שיממון בשלט: כהרגלם בחגים הערוצים יוותרו על הצופים
לוח השנה, כידוע, לא קופא לעולם, ולכן החגים חוזרים על עצמם מדי שנה יחד עם אותן צרות • הטלוויזיה משמשת בדרך כלל מפלט אסקפיסטי מהבאסה שבחיים המתישים, אולם דווקא בחגים היא יוצאת לפגרה והמסך נראה כמו בית קברות
בעמוד הראשון של ספר הקלישאות המלא כתוב: "החיים הם כמו גלגל ענק, פעם אתה למטה ופעם למעלה". קלישאה, אבל אמת לאמיתה. סמכו עלי, הייתי למטה ואני מבין בזה. בדיוק לפני שנה, חול המועד אשתקד, הייתי הכי למטה שמכירה האנושות. רוצה לומר, בניסיון להתחזות למשפחה מתפקדת עמדנו אני, אשתי והילד שלנו במשך 50 דקות בתור לגלגל הענק של הסופרלנד.
התור הורכב מחתך מדויק של החברה הישראלית - יהודים וערבים, חובשי כיפות או שטריימלים, לובשי חולצות מסי לצד גופיות סוף מסלול בגולני. כולם מאוחדים במטרה לקצר את ההמתנה ונוטרים טינה משותפת למחזיקי תעודות נכה שעוקפים מהצד בתור המזורז.
גלגל ענק זה כמו החיים: ממתינים 50 דקות ויותר על מנת להשיג תחושה זמנית של עליונות וריחוף. פעם אתה למעלה, ופעם אתה בתור לדוכן צמר גפן מתוק - מוצר שלא אמור להיות חוקי מתחת לגיל מסוים, וחובה למכור אותו בצירוף מטליות לחות ופתק החלפה.
"בואו תשלמו על חוויה משפחתית שתזכרו כל החיים", יבטיחו לכם לפני שתקנו כרטיס, אבל הזיכרון הכי חזק שנשאר לי מהביקור בסופרלנד התרחש בג'ימבורי - המקום היחיד באתר שניתן להיכנס אליו ללא תור. בזמן שהבן שלי דילג בין כריות, הבחנתי על המזרן הדביק של המשחקייה לפעוטות באבא שבור שוכב ללא תזוזה. עיניו עצומות, בידו טלפון סלולרי, ידו האחרת אוחזת צרור מפתחות, והוא מרוח על הקרקע ונוחר. לידו ישבה תינוקת אומללה ובוכייה שניסתה להעירו.
מדי כמה רגעים הסלולרי שלו צלצל, אך אין מענה. לרגע קט גם הבכי פסק; ילדתו הקטנה - אולי בת שנה וחצי - הביטה בו בייאוש, נשמה עמוק ואז הגבירה את עוצמת הבכי. אך אביה אבד בעולם החלומות. רבע שעה נמשכה הסצנה העצובה הזו, עד שכמה אימהות בג'ימבורי דסקסו תוכנית ושלחו נציגה אמיצה כדי לטלטל את הבחור. האב פקח את עיניו, ניגב ריר משפתיו והרים עצמו מהמזרן. זאת היתה רבע השעה הכי רגועה שהרוויח בכל תקופת החגים.
לוח השנה, כידוע, לא קופא לעולם, ולכן החגים חוזרים על עצמם מדי שנה יחד עם אותן צרות, אותן חרדות ואותם ריבים משפחתיים. חגים זה תיק. הם מדכאים ומעצבנים, ואי אפשר לברוח מהם. הטלוויזיה משמשת בדרך כלל מפלט אסקפיסטי מהבאסה שבחיים המתישים, אולם דווקא בחגים היא יוצאת לפגרה והמסך נראה כמו בית קברות.
תוכניות הריאליטי המרכזיות סיימו עונה, וגם מרבית סדרות הדרמה. מגישים בכירים לקחו חופש, וערוצי הברודקאסט מוצפים בשידורים חוזרים, בפרויקטים שהתייבשו על המדף ובאירועי התרמה ססגוניים. הטלוויזיה מוותרת מראש על צופיה, במחשבה שהם טרודים בבילויים, ולא מספקת שום אלטרנטיבה לטיולים בסחנה או לבילוי בסופרלנד. זה פספוס שלה. החיים הם כמו גלגל ענק, עכשיו אנחנו שוב למטה.
ניר וולף
מבקר הטלוויזיה של "היום" מאז 2019. למעלה משני עשורים של עיתונות, בין היתר ב"הארץ" וב"העיר". בעל ניסיון עשיר בתקשורת. ראיין את שחקני "משחקי הכס", את מיסטר בין ואת קמרון דיאז, וגם פוליטיקאים, אנשי צבא ורוח, ומספיק כוכבי ריאליטי כדי להפסיק לספור. סיקר מהשטח טקסי MTV, אירועי ספורט בארץ ובאירופה, הופעות, פרמיירות והלוויות. כותב על טלוויזיה מתוך הנחה שהיא אף פעם לא רק טלוויזיה.