מארו טפרי: רץ מתוך שליחות

מארו טפריהיה כה נרגש בסיום ריצת המרתון, עד שבקושי הצליח לדבר. "אתה יודע", אמר לי לבסוף הרץ המחונן, שזכה במדליית כסף והוביל את נבחרת ישראל לזכייה במדליית הזהב הקבוצתית באליפות אירופה, "אני כל כך שמח עכשיו, גאה לייצג את המדינה ואת עצמי בכבוד". ואז הוסיף: "במיוחד במינכן. הרי כולם יודעים מה קרה פה לפני 50 שנה. זה ניצחון גדול לכולנו".

וזה באמת ניצחון ענק. דווקא במקום שבו נטבחו 11 ספורטאים ישראלים על ידי מחבלים פלשתינים מ"ספטמבר השחור", נוגנה "התקווה" וספורטאים כחול־לבן ניצבו על הפודיום, גאים ונרגשים.
אי אפשר שלא להתרגש כעת עם מארו (30). רק לפני שנה פגשתי אותו ואת אשתו סלאמוויט (סלאם) באיולין־טפרי (28) לראיון בלעדי ל"שישבת", רגע לפני שעשו היסטוריה והיו לצמד הספורטאים הראשונים שיצאו כזוג להתחרות באולימפיאדת טוקיו. הם עוררו אז עניין עולמי, אבל בדרכם השקטה נשארו ממוקדים.

מדובר בזוג צנוע במיוחד, חף מגינוני יוהרה. הם אנשי עבודה, שקמים יחד בחמש וחצי בבוקר וגומאים יחד אינספור קילומטרים של ריצה מדי יום. מהרגע הראשון היה ברור שהם נועדו לעשות היסטוריה בספורט הישראלי. בשבילם, לייצג את ישראל ולרוץ במדיה זה "באמת חלום גדול", כפי שאמר אז מארו, והתכוון לכל מילה.

הדרך היתה רצופת מכשולים, אבל מארו, שעלה מאתיופיה לישראל בגיל 14 עם אביו, למד עברית באולפן, הצטרף לפנימייה בכפר הנוער בן שמן, וכמו בכל הסיפורים הגדולים, הגיע לריצה ממש במקרה. "היה חסר לקבוצה שלנו בכפר עוד רץ אחד כדי להשלים שישייה",סיפר מארו באותו ראיון. "עכשיו, רואים אתיופי רזה, 50 קילו, 1.67 ס"מ גובה, ומייד מניחים שהוא יודע לרוץ. כולם חושבים ככה, אפילו האתיופים עצמם. בהתחלה אמרתי, מה פתאום? אפילו נעלי ריצה לא היו לי". בסופו של דבר, נכנע מארו ללחץ חבריו לכפר ויצא לדרך. כבר בריצותיו הראשונות ניכר בו כושר טבעי יוצא דופן. הנער צמח, ואחרי שהיה גם תלמיד מצטיין החל לייצג את ישראל בתחרויות.

גם היום זה מרגש אותו בכל פעם מחדש. "אני באמת אוהב את ישראל. האנשים כאן נחמדים, אנחנו מרגישים לגמרי חלק מהחברה ומאוד טוב לנו". כשהוא אומר "לנו" הוא מתכוון אליו ולאשתו סלאם, שהיא רצה מחוננת בפני עצמה. הם נפגשו לפני עשר שנים באתיופיה, באחד ממחנות האימון שלו שם. "כן, רצתי שם ומארו מצא חן בעיניי, התחלנו לדבר. האופי שלו הרשים אותי", סיפרה אז סלאם (ומארו הפטיר: "וגם היופי!"). גם היא עלתה לישראל ונקלטה היטב, וכעת הם יחד, גם במינכן, חוגגים ונרגשים גם מהריצה של סלאם, שרשמה הישג מצוין כשסיימה במקום החמישי בריצת 10,000 מטר.

מדובר בסיפור הצלחה ישראלי יוצא דופן. אותו נער צנום, שרק חלם להיקלט בארץ חדשה, ללמוד את השפה ולהצליח בלימודיו, כבש בזו אחר זו פסגה ועוד פסגה בספורט הישראלי. מדי פעם הוא מעניק הרצאה ומספר את סיפור חייו לבני נוער ומספק להם השראה גדולה.

אבל גם כעת, כשהוא מנסה לעכל את גודל ההישג, הוא נשאר עם הרגליים על הקרקע. "המטרה שלנו כקבוצה היתה לקחת מדליה קבוצתית כדי שנוכל לשמוע, כאן במינכן, את 'התקווה'. כולנו נלחמנו עד הסוף בשביל הרגע הזה. הרגשנו שיש לנו סוג של שליחות בגלל מה שקרה במינכן ב־1972, ואנחנו כל כך מאושרים שזה הצליח".