לפני שנה געשו התקשורת והרשתות החברתיות סביב תקדים בעולם הספורט. סימון ביילס, מתעמלת אמריקנית עטורת מדליות ומאמי לאומית בארצה, בחרה לבשר במסיבת עיתונאים על פרישתה משלב הגמר של התחרות הקבוצתית באולימפיאדת טוקיו, שבו היתה אמורה להשתתף.
ביילס, אז בת 24, הודיעה שבכוונתה להימנע מהשתתפות בגמר, מאחר שברצונה להתמקד בבריאותה הנפשית, שהלכה והתערערה בעקבות לחצי התחרות. בראיון שהעניקה ל־NBC באוקטובר האחרון, סיפרה הספורטאית שהיא "עדיין מפחדת ללכת להתעמל" ושהיא מצויה "במאבק אישי מתמיד".
ברשת, כמו ברשת, הדיון (הלא תמיד תרבותי) על הודעתה הדרמטית נע בין שבח על נכונותה לעסוק בנושא הרגיש באופן פומבי ולא להיכנע לתכתיבים חברתיים של הצלחה, לבין בוז גלוי. המקטרגים טענו שמדובר בסממן נוסף של דור "פתותי השלג", צעירים שכביכול רגישים מדי לאתגרי החיים, שמפגינים מוסר עבודה נמוך בהשוואה לדורות הקודמים, ושנוטים להיחנק במצבי לחץ ולהקל עם עצמם גם במעמדים שלא תמיד מאפשרים זאת.
וביילס אינה לבד. בעת האחרונה יותר ויותר אמנים, בעיקר מוזיקאים ושחקנים, מרשים לעצמם להוריד לרגע רגל מדוושת הגז, לעצור את פעילותם השוטפת ולהכריז על הפסקה מטעמי שחיקה או התמודדות נפשית. ב־2017, חודשיים אחרי שביקר בישראל, ביטל הזמר ג'סטין ביבר (28) את 14 ההופעות האחרונות בסיבוב ההופעות שלו לקידום אלבומו "Purpose", בדיוק מאותן סיבות - ובנוסח דומה לזה של ביילס בהנגשתו התקשורתית.
"נתתי למרמור, לקנאה ולפחד לנהל את חיי", אמר אז, אחרי שנה וארבעה חודשים של נדידה בין יבשות, שבמהלכן הופיע 150 פעמים ב־40 מדינות. "למדתי שככל שאתה מעריך את הייעוד שלך, כך אתה רוצה להגן עליו יותר. העובדה שאני לוקח את פסק הזמן הזה משמעה שאני רוצה להתייצב נפשית, כדי שאוכל להיות האדם שאני רוצה להיות, הבעל שאני בסופו של דבר מעוניין להיות והאב שברצוני להיות". אפשר להאמין לו, בהתחשב במידת התשישות שהפגין כבר בהופעה ההיא בפארק הירקון.
"סוג של איבדתי את זה"
לא רק צעירים הם חלק מהתופעה המתרחבת. בספטמבר האחרון, רגע לפני שהיה אמור לצאת לסיור הופעות עם להקתו הוותיקה פיית' נו מור, הודיע סולן ההרכב, מייק פטון (54), על ביטול מוחלט של כל הופעותיהם המתוכננות. "אני לא מרגיש שאני יכול לתת את מה שאני צריך לתת בנקודה זו", כתב אז. "יש לי בעיות שהחריפו בעקבות המגיפה ושמאתגרות אותי כרגע... אני לא עומד לתת לכם פחות מ־100 אחוז שלי. אני מתנצל בפני מעריצינו ומקווה לפצות אתכם בקרוב. הלהקה תומכת בהחלטתי, ואנחנו מקווים לעבור את המכשול הזה באופן בריא".
בראיונות מאוחרים יותר הסביר פטון כי הסגרים שהביאה הקורונה, ושגרמו לו (ולאנושות כולה) להסתגר בבית, יצרו או העירו חרדה חברתית שייתכן שקיננה בו תמיד. "פחדתי מאנשים", סיפר בראיון בחודש שעבר. "סוג של איבדתי את זה אז, וזה לא היה מחזה יפה. כמה ימים לפני שהיינו צריכים לצאת לסיבוב אמרתי לחבריי, 'אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה'. איכשהו כל הביטחון שלי התפרק. לא רציתי להיות מול אנשים. שזה מוזר, כי ביליתי חצי מחיי בלעשות בדיוק את זה".
באותו חודש בדיוק הודיע ברשתות החברתיות גם מקס קולומבי (31), סולן להקת אוסקר אנד דה וולף, שהוא מבטל שלוש הופעות, מכיוון שעליו לעבוד על "החרדות והדיכאון" שלו. אחת ההופעות, אגב, היתה מתוכננת להתקיים בישראל (דבר שעם כל הפתיחות שיש היום לנושא, עדיין יגרום למפיקים "לחשוב פעמיים" אם להביא אותו ארצה בפעם הבאה, אומר גורם בתעשייה המקומית).
"כמה מכם שמו לב שהייתי קצת OFF לאחרונה", כתב קולומבי למעריציו. "אכן אני לא בטוב. אני נאבק בחרדה ובדיכאון כבר תקופה. הגעתי לנקודה שאני לא יכול להמשיך כך". עוד כתב כי בכוונתו לפנות לעזרה מקצועית כדי למצוא פתרון לבעיותיו. "אני נחוש בדעתי להשתפר ולהחלים", סיכם. "למעני, למען משפחתי - ולמענכם".
יש גם רשימת ארוכה של סלבס שנטלו פסק זמן מפעילות ברשתות החברתיות עקב חשש לפגיעה במצבם הנפשי - נימוק שבעבר היה נחשב לטאבו והוסתר היטב תחת ערימות של יח"צ. הרשימה כוללת שמות דוגמת אד שירן, ליזו, טום הולנד ופיט דיווידסון, שעזבו לתקופה מסוימת את הסושיאל מדיה עקב מתח נפשי וסטרס. ממש השבוע הצטרף אליהם ג'ונה היל, שחקן המזוהה עם קומדיות מטופשות (ונהדרות) דוגמת "סופרבאד", לצד סרטים גורפי פרסים כגון "הזאב מוול סטריט" ו"מאניבול".
היל הודיע כי לא יקדם בראיונות לתקשורת את סרטו התיעודי החדש "Stutz", שעוסק, באופן אירוני (ואולי לא כל כך), בטיפול נפשי. "סיימתי לאחרונה את בימוי סרטי השני, דוקו שעוסק בי ובמטפל שלי, ושחוקר בריאות נפשית באופן כללי", מסר בהודעה לעיתונות שהסבירה את חוסר שיתוף הפעולה שלו עם התקשורת. "כל המטרה של עשיית הסרט הזה היתה להנגיש את הטיפול הנפשי ואת הכלים שרכשתי בו לקהל רחב, למטרות שימוש באמצעות סרט מבדר.
"במהלך מסע הגילוי העצמי המתועד בסרט, הגעתי להבנה שביליתי כמעט 20 שנה בחוויה מתמשכת של התקפי חרדה, שמחריפים בהופעות תקשורתיות ובאירועים שמצריכים עמידה מול קהל. אני מצפה בהתלהבות לשתף את הסרט עם קהלים בכל העולם, בתקווה שהוא יעזור לאלה שנמצאים במאבק. למרות זאת, לא תראו אותי מקדם את הסרט, או כל אחד מסרטיי הבאים, שכן אני נוקט צעד חשוב בהגנה על עצמי. אם הייתי גורם לעצמי לחלות כתוצאה מקידום שלו, לא הייתי נאמן לעצמי או לסרט".
"ההצלחה היא הישרדות"
אין ספק שיש מקום לחשוד כי מדובר בצעד יחצני של ידוענים, ממש כפי שעבור שמות מסוימים ברשימה הארוכה הזו "טיפול בבעיות נפשיות" הוא שם קוד לכניסה למוסד גמילה מאלכוהול או מסמים. אבל עם העובדות קשה להתווכח: בשנים האחרונות אנו נחשפים ליותר ויותר מקרים שבהם מפורסמים בתחומם מבקשים לעצור הכל, להירגע ולנוח. אם אתה לא מטפל בבעיות שלך, אומרים - הבעיות שלך יטפלו בך.
"צריכים להבין שכשנמצאים בסיבוב הופעות, הרוב המוחלט של ההתנהלות לא מתמקד בעלייה על במות", מסבירה הזמרת והיוצרת הישראלית יעל דקלבאום. "כל הזמן צריכים להיות בתקשורת עם אנשים, בין אם זו להקה ובין אם אלה אנשי הפקה או אנשים חדשים לגמרי. 98 אחוזים מהזמן מעבירים בנסיעות או במלון כלשהו, תלוי באילו תנאים נוסעים, וכל הזמן מתעסקים באריזה, בשדות תעופה ובהגעה ליעד הבא. זה מה שבעיקר עושים בטור. ההופעה עצמה תופסת לא יותר מאחוז-שניים מהזמן. פעמים רבות בסיבוב הופעות צריכים למקסם את הרווח, אז דוחפים הרבה הופעות, כי כל יום שלא מופיעים בו עולה כסף, במיוחד אם נוסעים עם להקה. סיבוב הופעות יכול להיות דבר תובעני מאוד".
דקלבאום (43) מכירה מקרוב את התובענות הנפשית שאמנים נאלצים להתמודד איתה, וחוותה את השלכותיה בעצמה בתקופת הפריחה הבינלאומית בקריירה שלה. למזלה (וזה משפט משונה לכתוב או לקרוא) - בדיוק אז פרצה מגיפת הקורונה.
"הפעם שבה הכי הייתי צריכה לעצור בחיים היתה פשוט נס בשבילי, כי העולם כולו פשוט עצר", היא מספרת. "היה לי גל מטורף של הצלחה שלא ידעתי כמוהו לפני כן, מהסוג הבינלאומי. משהו קרה אחרי שהופעתי עם סוזן וגה והיא שרה את השיר שלי 'תפילת האימהות'. פתאום הוזמנתי לכל מיני כנסים עיתונאיים ואקטיביסטיים, והיתה פריצה של המוזיקה שלי בארה"ב, באירופה ובישראל באותו הזמן.
"יצא לי לשהות רוב הזמן במטוסים, 'תפילת האימהות' הגיע למיליוני צפיות ביוטיוב, נפתחו בפניי כל כך הרבה דלתות - ולא ידעתי להגיד 'לא' ולעצור. הגעתי באמת לאיזשהו קצה, אחרי ארבע שנים של שחיקה מוחלטת שבהן נסעתי בכל העולם ולא השארתי לעצמי מקום בתוך הפעילות הזו.
"אני מבינה היטב את האמנים שבוחרים לעצור כדי לשמור על הנפש. היתה לי תחושה עמוקה מאוד שאני חייבת לעצור, ולא היה לי האומץ לתת לעצמי להרפות, לעזוב הכל, לנוח, לטפל בעצמי ולשים אותי בעדיפות ראשונה. הגעתי למצב של אפיסת כוחות, השתמשתי בכל הרזרבות שלי. הלכתי בדיעבד לרופא, והוא אמר לי שבלוטות האדרנל שלי נשחקו (תפקוד לא תקין של הבלוטות מקשה להתמודד עם מצבי לחץ ומקושר לדיכאון ולחרדה; ע"פ). הייתי כל הזמן במצב של מתח גבוה, ובסופו של דבר, התשישות עשתה את שלה. הגעתי למצב שאני לא יכולה עוד לזוז".
בעוד לאחרים סגרי הקורונה והשבתת עולם התרבות סימנו אפיזודה איומה של אובדן פרנסה וקשר עם קהל, עבור דקלבאום הם בישרו תקופה של שקט והתאוששות. היא עצרה לחלוטין את הקלטות אלבומה הבא, דבר שהיא מודה שלא היתה עושה אלמלא היתה יורדת לרגע מרכבת ההרים המקצועית.
"יכולתי להרשות לעצמי לנוח. במקרה נכנסתי לבקתה ביישוב כליל שבצפון שבוע לפני הסגר הראשון, ונשארתי שם שנה וחצי. גם להיות בטבע היה מרפא בשבילי. כל העולם היה בסרט, ואני הייתי עם הפרחים והעצים והמים הזורמים. בזמן שקדם לזה הקלטתי אלבום, משהו גרנדיוזי עם נשים מכל העולם. עצרתי את העבודה עליו ושמתי אותו בצד. אני מאמינה שצריך לשקלל פנימה את הרווחה האישית שלנו, ואז יהיה לנו זמן לעבד חוויות וליהנות מהמסע - לא לראות בו מעמסה".
הפסיכיאטר המומחה אילן רבינוביץ מוכר לקהל הרחב בתור "המטפל של הסלבס". בקליניקה שלו עוברים ועברו במהלך השנים השמות המוכרים ביותר בתחומי התרבות, הבידור, הפוליטיקה והכלכלה, והוא סייע לשלל ידוענים וכוכבי ענק להתמודד עם מה שהוא רואה כ"תוצאות מתבקשות וטבעיות" הנובעות משילוב בין מבנה אישיות, בחירות מקצועיות והצלחה.
"יש משהו משותף לכל האנשים שמגיעים רחוק וקוצרים הישגים בתחומים שלהם: אצל כולם הצלחה היא לא אופציה, אלא הישרדות. כישלון משול למוות", הוא מסביר. "לכל האנשים שהצליחו להטביע חותם, לכבוש פסגות ולבסס מעמד בתחום מסוים, יש מלכתחילה דרייב אינסופי. המקור של הדרייב הזה הוא שלכולם יש חסכים כלשהם. אצל כל האנשים האלה הדרך לא היתה פשוטה. נוטים לחשוב שהכל הלך לסלבס בקלות, שהדרך שלהם היתה סלולה, ושרק בזכות הכישרון, הייחודיות והמקוריות שלהם הם הגיעו רחוק, אבל זה לא מספיק.
"כולם היו חרוצים, פרפקציוניסטים וחדורי מטרה. הראש שלהם עובד 24/7, ותמיד יש בו ביקורת עצמית ושחזורים של שיחות וסיטואציות ו'מה אני יכול לעשות יותר', 'איך ראו אותי', 'מה חשבו עלי'. הם חולי שליטה ומעורבים בעשייה ובאמנות שלהם בכל פרט ופרט, מאוד ריכוזיים ויקפידו על קוצו של יוד.
"זה אומר שהם תלויים מאוד בתוצאות שהם משיגים. אם התוצאות משביעות רצון, אם הם זוכים לתהודה ולהכרה, ואם העבודה שלהם זוכה לתשואות או מיתרגמת להצלחה - תהיה להם שביעות רצון. אבל כל ביקורת, כל כישלון, ולו הקטן ביותר, גורמים להם לתהפוכות נפש גדולות מאוד. הפרופורציות שלהם מביאות למצב שבו כל כישלון קטן, כל אבן שנזרקת לבריכה, יוצרים הוריקן. כל ביקורת, כל מאמר לא חיובי, יסבו עוגמת נפש גדולה מאוד. כך שהיתרונות והחסרונות שלהם מגיעים מאותו מקום בדיוק".
במאמר שעסק בנושא במגזין "רולינג סטון" הוצג מחקר שערך ב־2018 איגוד מחקר תעשיית המוזיקה האמריקני. המחקר מצא כי 50 אחוזים מהמוזיקאים דיווחו על מאבק בתסמינים של דיכאון, בהשוואה לפחות מ־25 אחוזים שדיווחו על כך במחקר של אוכלוסייה מבוגרת כללית. כמעט 12 אחוזים מהמוזיקאים דיווחו על מחשבות אובדניות.
מחקר דומה שנערך בשבדיה ב־2019 הגיע לתוצאות קיצוניות אף יותר: 75 אחוזים מהזמרים העצמאיים, נטען בו, התמודדו עם לחץ, עומס נפשי, חרדה ודיכאון. יש לכך הסברים נוירולוגיים ואישיותיים (בדומה לאלה שהוצגו בכתבה זו; ע"פ), אך קשה שלא לקשר את הנתונים לנפילתן של חברות התקליטים הגדולות ולרווחים המועטים שמניבות לאמנים פלטפורמות ההאזנה השונות, מספוטיפיי ועד אפל מיוזיק. אלה גורמות לאמנים להסתמך על סיבובי הופעות כמרכיב המרכזי בהכנסתם, ולמעשה בהישרדותם.
"באמת הגענו לנקודת קיצון, שבה אנשים שעובדים בתעשייה הזו, אמנים וגם צוותי הפקה, הפכו לסחורה", אמר למגזין קווין ליימן, מייסד פסטיבל המוזיקה הנודד Warped. "אנשים עובדים כיום קשה פי שניים כדי להישאר באותה עמדה. המתח רק הופך לגבוה יותר".
רבינוביץ: "אצל אמנים, וזה תקף גם לזמרים וגם לשחקנים, הנפש הפנימית הרבה יותר סוערת. אנחנו קוראים לזה בשפה מקצועית 'לביליות אפקטיבית'. יש להם הרבה יותר תנודות בנפש, המנעד בין ההיי לדאון הוא גדול מאוד. ככל שהם יכולים לעלות למעלה - כך הם יכולים גם לרדת למטה.
"אותו אמן, כמו שהוא כובש את קיסריה ועל הבמה הוא מרגיש פרצי אדרנלין ואושר שרק הוא יכול להבין, יכול להיות בדאון עצום כי הוא פתח עיתון ומבקר כלשהו קטל את השיר או את המופע החדש שלו. בהרגשה הפנימית שלהם, הפגיעה בביטחון העצמי ובאיכות החיים היא דרמטית מאוד".
"היום אי אפשר להסתיר"
עם הקביעה שלפיה מדובר בתוצר של תרבות בת זמננו, שמקדשת התקרבנות והרמת ידיים מהירה, רבינוביץ לא מסכים. "נהפוך הוא, הדור היום לא יותר חלש. פעמים רבות חווים נוסטלגיה לדור הנפילים ואומרים 'פעם אנשים יכלו לעמוד בלחצים הרבה יותר גדולים'. להפך: הדור של היום, דווקא בגלל החשיפה הכל כך גדולה שלו, ובגלל העובדה שאי אפשר היום להסתיר כלום והיד קלה על המקלדת, עומד לדעתי בפני לחצים קשים יותר מדורות קודמים. אין להם גם איפה להתחבא. בכל מקום שהם ירצו לקחת בו פסק זמן - תמיד יהיה מישהו שיצלם ויתעד אותם, וזה יגיע לתקשורת המקומית והעולמית".
נראה שהקהל מקבל יפה את הצעד הקיצוני של אמן שמודיע על פסק זמן.
"תמיד יהיו אלה שילעיזו, אבל אני חושב שרוב הציבור מקבל אותם באהבה גדולה מאוד".
מההיכרות שלך, מנהלים וסוכנים מבינים ומכילים כיום יותר את התנודות הנפשיות של אמנים, בהשוואה לעבר?
"ראיתי בעבר אמנים שישבו אצלי אחרי שסחטו את עצמם עד שהגיעו לתשישות נפשית ופיזית קיצונית, עד שהגיעה קריסה. אבל אף פעם לא יכולתי להצביע על אמן שהיה כחומר ביד היוצר של המנהל שלו, כי פעמים רבות התחושה היתה שהאמן הביא את זה על עצמו. כי הוא, במיוחד בשנים עברו, לא היה יכול להגיד 'סטופ, אני לא צריך יותר' - בגלל הצורך שלו להצטיין, להצליח, לספק את המנהל, לעמוד בחוזה, לספק את הקהל. זה הוא שלא הרשה לעצמו לעצור.
"זה לא כמו סיפורי צ'רלס דיקנס האלה, שהמנהל רודה באמן ודורש ממנו 'תמשיך'. במקרים שאני פגשתי, המנהל היה דווקא זה שאמר 'בוא נרגיע, נבטל, נאט את הקצב'. אבל לאמן יש פחד חזק שהקהל יסנוט בו, או שהוא יאבד את המומנטום ויאכזב, ולכן הוא לא מרשה לעצמו לעשות קאט".
בעבר קריסות נפשיות של ידוענים היו טאבו שכולם ניסו להסתיר.
"כיום אני רואה שינוי תפיסתי, כי בעבר, גם כשהיו מביאים אלי אמן באישון לילה, בעודו בקריסה, הכל נעשה במחשכים. היתה לאמן תחושה של 'איך זה שהתמוטטתי באמצע סיבוב הופעות, מה קורה לגוף שלי, למה הוא בוגד בי?' מה שהיום אני רואה שזה שיש לגיטימציה לאמן, לספורטאי, לשחקן ולמנהל להגיד 'אני צריך הפסקה, אני צריך עזרה. התאמצתי יותר מדי, הגעתי עד קצה גבול היכולת שלי'. היום, יותר מתמיד, הוא יודע שהגוף שלו מדבר בשמו, וזה לא מוריד ממנו. החולשה רק מוסיפה כוח".
ד"ר רבינוביץ אולי לא נתקל בלחץ מצד אמרגנים או מנהלים, אבל במורשת הקרב הרוקנרולית לא חסרים סיפורים על אמנים ששועבדו למנהלים או לחברות תקליטים, ללא יכולת לרדת מגלגל הענק. מאלביס פרסלי, דרך מייקל ג'קסון הצעיר - ועד גאנז אנד רוזס.
באוטוביוגרפיה שלו מספר בסיסט גאנז אנד רוזס, דאף מק'אגן, על סיבוב ההופעות הכאוטי שלו עם הלהקה, שארך יותר משלוש שנים והיה רצוף בשלל שערוריות, מריבות, מנות יתר, אלכוהול ושחיקה - ושלאחריו התפרק ההרכב.
"אם למישהו מהאנשים שהופקדו להיות אחראים ללהקה באמת היה אכפת מהבריאות של מישהו מאיתנו", כתב בספרו, "אז גאנז היתה נשלפת מסיבוב ההופעות, עוזבת את הדרכים ומוכנסת לטיפול לפני שנים. הי, מנהל להקה, אולי תתחיל לנהל את הלהקה במקום לדאוג שחברת התקליטים תפטר אותך אם תגיד לה מה באמת צריך לעשות בנו? בקרוב לא תהיה לך להקה לנהל, אם תמשיך לגלגל את האחריות הלאה".
"עם המטפל התחושה נעימה"
בשנים האחרונות, כאמור, מורגש שינוי גדול ביכולת של הקהל, התקשורת וגם המעגל המקצועי לקבל שחיקה נפשית כסיבה לגיטימית לעצירת פעילות של אמנים. אחרי הכל, כל אמן היה ונשאר מניית זהב ששווה לשמור עליה.
"האמן הוא שותף עסקי, זה עסק משותף של שניכם", מסביר המנהל ואיש יחסי ציבור של כמה מהשמות הפעילים והמצליחים ביותר במוזיקה הישראלית כיום. "זה כמו שאתה שותף עם אדם בפיצרייה. אתה רוצה שהוא יתפקד ויהיה מחויב, שיהיה לויאלי, אפקטיבי וגם מחייך בשותפות העסקית ביניכם. כך אתה רוצה שגם האמן שאתה עובד איתו יהיה. על אחת כמה וכמה כשהוא נמצא בקדמת הבמה, בחשיפה תקשורתית לקהל, ומשפיע על הרבה מאוד אנשים. אתה רוצה שהוא יהיה במצב נפשי בריא.
"באופן כללי, בעידן של היום יש הרבה יותר מודעות לנושא בריאות הנפש. אם פעם היתה בושה ללכת לפסיכולוג או לפסיכיאטר, אני חושב שהרוב המוחלט של האמנים היום נעזר בסיוע נפשי כזו או אחר, כדי לשמור על עצמו ועל מינוני עומס העבודה הנכונים".
כמנהל, אתה דואג שהאמנים שלך יהיו בטיפול עוד לפני שהם מתחילים לגלות סימני קריסה?
"כל מקרה הוא לגופו, אבל היום, מי שמרגיש שזה הולך לשם - כבר פונה לטיפול על דעתו. בעידן שבו לאנשים מפורסמים קשה מאוד לסמוך על אחרים, שלא ידליפו חומרים לעיתונות או יפיצו שמועות, אז מטפל, פסיכולוג, פסיכיאטר או קואוצ'ר, שהם ניטרליים ושומרים על חיסיון, נותנים תחושה נעימה יותר. הם האנשים היחידים שבאמת אפשר לשתף אותם בדברים שלא משתפים בהם אף אחד אחר".
מה דעתך על הטיעון שמדובר בעוד רעה של דור מפונק מדי?
"בוא נגיד שביום שתהיה ג'סטין ביבר, שתהיה לך אפס פרטיות ושתעבוד בקצב גבוה מגיל 13 ועד היום, עד שתהפוך כמוהו לאחד האנשים הכי מפורסמים בעולם - אתה לא תיתן לאף אחד להגיד עליך שאתה מפונק".
shishabat@israelhayom.co.il