איך אתה מסתדר מבחינה כלכלית?

"לפני שנה קנינו בית בנתניה. יש בו שלושה חדרים והוא קרוב לי לאימונים בווינגייט. אני נוסע במכונית הונדה סיוויק מודל 2018 שחברת מאיר של יעקב שחר סיפקה לי. זה לא האוטו שלי. אני מקבל הרבה תמיכה ומרגיש רגוע כלכלית. יש לי כל התנאים להתמקד באימונים ובתחרויות שלי. לאחרונה התחלתי להתעניין ולקרוא על אפשרויות כלכליות, להרחיב את הידע שלי בתחום, לראות מה לעשות עם הכסף ואיך אפשר להתקדם קצת".

יש לך חברים? יש לך זמן לזה בכלל?

"יש לי כמה טובים מבית הספר שבח מופת. אני בקשר איתם עד היום. וגם מההתעמלות, כמובן. יש לי חבר נפש בשם אילן קורצ'ק, שהיה מתעמל טוב והפך למאמן. הוא עזר לי הרבה בחיים".

אלכס שטילוב חבר שלך?

"יותר כמו אח גדול, נראה לי. הוא גדול ממני בעשר שנים. עכשיו הוא מנהל הנבחרת, אז הוא בא לפגוש אותנו ואנחנו מדברים. הוא היה האידיאל הספורטיבי בשבילי. ידעתי שיש לו הישגים וכך הסתכלתי עליו. יום אחד היינו יחד בחו"ל. אלכס נכנס בתחרות שם לגמר ואני כמעט נכנסתי. איזו מאמנת אמרה בצחוק: 'אלכס, הוא עוד מעט ידרוך לך על העקבים'. ידעתי אז חצי עברית כזה ואמרתי: 'למה עוד מעט? אני כבר דורך'. וכולם צחקו. כשעלינו לארץ, אבא שלי שם לי למטרה לעבור את אלכס שטילוב. אמרתי לו: 'תגיד, אתה נורמלי?'"

נו, בסוף עברת אותו.

"עוד לא. בסדר, יש לי מדלייה אולימפית, ויש לי מדליות מאליפויות אירופה והעולם, אבל לו יש שבע מדליות מאליפות אירופה ושתיים מאליפות עולם. אז יש עוד דרך".

רוצים סלפי עם האלוף

עכשיו כבר מזהים אותו ברחוב. גם כשהוא הולך לסרט או למסעדה. "ביום שישי הלכנו כאן בנתניה לסרט ברוסית. כולם מבקשים לעשות איתי סלפי. זה קורה גם בקניון, גם בסופר, בכל מקום. אחרי האולימפיאדה, לפני שנה, קפץ חשבון האינסטגרם שלי מ־7,000 ל־40 אלף עוקבים. יותר כיף לי עכשיו שמזהים אותי. זה לא מציק לי. זה ממש משמח אותי שאנשים יודעים שאני בהתעמלות מכשירים. פעם בכלל לא הכירו מה זה התעמלות. לאט־לאט זה מקבל הכרה. אני מקווה שפעם זה יגיע לרמה של כדורגל".

ואפרופו כדורגל, ארטיום נצפה לאחרונה ביציע הכבוד של מכבי חיפה.

מה, לא יהרגו אותך במכבי ת"א?

"פעם לא התעניינתי בשום ספורט. בכדורגל הכרתי רק את מסי, רונאלדו וכאלה. אחרי שיענקל'ה שחר, הבעלים של מכבי חיפה, הזמין אותנו כמה פעמים למשחקים של הקבוצה, התחלתי להתעניין ונכנסתי לזה והתחלתי להיות אוהד של מכבי חיפה".

הוא איש רגיש. "לפעמים אני יכול לבכות בסרט כזה או אחר", הוא מספר. "כשחברה שלי עצבנית או כשאני לא מצליח באימון אני עצוב".

אתה כבר גיבור וגאווה לאומית בישראל, אתה יודע?

"אתה מנסה להלחיץ אותי?"

חלילה, אבל אנחנו לפני האולימפיאדה בפריז.

"עד פריז... הו, הו, הו".

אתה מרגיש כמו אלוף העולם?

"אני מרגיש כמו אלוף העולם, אבל לא חושב על זה. זה רק ילחיץ אותי ויעשה לי כל מיני מחשבות".