באג אלפיים: בין אריסטו לסיפור היהודי

ביום שני השבוע עמדתי מול פסלו הנישא של אריסטו בפארק אריסטוטלס שבסטאגירה, בחצי האי כלקידיקי, מרחק קצר מהמקום שבו נולד אבי הפילוסופיה ב־384 לפנה"ס.

הרמתי עיניי גבוה ורציתי לומר לו משהו, שכן דיאלוגים עם פסלי שיש אינם המצאה שלי כלל ועיקר. כבר שנים שאני אחוז קסם מהסיפור על ישראל אלדד ז"ל, שהיה נוהג ללכת בכל תשעה באב למוזיאון ישראל, לעמוד נוכח פסלו של הקיסר הרומאי אדריינוס שהובא למוזיאון אחרי שהתגלה בתל שלם שליד בית שאן, להיישיר אליו מבט ולומר: "נו? איפה אתה ואיפה אנחנו?"

אריסטו המנוח לא עשה לנו כלום. נהפוך הוא. מן הראוי היה להודות לו על כמה וכמה הנחות יסוד שבאורח פלא מנהלות את העולם, את הפילוסופיה ואפילו את המדע עד היום הזה - ובכל זאת. מה טעם בלעמוד מול פסל ולחלוק מחמאות? אז בחרתי במונולוג אחר, זה שמלווה אותי בכל פעם שאני מבקר במדינה האדירה הזו, שבגבולותיה נולד לפני אלפיים שנה ויותר כמעט כל דבר חכם שיש בעולם כיום.

ומה היום? כלום. ממש כלום. "תקשיב אריסטו", אמרתי, "אתה מבין שאתה רק פסל זיכרון ותו לא? המקום שבו נולדת שינה את פניו במידה כזו שאתה ורעיונותיך בכלל לא תסתדרו אם תיקלעו אליו. דבר לא נותר מהעם העתיק, מהתרבות העתיקה, מהרעיונות ומן התוכן. לא ביוון של הטברנות והבוזוקי ולא במקומות אחרים שאליהם גלתה התרבות הזו".

ולמה זה מעסיק אותי כל כך? מפני שגם אני גר במקום שהוא בן כמה אלפי שנים. וגם הוא ידע הרס ומלחמות וכיבושים, אבל הוא חי וקיים וליבו פועם כאילו לא עברו אלפיים שנה. ואל מרגלות הר הבית נוהרים אלפי יהודים ואומרים את אותם טקסטים בדיוק ומתפללים ומייחלים ליום שבו ישובו כהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם. ובבית המדרש הסמוך יושבים אברכים ולומדים את אותו חומר בדיוק. תרבות ותוכן בני אלפיים שלא השתנו במילימטר. אותה תורה שבכתב, אותה תורה שבעל פה, אותן תרי"ג ואותה שפה אשר נרדמה, שוב החלה מתעוררת ומדברת ומדברת.

ולפני שבוע, כשסיפרנו על רבי יהושע ורבי אליעזר ו"רבע" עקיבא שהיו מסובין בבני ברק, נזכרנו אולי בצומת מסובים וברחוב רבי עקיבא, שהם זכר נאה להיסטוריה, אבל הדבר האמיתי הוא שבאותה בני ברק יושבים גם היום יהושעים ואליעזרים ועוסקים באותן שאלות בדיוק.

כך אמרתי לו, לאריסטו. לא ענה, אבל ראיתי שהוא לגמרי הבין. כדי שלא לצער אותו ולא לערבב אקטואליה, לא הוספתי ואמרתי לו שההבנה הזו וההבדלה הזו, הם הסיפור שלנו. הם מקור כוחנו. לולא ההבנה הזאת, בת הנצח, אי אפשר יהיה לנצח שום אבן שמוטחת על שום אוטובוס שעושה דרכו אל הכותל המערבי בחול המועד.

kobiarieli@gmail.com