המדד לחופשה מושלמת

הסוד

הפעם הטור שלי הוא בינלאומי. כתיבתו החלה בנתב"ג ישראל, במהלך טיסה לניו יורק, ונמשכה בנקודות שונות ברחבי "התפוח הגדול". כעת אני כותבת בעודי יושבת על החול, בחוף הים של ההמפטונס, האזור שבו נופשים ג'רי סיינפלד, רוברט דה נירו, אופרה ווינפרי, ביונסה וג'יי־זי. אבל אם אתם מדמיינים אותי על מיטת שיזוף, מחזיקה קוקטייל עם קשית דקה ומטריית נייר, וצחוקם של הילדים המתוקים של ג'רי וג'סיקה סיינפלד ברקע, דמיינו שוב.

פעם, כשהייתי רואה תמונה של חברים עם המשפחה על החוף בתאילנד, הייתי משלימה את התמונה האידילית בדמיוני, כאילו הם יודעים איזה סוד, איך לנקות את החיים עצמם בזמן החופשה. כלומר, מאז שנהיינו הורים, חופשות עם ילדים מאוד־מאוד רחוקות ממה שרואים בפוסטרים. עם זאת, ואולי דווקא בגלל זה, אני עדיין חושבת שחופשות הן הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו בתור משפחה.

פריבילגיות של חופשה

אם להיות לגמרי מדויקת, אני אמנם יושבת על חול, אבל באזור חניית המכוניות, כותבת את הטור באפליקציה בנייד שלי, השמש חזקה מאוד ונגמרו לנו המים. למה אני כאן? כי בנותינו החביבות, שילה וארבל, חמסה עליהן, ביקשו להחליף לבוש לבגד ים באוטו. חלפו 20 דקות מאז החל התהליך המורכב וסימן לסיום אין. אפשר להבין אותן. אחרי הכל, למה שירצו לעזוב את המזגן?

לפני האירוע המכונן הזה צעדנו לאורך רצועת החול דקות ארוכות, כדי למצוא נקודה שבה באמת אף אחד לא עלול לעבור בטעות, שם הן יוכלו לעשות פיפי בשלווה. פרוצדורת הפיפי ארכה גם היא בסביבות חצי שעה. מה לעשות, זו גם החופשה שלהן.

לא מתלוננת

שלא יהיה ספק, הטור הזה לא בא להתלונן על מר גורלי, על כמה אני מסכנה שאני נאלצת לבלות עם משפחתי בטיול בת המצווה של בתי באמריקה. לא, לא. ברור לי שמדובר בפריבילגיה ענקית. על האפשרות הכלכלית לטוס לשבועיים שלמים בחו"ל אני בכלל מודה מעומק ליבי.

זה עדיין מרגיש לי חדש, היכולת לטוס ככה. מאז שעלינו לארץ ועד גיל 18 טסתי לחו"ל רק פעם אחת, לארגנטינה לבקר את המשפחה. פעם אחת כשהייתי בכיתה ב' נסענו באוטובוס לחופשה במלון אמריקנה באילת, טיול מאורגן מטעם העבודה של אבא שלי. זכורה לי גם חופשה כיפית עם חברים של ההורים באוהלים בים המלח, והיתה פעם שבה נסעתי למלון קרלטון בנהריה עם משפחתה של חברתי ענבר, נופש של אנשי קבע. וזהו, בערך. אני עדיין מתלהבת ולא מתרגלת לעובדה שאני ישנה בבתי מלון, למרות שמאז טסתי לא מעט.

כמה חו"ל יש בחוף

נחזור להמפטונס, באמת מקום מרהיב. חוף ארוך ופראי, נטול שמשיות, מטקות ופחיות בירה ריקות שמסתתרות בתוך החול. אין פה גם מוכרי ארטיקים, ובעצם אי אפשר לקנות פה כלום בחוף עצמו.

לאחר שהסתיימה פרוצדורת הפיפי, ואחרי שהחלפת הבגדים עברה גם היא בהצלחה, התקרבנו אל קו המים וטבלנו את רגלינו, רק כדי לגלות שהמים קפואים. כמו כן, הים היה סוער והמים עמוקים כבר בקו החוף, אז החלטנו לוותר על טבילה. "הים בישראל הכי נעים", ארבלי הכריזה, ואף אחד מאיתנו לא סתר אותה.

עושר

בכל זאת החלטנו להישאר ולרבוץ על החוף. לימיננו האחוזה של איירה רנרט, איש עסקים ומיליארדר אמריקני־יהודי. מחירו של הנכס מוערך ב־500 מיליון דולר, וזה הבית הכי יקר בהמפטונס, אם אפשר לקרוא בית לאחוזה שמשתרעת על פני 5,900 מ"ר ויש בה עשרות חדרים.

חשבתי על זה שבסוף זה לא משנה כמה כסף יש לו בכיס, כשהוא רוצה לטבול בחוף הפרטי שלו, המים יהיו קרים וסוערים. עם כל הכסף שבעולם, הוא לא יכול לקנות מחמם ים אישי. עדיין לא. זה ברור שהוא יכול לנסוע לכל חוף בעולם שרק ירצה, אבל באחוזה שלו, שהיא הכי נוצצת בכל האזור, אין חוף ים שנעים לטבול בו.

לקח לי לא מעט זמן להאמין ולהבין שעושר נמדד בכל מיני דרכים ולא רק בכמות הנכסים ובמספר האפסים שבחשבון הבנק. הנוחות שבה חיים אנשים עשירים שפגשתי בלבלה אותי לא פעם, חשבתי שיש להם יתרון אדיר על פנינו בהזדמנויות לחוות הנאה. היום אני באמת מאמינה שהעובדה שאנחנו יכולים לקחת את האוטו ולטבול במים החמימים של חוף פרישמן בתוך 20 דקות - זה עושר צרוף.

בעודנו יושבים בסמוך לגדר האחוזה המפוארת ביותר בהמפטונס, התגנב רצון עז שיגיע עכשיו מוכר קרטיבים ויאיים "אני הולך", כי אפילו בקבוק מים אי אפשר לקנות כאן.

תיאום ציפיות

כל יציאה לחופשה מלווה בפרידות לא פשוטות עבורנו, יש לנו שלושה כלבים ושלושה חתולים. אחת הכלבות שלנו, גרטל, סיעודית וזקוקה לתרופות שלוש פעמים ביום. לכלב שלנו אלביס יש התקפי חרדה ורק חיבוקים מרגיעים אותו. יומיים לפני חופשה, כשאנחנו בשיא ההתארגנות, תוקפת אותי דכדכת - בשביל מה צריך את כל הבלאגן הזה, למצוא מישהו שישמור עליהם, לדאוג מרחוק, לשבור את השגרה, ופתאום בא לי להישאר בבית.

הרצון לוותר על החופשה נעלם כליל עם הכניסה לדיוטי פרי, ממש על הגבול שבין יוקר המחיה בארץ לתשלום בדולרים. אז אני נזכרת למה חיכיתי כל כך לצאת לחופש.

מאז שאני אמא ואשת קריירה, הציפיות הבסיסיות שלי מחופשה הן: 1. לא לכבס; 2. לא לבשל; 3. לא לענות להודעות שקשורות לעבודה; 4. לשוטט ללא מטרה וללא יעד; 5. לבלות עם המשפחה הגרעינית; 6. להתווכח.

להתווכח?!

כן, להתווכח. אם צריך - אפילו לריב.

פעם נהגתי להתבאס ברגע שבנותיי היקרות היו מתחילות להתווכח בזמן חופשה. חשבתי שזה ממש לא בסדר מצידן לצעוק כמו בבית, הרי שילמנו כל כך הרבה כסף והשקענו מאמץ, ועכשיו, במקום לבקר בתערוכה, "נבזבז" זמן כדי לפתור את הריב היומיומי?

ובכן, התשובה היא כן. עם הזמן הבנתי שדווקא הזמן הזה שבו נשב בחדר בלי הסחות דעת של החיים הרגילים, הוא הדבר הכי יקר ומשמעותי שיכול לקרות לנו בחופשה. בזכות השינוי המחשבתי הזה אני מרגישה שבחופשות האחרונות אני מצליחה להכיר אותן אחרת מאשר בבית ולהתקרב אליהן יותר, כי אני פנויה מלחצים ויכולה לשמוע יותר לעומק את התסכולים שהן חשות. גם העובדה שהן פנויות מלחצי השגרה שלהן מקבלת ביטוי ותורמת לשיח פתוח וחופשי יותר.

אותו הדבר בנוגע לזוגיות של ליאון ושלי: ברוך השם - אנחנו רבים לא מעט גם בבית, אבל עכשיו בחופשה, אם אנחנו מתעוררים במיטה במלון ומתחילה שיחה על מה שמפריע לנו, שלעיתים לא רחוקות הופכת לוויכוח, אין לי את התירוץ הקבוע שאומר "טוב, אני חייבת לקום להתארגן כדי לצאת לתוכנית". המציאות לא דוחקת בנו לעבור הלאה, אנחנו נאלצים להישאר ולשהות בתוך הכאב והתסכול, למצוא פתרונות מועילים, והזוגיות שלנו משתפרת.

באוטו עם בילי אייליש

חופשה משפחתית היא זמן לא רק לוויכוחים איכותיים יותר, אלא גם להיכרות מעמיקה מהרגיל. למשל, כשאנחנו שוכרים רכב ונוסעים ליעד במשך כמה שעות, אנחנו מרכיבים פלייליסט משפחתי, כל אחד בוחר שירים שהוא אוהב וכולנו מאזינים יחד. בשבילי זו הזדמנות להקשיב בתשומת לב למוזיקה ששילה וארבל אוהבות, לא רק לשמוע בחצי אוזן את השיר שבוקע מחדרן בזמן שאני מנסה לתקתק עוד ארוחת ערב במטבח.

עבורי ההאזנה המשותפת לשיר החדש של בילי אייליש בכביש המהיר בין מנהטן ללונג איילנד, לשמוע אותן מספרות למה השיר שבילי כתבה לאחר שהיא והחבר נפרדו מרגש אותן, זה החופש האולטימטיבי בשבילי, הרבה יותר מלהגיע ליעד האקזוטי שאליו אנחנו נוסעים. שיחות משפחתיות משמעותיות ומפתיעות ומצחיקות מתרחשות בנסיעות האלו, כשארבעתנו ישובים ואין לאן לברוח. שמישהו יגיד לי שזו לא אטרקציה מושלמת.

חובה לא להיות חייבים

נכון יש רשימות של הדברים שחייבים לעשות בביקור בניו יורק? אז לא, לא חייבים לבקר בשום פסל ובשום גורד שחקים.

ויתרנו לגמרי על לוח זמנים או על רשימת המלצות שחייבים לחוות אחרת כאילו לא הייתם שם. כשהחברים שאלו מה התוכניות שלנו, עניתי שנקום בכל בוקר ונחליט. הם הביטו בי בפליאה ובתגובה שלחו לי רשימות ארוכות של דברים שאסור לפספס: מסעדות, תערוכות, מוזיאונים, מחזות זמר.

אבל זו לא חופשה בשבילי, להסתובב עם רשימות של משימות, כי זה מה שאני עושה בחיי היומיום, רודפת אחרי מטלות שאני מחויבת להן. כשאנחנו דבקים ב"מה שחייבים לראות", אנחנו מפספסים את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות כדי להרגיש חופש.

יאללה, מכות!

ביום הראשון לטיול, לאחר שהתארגנו במלון ויצאנו לשוטט, גילינו שיש מכון קיקבוקסינג ליד המלון. חזרנו לחדר, החלפנו לבגדי ספורט ונכנסנו לשיעור, ארבעתנו יחד. זה היה אחד הדברים הכי כיפיים שעשינו עד עכשיו, וזה לא היה קורה אם היינו דבקים ברשימת אטרקציות. עד כדי כך נהנינו, שנרשמנו לעוד שיעור למחרת. ואנחנו מתכוונים לבקר שם שוב במהלך החופשה. זו אטרקציה שמאוד מתאימה למשפחה שלנו, ומשהו שלא יצא לנו לעשות מעולם. מי אמר שאגרוף זו לא חופשה?

אותם הדברים, אבל לאט

כשחזרנו לחדר להתקלח לאחר שיעור הקיקבוקסינג, עטפתי את השיער במסיכה, כיסיתי את הראש במגבת והמתנתי עשר דקות שלמות תוך שאני בוהה מהחלון של המלון בקו האופק של מנהטן. זו חופשה!

בהזדמנות אחרת בילינו שלוש שעות שלמות בחנות למוצרים לחיות. חנות ענקית עם שפע משוגע, כזה שיש רק באמריקה. נקרענו מצחוק במחלקת עוגות יום ההולדת לכלבים, בחרנו רצועות מיוחדות מתנה לבלונדי, לאלביס ולגרטל, ונדהמנו מזה שיש שמיכה חשמלית לנחש. החנות הזו היא אטרקציה מושלמת למשפחת חובבי החיות שאנחנו, ולא תמצאו אותה בשום מדריך לאתרי החובה של "התפוח הגדול".

חופשה מלחיצה

קראתי מחקר מפתיע לכאורה שמצא שחופשה עלולה להיות אחד מגורמי הסטרס המרכזיים, שהיא מעלה את הסיכון ללחץ דם גבוה. אני חושבת שהסטרס קשור לרשימות ה"חייבים לעשות", התחושה שאם לא נעשה כך וכך נחמיץ משהו, ואם נישאר חצי יום במלון ונדבר או נבכה - סתם בזבזנו זמן וכסף. אני חושבת שדווקא לקום בבוקר מצלצול השעון המעורר כדי להספיק לראות עוד מוזיאון - זה בזבוז של אפשרות ליקיצה טבעית, אטרקציה אמיתית.

זו ההזדמנות להתנצל בפני כל אלו שטרחו ושלחו לי טבלאות ולינקים. לא פתחתי אפילו אחד מהם, ואני לא מצטערת על זה ולו לרגע אחד.

עשה לי את זה: