בכל לילה, לפני שהוא עוצם את עיניו, מנסה גור פינקלשטיין להדחיק ממוחו את מראות הסורגים וריחות הליזול, שליוו חמש שנים וחצי מחייו. מתוך החשיכה בוקעת לפעמים דמותו של האסיר העצבני שנהג לקלל את כולם, וברגע של טירוף חתך לעצמו את צווארו. שוב מרגיש פינקלשטיין את הדם שניתז על פניו, היישר לתוך עיניו.
>>נחשף: גור פינקלשטיין - עד המדינה בפרשת גל הירש<<
הוא קם מהמיטה, לוקח אליו אסופת דפים המונחת לצידו וממשיך לכתוב את זיכרונותיו, שיהפכו בעוד חודשים אחדים לתסריט של סדרה אמריקנית־ישראלית בת שמונה פרקים. באותיות צפופות הוא מתאר איך הפך מעורך דין מכובד, המגלגל מיליונים בעסקאות נדל"ן, למי שנאשם בהצתה של מרכז הסיינטולוגיה ובפגיעה בבכיר בעיריית תל אביב, ובבן זוגה של גרושתו. כותב כיצד חצה דרך חתחתים עד שזוּכה; ומדוע התפתה במהלך מעצרו להזמין את חיסולו של עד התביעה, שרקם לטענתו את העלילה נגדו.
שנה וחצי לאחר שחרורו, פינקלשטיין מנסה עדיין למצוא את מקומו. רישיון עורך הדין נשלל ממנו לצמיתות, רכושו נמכר, חסכונותיו חוסלו, ואשתו התגרשה ממנו ועקרה עם שתי בנותיהם לשווייץ. בתביעת פיצויים בסך 10 מיליון שקלים שהגיש לפני כמה שבועות נגד המדינה הוא טוען כי מצבו הנוכחי נובע ממחדלי חקירה של המשטרה, מהעובדה שהפרקליטות נתנה אמון בעד תביעה שקרן, ומהתעקשות של שירות בתי הסוהר שירצה את מאסרו ללא חופשות וללא קיצור שליש.
"פסיכיאטרים מגדירים אותי כלוקה בפוסט־טראומה עם נכות נפשית בשיעור 50 אחוז לצמיתות, בעקבות המאסר", הוא מספר בראיון ראשון. "לולא התרשלו גורמי האכיפה, לא היו מוגשים נגדי כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, לא הייתי מנוצל על ידי האסירים, ובטח שלא מידרדר לתהומות עמוקות כאלה, עד שברגע של חולשה התפתיתי להזמין רצח של אדם.
"אולי בזכות הפיצויים והסדרה, שצפויה להיות משודרת בעוד שלוש שנים, אמצא משמעות לחיי, ואנשים יזכרו שמאחורי האסיר לשעבר קיים אותו גור פינקלשטיין שהכירו בעבר".
כששומעים את סיפורו הסבוך, ניתן לדמיין את פינקלשטיין (48) כאחת הדמויות חסרות האונים של הסופר פרנץ קפקא. הליכתו השפופה והזעם הכבוש לא מסגירים את עברו כבעל משרד עורכי דין משגשג, עם חיים שנראים כמו סרט הוליוודי.
הוא נולד בהרצליה לקרימינולוגית ולרואה חשבון, ויש לו אחות צעירה ממנו, ארכיטקטית במקצועה. ב־1988 סיים את לימודיו במגמה מדעית־ביולוגית בתיכון, אולם לא התגייס לצה"ל בשל הפרעה בקצב הלב.
"התחלתי לימודי ביולוגיה וכימיה באוניברסיטת באר שבע, אבל מהר מאוד עברתי למשפטים", הוא מספר. "נסעתי ללמוד באוניברסיטת בקינגהאם בצפון אנגליה. ויתרתי על חופשות, וסיימתי תואר ראשון בשנתיים. משם המשכתי לתואר שני באוניברסיטת סאות'המפטון בדרום אנגליה, והתמחיתי במשפט ימי וסחר בינלאומי".
בגיל 24 חזר לישראל, עשה התמחות, וכעבור שנתיים פתח משרד בתל אביב. ב־1999 התחתן עם בת זוגו, שהיתה בהיריון, וחודשים ספורים לאחר לידת בנו הבכור, הם התגרשו.
פינקלשטיין, שהיה אז רק בן 30, התרכז בקריירה. הוא פתח משרד גדול יותר, שהתעסק בנדל"ן ובהוצאה לפועל, ושכר עורכי דין ומתמחים. במקביל עסק בגישור מטעם משרד המשפטים, שימש רכז אקדמי ומרצה לדיני חברות במכללות למשפט, ואף לקח חלק בכתיבת ספר לימוד בנושא דיני הסחר הבינלאומי.
המוניטין שלו היה ללא רבב, וגם חייו האישיים פרחו. ב־2003 הכיר את סילבי, בת למשפחה יהודייה ואמידה משווייץ. הם התחתנו כעבור שנה ועברו לגור בווילה רחבת ידיים בצפון הישן של תל אביב, שם נולדו שתי בנותיהם. את החופשות העבירו בחורף באתרי סקי יוקרתיים, ולפחות פעם בשנה בילו בנסיכות מונקו היוקרתית, או על יאכטות של אנשי עסקים ובנקאים שוויצרים, חברי משפחתה של סילבי.
את התמונה האידילית השלים לקוח חדש, שהזרים למשרד עורכי הדין ממון רב. "בשנת 2008 פנו אלי נציגים של הכנסייה הסיינטולוגית בישראל וביקשו שאמצא להם בניין גדול בתל אביב, שניתן יהיה לנהל בו מוסד דתי. הם הציבו אינספור דרישות. מצאתי להם את המבנה של תיאטרון אלהמברה בשדרות ירושלים ביפו, ומאותו רגע הפכתי ליזם הראשי שלהם.
"הם ביקשו שאחפש עבורם מבנים גם בחו"ל, חלקם במקומות סודיים, כי יש מתנגדים רבים לדרך החיים שלהם. התנתקתי משאר התיקים, ואת כל נושאי ההוצאה לפועל במשרד העברתי לניזאר בכֶּר מיפו, שאותו הכרתי כשהייתי מתמחה. הוא הביא למשרד את בנו, רמזי, ששימש שליח והפך לדמות מפתח במדרון התלול שבו נפלתי".
באפריל 2010 החלו השיפוצים שנועדו להסב את התיאטרון הישן ביפו למרכז מודרני. פינקלשטיין היה בטוח כי המיזם יהפוך לפרויקט הדגל שלו. לבקשתו של רמזי, מינה אותו לממונה על האבטחה באתר הבנייה. העבודות כמעט הסתיימו, כשבבוקר 12 באוקטובר פרצה במקום שריפה. הנזק היה רב, ותשעה פועלים נפגעו באורח קל.
"רמזי דפק על דלת הבית שלי ובישר לי שהבניין נשרף", משחזר פינקלשטיין. "היתה לי תחושה שזו עבודה מבפנים, אבל לא ידעתי מי. השריפה גרמה להתארכות העבודה, וזה אינטרס של מי שמרוויח כסף כל עוד הפרויקט בשיפוצים. במשטרה חשבו אחרת, והיו בטוחים שמדובר בגורמים דתיים שמתנגדים לכנסייה הסיינטולוגית.
"כמה ימים אחר כך ביקשה ממני אחת ממנהלות הכנסייה לפטר את רמזי. היא הסבירה לי שהוא דיבר עם אדם שאינו מכיר על הפרויקטים של הכנסייה ברחבי העולם, ולכן אינם סומכים עליו יותר. הם מקפידים מאוד על חשאיות. ב־14 בנובמבר 2010 פיטרתי אותו מהשמירה, וגם מהעבודה במשרד. לא שיערתי שהסיוט של חיי רק מתחיל".
"אני זוכיתי, אבל מה עושה נאשם שאין לו יכולת כלכלית להילחם על חפותו?" פינקלשטיין // צילום: אריק סולטן
גם במרוצת השנים בוערת הפרשה בעצמותיו של פינקלשטיין. הוא יושב במשרד של עורכי דינו, נחמן גולדברג ופיני פישלר, ואינו מצליח להישאר באותה תנוחה יותר מ־15 שניות, מנדנד ללא הרף את רגליו.
"בדיוק שבוע אחרי פיטוריו של רמזי הוטמנה לבנת חבלה במכונית של דני כהן, בן זוגה של גרושתי, והוא ובתו נפצעו. אף אדם נורמלי לא היה מקשר בין הפיטורים בתל אביב לאירוע הזה שאירע בכלל בחיפה. אבל למחרת נכנס אלי רמזי למשרד ואמר שיפיל עלי את ניסיון ההתנקשות אם לא אעסיק אותו שוב כשליח. איזה מוח מעוות מנסה לפגוע באדם זר רק כדי לסחוט עבודה מאדם אחר?
"בחוסר ברירה העסקתי אותו שוב, ומאותו רגע הפסקתי לישון בלילות. חייתי בסיוט, ולא היה לי עם מי לדבר על זה. לא פניתי למשטרה, כי חששתי שיפגע במשפחה שלי.
"בינואר־פברואר 2011 היו עוד שני ניסיונות הצתה של המרכז לסיינטולוגיה, והפעם חשדתי ברמזי, אבל לא היו לי הוכחות. ואז במארס הוא נעצר על ידי המשטרה, בחשד שניסה לפגוע בשייח' ממסגד חסן בק בתל אביב. נשמתי לרווחה וחשבתי שנפטרתי ממנו, במיוחד כשפורסם שיש נגדו עד מדינה, האיש שהכין עבורו את המטענים".
אלא שהמעצר פתח תיבת פנדורה, ששלחה את זרועותיה גם אל פינקלשטיין. עד המדינה טען בחקירתו כי לא ידוע לו על קשר בין רמזי לפגיעה בשייח', אבל קשר אותו לניסיונות ההצתה בסיינטולוגיה ולניסיון לחסל את דני כהן, וסיפר כי לקח חלק גם בפגיעה בראש אגף הרישוי לשעבר בעיריית תל אביב, שוטה חובל, באמצעות שוקר חשמלי. העד טען כי רמזי הזכיר את שמו של פינקלשטיין כמה פעמים בשיחות ביניהם.
ב־13 באפריל 2011 פרצו למשרדו של פינקלשטיין חמישה בלשים. "הם שמו עלי אזיקים ואמרו שאני חשוד בניסיון רצח. הייתי המום. ידעתי שזאת המזימה של רמזי להפליל אותי, אבל האמנתי שאצא מזה ברגע שאציג הוכחות שאין לי קשר לחשדות".
פינקלשטיין הועבר לבית המעצר קישון והוכנס לתא השגחה, המצולם 24 שעות ביממה, מחשש שיפגע בעצמו. "היו איתי ארבעה משוגעים, והרגשתי כמו בקן הקוקייה. באחד הלילות התעוררתי ממכה חזקה בראש, כשעצור זרק עלי בקבוק קולה. הביאו במקומו משוגע אחר, שבכל לילה עמד על המיטה עם תהילים ביד, דפק על הספר וצעק: 'אלוהים, אתה לקחת לי את הילדים'. לא הצלחתי לישון.
"במשטרה לא העזתי לומר מילה על רמזי, וקיוויתי שהחוקרים יחברו לבד את הנקודות. טעיתי. הם עשו לו תרגיל חקירה, אמרו שאני פתחתי עליו, ובתגובה הוא תיאר אותי כראש ארגון פשע. קשה לי לתאר את המצוקה שהרגשתי אז".
שלושה שבועות לאחר מעצרו פורסם כי גם פינקלשטיין חשוד בניסיון לפגוע בשייח' מחסן בק. הוא צפה בטלוויזיה בתאו, ולא האמין למשמע אוזניו. "לידי ישבו עצורים מוסלמים, והם הסתכלו עלי בכעס. שנייה אחר כך נכנסו לחדר סוהרים והעבירו אותי לחדר מצופה בספוגים צהובים, שנקרא 'החללית' ונועד למנוע התאבדויות.
"זה היה מזעזע. אין חלון, תאורת פלורוסנט דולקת כל הזמן, ורעש מחריש אוזניים של מזגן. לא היתה אפילו שמיכה, מחשש שאתלה את עצמי. אין גם שירותים או נייר טואלט, רק בור מסריח ברצפה. אתה ישן כשהראש שלך לא רחוק מהבור, בתוך לכלוך של אסירים קודמים. חיות לא מחזיקים ככה. אין טלוויזיה ואין עיתונים, ובא לך למות רק מהשעמום.
"פעם ביום הוציאו אותי להתקלח בחדר סמוך. אחרי שבועיים התיישבתי על רצפת המקלחת ואמרתי שנמאס לי, ושאין לי שום כוונה להתאבד. העבירו אותי לתא של טעוני הגנה. המקום נראה כמו טיילת: כל יום מתחלפים העצורים, רובם נרקומנים ששוברים קריז. הם היו מקיאים על הרצפה והמיטה וצורחים כל הלילה.
"בשלב הזה הפנמתי שככה עלולים להיראות החיים שלי, ושהעלילה הזאת לא תסתיים אם לא אקח את עצמי בידיים. ביקשתי מאשתי שתעבור זמנית לשווייץ עם הבנות, ורק אז הודעתי שאני מסכים לדבר עם המשטרה.
"פתחתי הכל. סיפרתי ששמעתי מהמשפחה של רמזי על סכסוך שלהם עם שוטה חובל, ודיברתי גם על האיומים שלו כלפיי. הייתי בטוח שמאותו רגע הכל ייראה אחרת. אבל החוקרים היו נעולים עלי".
בסוף מאי 2011, כחודש וחצי לאחר מעצרו, הגישה פרקליטות מחוז תל אביב כתב אישום נגד פינקלשטיין בגין ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה בנסיבות מחמירות והצתה.
הוא הועבר לכלא השרון, המיועד לטעוני הגנה. שם מצא את עצמו שק חבטות של האסירים האחרים. הם ניסו לחייב אותו לקנות כלי נשק גנובים, הציעו לו הגנה אישית והבטיחו שיפעילו קשרים במשטרה. מדי יום נפרצה הארונית בתאו ונגנבו ממנה כלי גילוח וכרטיסי טלכרט.
"היה שם מקבץ של חלאות, ולא ידעתי איך להתנהל איתם", הוא אומר. "הם ראו בי כספומט, כל הזמן איימו שידקרו אותי אם לא אשלם על משהו. לא נרדמתי מרוב פחד.
"יום אחד ישבתי בבית הכנסת, ואסיר צ'צ'ני, שנראה כמו מקרר, התיישב לידי ונהם שאם לא אשלם לו 2,000 שקלים בכל חודש, אבוי לי".
בצר לו, שטח את צרותיו בפני ג', אסיר ותיק השפוט על רצח, ששימש גם חונך לאסירים החדשים וסייע להם להתאקלם. למחרת הורחק הצ'צ'ני מהאגף.
פינקלשטיין האמין שרכש חבר, וסיפר לו על משפחתו ועל העבירות שבהן הואשם. אבל ג' לא התכוון להקשיב בלי להרוויח משהו בעצמו. הוא פנה לקצין המודיעין בכלא והציע להקליט את השיחות עם חברו לתא תמורת המלצה לקיצור עונשו.
"ג' שכנע אותי שרמזי יקבור אותי, ושכדאי לי להיפטר ממנו. הייתי בכאלה תהומות, שבסוף הסכמתי, בבחינת תמות נפשי עם פלשתים. התוכנית היתה להעביר אליו לכלא רמלה בקבוק עם ציאניד או LSD דרך אסיר שישב איתו בכלא, כדי שייראה כאילו הוא מת ממנת יתר".
בקלות כזאת הסכמת להרוג אדם?
"במצב הנפשי שבו הייתי, לא חושבים על זה. חשבתי לעצמי: או שהוא מת, או שאני מתאבד. לא יכולתי לחיות יותר עם העלילה הזאת.
"רק בדיעבד התבררו לי הפרטים. לג' אסור היה לשמש חונך, משום שאינו נחשב אסיר למופת, כי במהלך מאסרו נעצר על סחר בסמים. כמו כן, מתוך 18 יום של שיחות אינטנסיביות בינינו, הוא הגיש לשב"ס רק שתי הקלטות, ורק באחת מהן אני אומר שצריך להרוג את רמזי. לאן נעלמו שאר ההקלטות, שבהן הוא לוחץ, משכנע ומדיח אותי שזה הפתרון היחיד?"
מרכז הסיינטולוגיה ביפו. "היתה לי תחושה שהשריפה בבניין היתה עבודה מבפנים" // צילום: רוני שיצר
פינקלשטיין נעצר שוב ביולי 2011, בהיותו אסיר, ובחקירותיו במשטרה נשמע נואש. "שימות רמזי, שתפר לי תיק על ניסיון לרצח", הטיח בחוקר. "הוא משקר על ימין ועל שמאל, האיש פשוט שקרן. בשתי הידיים אני מוכן להרוג אותו עכשיו".
לכתב האישום החמור ממילא, הצטרפה עבירה נוספת: ניסיון לשידול לרצח. סנגוריו, עורכי הדין אבי חימי, משה וייס ואבי וכניש, הביאו לו את כל חומרי החקירה, והחומר המשפטי הפיח בו כוחות חדשים. הוא צלל לתוך עדותו של רמזי וסימן בטוש את הסתירות בדבריו.
"ואז נחתה עלי מכה נוספת", הוא מספר. "בספטמבר 2011 החליטו בשב"ס להעביר אותי מכלא השרון לכלא אשל בדרום, בלי הסבר. איך שהגעתי, שמו אותי בצינוק, כי התברר שאין להם מקום עבורי. זה היה תא קטן עם מיטה מבטון ושירותים, בלי מקלחת, טלוויזיה או עיתונים.
"טיפסתי על הקירות. היום והלילה התאחדו. התחלתי לקחת כדורי שינה, המון כדורים. איבדתי צלם אנוש.
"הלכתי בתא הלוך ושוב, וחשבתי כמה מטומטם הייתי כשהקשבתי לג'. הרגשתי כאילו אני מתנהל בהילוך איטי. סוג של זומבי".
כעבור חודש הועבר פינקלשטיין לאגף ההפרדה המקומי, לא רחוק מתאו של גואל רצון. "ראיתי אותו בחצר וניסיתי לדבר איתו, כי הוא נראה לי שונה מעבריינים אחרים. מהר מאוד ויתרתי. לא היתה בינינו כימיה, והדברים שעליהם הוא דיבר לא היו ממש ברורים לי.
"מהכלא אני זוכר בעיקר את העכברושים. הם עלו מפתחי הניקוז במקלחת, ולפעמים נשכו אסירים. כדי להילחם בהם לקחנו בקבוקי שתייה מפלסטיק, מילאנו אותם במים ומלח עד שהתערובת הפכה ליציקה, ושמנו על הפתחים".
משם יצא פינקלשטיין למשפטו בתל אביב באוטובוס אסירים מסורג (פוסטה). "הישיבה על כיסאות מתכת בתוך כלוב, עם אוורור מינימלי, הפכה לעונש בפני עצמו, במיוחד בקיץ. בדרך עוצרים בכלא שקמה באשקלון לאסוף אסירים, ולפעמים בכלא רמלה. עד שמגיעים לבית המשפט, אתה מותש ולא ערני".
ביוני 2014 הסתיים משפטו של פינקלשטיין. השופטים שרה דותן, ד"ר דפנה אבניאלי ושאול שוחט זיכו אותו מהצתת מרכז הסיינטולוגיה ומהפגיעה בשוטה חובל, אולם הרשיעו אותו בפגיעה בדני כהן ובניסיון לשדל לרצח של רמזי. בהחלטתם כתבו על עד התביעה שהוא "בלתי אמין ומניפולטיבי, שאינו בוחל בשקרים ובבדיות על מנת להשיג את מבוקשו". פינקלשטיין נידון לשמונה שנות מאסר.
"הרגשתי שאני נושם שוב, שהאמת מתחילה לצאת לאור", הוא מספר. "הודעתי לעורכי הדין שלי שאנחנו מערערים. אין מצב שהילד שלי חי עם התחושה שניסיתי לפגוע בבן זוגה של אמו".
אבל אז הודיעה אשתו כי היא נשארת בשווייץ עם הילדים ומבקשת להתגרש ממנו. "היא, הילדים וההורים היו העוגן שלי", אומר פינקלשטיין. "היא תמכה בי, עודדה אותי והאמינה שאצא זכאי. ידעתי שלא אוכל להילחם על התא המשפחתי במקביל לערעור, ובתוך תוכי הבנתי אותה. הרי לא התראינו יותר משנתיים, והגיוני שתפתח בחיים חדשים בלעדיי".
חודש אחרי גזר הדין, נידון רמזי בכר ל־12 שנות מאסר, לאחר שהודה בפגיעה בשוטה חובל, בניסיון לרצוח את דני כהן ובשני ניסיונות להצית את מרכז הסיינטולוגיה. אף אחד לא הורשע בהצתה הראשונה, שבה נפצעו תשעה פועלים.
עם קבלת גזר הדין הוחזר פינקלשטיין לכלא השרון, לתא עם ארבעה אסירים, שהיו חשודים בעבירות מין. בהיותו אסיר ותיק הוא ישן בחלק התחתון של מיטת הקומתיים. בתא היו טלוויזיה קטנה, וגם כיריים וקומקום חשמלי קטן.
בניגוד לידידות שפיתח עם ג', הפעם שמר על קשר קורקטי עם שותפיו. הקפיד לא לספר על עצמו או לשאול על העבירות שביצעו. כבר בימים הראשונים שובץ לעבודה בתחום החינוך של הכלא ולימד אסירים עברית, קרוא וכתוב וגיאוגרפיה. כשהתבקש, סייע למורות בכלא ללמד אנגלית וחשבון. במקביל השתלב בקבוצות טיפוליות, כמו הסתגלות למאסר, שליטה בכעסים וכישורי חיים, אולם סירב בתוקף להצטרף לשיחות הנוגעות לאלימות במשפחה.
"הסכמתי להשתתף בקבוצה של שליטה בכעסים, למרות שאני אדם רגוע יחסית. אבל אלימות במשפחה היתה הגבול. הנחתי שרצו אותי בקבוצה כזאת בגלל ההרשעה על דני כהן, אלא שאני לא פגעתי בו".
בנובמבר 2015 זוכה פינקלשטיין בבית המשפט העליון גם מהפגיעה בדני כהן, העבירה האחרונה שצוינה בכתב האישום המקורי, שעליה נידון לשש שנות מאסר מתוך שמונה. אבל במקום לשחרר אותו לאלתר, מאחר שכבר ריצה יותר משנתיים, החליט בית המשפט להעמיד את עונשו על חמש שנים וחצי. לפינקלשטיין נותרה עוד שנה בכלא.
"פניתי לוועדת השחרורים בתחילת 2016 בבקשה לנכות לי שליש, מה שהיה מביא לשחרור מיידי. ואז שב"ס הגישו לוועדה דו"חות סודיים, שאין לי מושג מה נכתב בהם. נראה היה שהם רוצים להשאיר אותי בכלא עד היום האחרון, כאילו לא מדובר באדם שזוכה מהעבירות שבגללן נעצר.
"בדיון הם סיפרו שסירבתי להשתתף בקבוצת אלימות במשפחה, ואז אמרתי שמעולם לא היכיתי את אשתי ושילמתי את המזונות בזמן, בהוראת קבע, אז למה אני צריך טיפול בנושא?
"הוועדה קיבלה את עמדת שב"ס ונאלצתי לרצות את מלוא העונש, עוד שבעה חודשים בערך. ספרתי כל יום עד מועד השחרור. בשבוע האחרון נעשיתי פרנואיד. חששתי שהמשטרה, הפרקליטות או שב"ס ימציאו עלי משהו. לא העזתי להגיד מילה על השחרור הקרוב לשותפים שלי לתא, מחשש שמישהו מהם יקנא ויתפור לי תיק".
בבוקר 2 באוקטובר 2016, ערב ראש השנה, יצא פינקלשטיין מהכלא. הוא הביט במבני הבטון האפורים ובגדרות התיל והתקשה להאמין שתקופת המאסר הסתיימה.
את החג ציין בהרצליה, יחד עם הוריו, אחותו ומשפחתה. אליהם הצטרף גם בנו מנישואיו הראשונים. "הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין. לפני הארוחה הרמתי כוסית ואמרתי לכולם תודה על שעברו איתי את הגיהינום.
"אני זוכיתי בסוף, אבל מה עושה נאשם שאין לו יכולת כלכלית להילחם על חפותו?"
הנושא היחיד שהעיב על השמחה היה הקושי לפגוש את בנותיו. "לפי חוקי שווייץ, וכגרוש ואסיר משוחרר, אני צריך להיפגש קודם עם עובדת סוציאלית שם. טסתי לז'נבה פעמיים, ורק אחרי חצי שנה שוחחתי איתן שם לראשונה.
"כמעט לא זיהיתי את הבנות שלי", הוא אומר, ולחלוחית מציפה את עיניו. "הקטנה בכלל לא זכרה אותי. הדיבור שלהן היה מסויג, הן כאילו פחדו ממני. הפרידה מהן היתה קשה מאוד".
דיברת איתן מאז?
"פעמים בודדות, בסקייפ, באישור עובדת סוציאלית. אני מקווה שאצליח לבנות איתן בעתיד את כל מה שהפסדתי. אני ממשיך לשלם עליהן מזונות".
אף שהוא נושק ל־50, ממשיך פינקלשטיין להתגורר בבית הוריו. בתחילה מילאו ארגזים של חומר משפטי את כל החלל שבין המיטה לכוננית הספרים, עד לתקרה, אולם בחודשים האחרונים הוא זרק חלק מהחומר, ואת השאר תייק בקלסרים.
בניגוד לתקופה שבה עבד כעורך דין, אין לו סדר יום קבוע. "התחלתי ממינוס, ואני עדיין על קו האפס", הוא אומר. "כאילו התעוררתי מתרדמת. אני לא מוצא עבודה, אנשים נרתעים מלהעסיק אדם שהורשע בפלילים. חברים מצאו לי עבודות בנדל"ן ובבנייה, אבל לא החזקתי מעמד יותר מכמה שבועות. גם על זוגיות אין מה לדבר, כי איזו אישה תרצה להסתבך עם אסיר משוחרר, שלא מצליח למצוא עבודה וגר אצל ההורים?"
היום הוא מרכז את מאמציו בשני מאבקים. הראשון - תביעת הפיצויים שהגיש לבית המשפט המחוזי מרכז לפני כחודשיים וחצי באמצעות עורכי הדין גולדברג ופישלר. "כתב התביעה מגולל חקירה מגמתית, שכתוצאה ממנה חרב עולמו של גור פינקלשטיין, ורק לצורכי אגרה עומדת כרגע על 10 מיליון שקלים ולא 67 מיליון", אומרים עורכי הדין. "הסכום הוא אומדן של השכר שפינקלשטיין היה מרוויח עד גיל הפנסיה, בתוספת פיצוי על הנזק הנפשי.
"המשטרה סימנה לעצמה מטרה וננעלה עליה, בבחינת ייהרג ובל יעבור, ולא היתה מוכנה לשמוע, לבחון ולבדוק את גרסתו, הזועקת לחפותו. הפרקליטות שמה לה למטרה להגיש נגדו כתב אישום, ולשם כך העדיפו להסתמך על עדותו השקרית וההפכפכה של עבריין, בלי שיהיה חיזוק לדבריו בחומר הראיות. לולא התרשלו גורמי האכיפה, לא היה מוגש כלל כתב אישום, לא היה מתבצע מעצר עד תום ההליכים, התובע לא היה נקלע למצוקה ולא היה עובר עבירה במעצר. בית המשפט המחוזי זיכה אותו מרוב האישומים ופירט את מחדלי המשטרה והפרקליטות. בית המשפט העליון זיכה אותו מעבירה נוספת".
עו"ד אבי חימי // צילום: דודי ועקנין
המאבק השני של פינקלשטיין הוא מול לשכת עורכי הדין. "הייתי רוצה לקבל את הרישיון שלי בחזרה", הוא אומר. "ערערתי לבית המשפט העליון על החלטת לשכת עורכי הדין לשלול ממני את הרישיון לצמיתות. יש לכך תקדימים - למשל, עורכי דין שגנבו כסף מלקוחות, ישבו בכלא וחזרו לעבוד. נסיבות החיים שלי יוצאות דופן, ויש להתחשב בהן. אם הערעור יתקבל, אקדיש את עצמי לחלשים שנאבקים מול הביורוקרטיה".
בינתיים מתפנה פינקלשטיין לכתיבה, לקראת הכנת התסריט לסדרה. הקשר בינו לבין חברת ההפקות האמריקנית WMP (WEEKEND MOVIE PRODUCTION) נוצר דרך חברים משותפים, המכירים את אחת מבעלות החברה. על פי החוזה, החברה תצלם פרק ראשון בסדרה ותפרסם לו קדימון, במטרה לגייס מימון לשאר הפרקים. הסדרה תצולם בישראל, אבל השחקנים יהיו דוברי אנגלית.
"לא קל לי, כי אני מוצף בזיכרונות שהייתי רוצה להדחיק, והנבירה בנפש מעיקה. אני מקווה שהסדרה תציג באמת מה עברתי, ותיתן תקווה לחפים מפשע שמורשעים על לא עוול בכפם. אולי המערכת תפיק לקחים ממה שעברתי".
"החקירה היתה יסודית ומקצועית"
ממשטרת ישראל נמסר: "בתום חקירה יסודית ומקצועית שהתנהלה במשטרה, האסיר הואשם והורשע בבית המשפט ונידון למאסר בפועל. בחלוף השנים זוכה בערכאות הערעור. כתב התביעה בנושא הפיצויים התקבל במשטרה, ונשיב לו בבית המשפט באמצעות הפרקליטות, כמקובל".
מהפרקליטות נמסר: "כתב האישום נגד גור פינקלשטיין הוגש לאחר שהפרקליטות סברה כי יש סיכוי סביר להרשעתו, לאור הראיות בתיק. כך סבר גם בית המשפט המחוזי, שהרשיע את הנאשם בשתי פרשות בסיום ההליך הפלילי.
"לאחר שמיעת הערעור, בית המשפט העליון זיכה את הנאשם מפרשה אחת ברוב דעות, והשאיר על כנה הרשעה אחרת, תוך החמרת עונשו בצורה משמעותית. עמדתנו המפורטת לגבי התביעה תוצג בפני בית המשפט במסגרת ההליך האזרחי".
משירות בתי הסוהר נמסר: "שירות בתי הסוהר משבץ אסירים באגפים השונים בהתאם לנתונים ולמצבו האישי של כל אסיר, ובכפוף לשיקולי שמירה על ביטחונם האישי, מצבם הנפשי ותוך שמירה על כבודם.
"חופשות ניתנות כפריבילגיה לאסירים אשר עברו תהליך טיפולי ייעודי ומשמעותי, והעומדים בקריטריונים ובהמלצות כל הגורמים המעורבים, לרבות גורמי האכיפה. לעניין הטענות הנדונות בתביעה האזרחית, התייחסות שב"ס תוצג בבית המשפט כמקובל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו