פרופ'
יורם הרפז
חוקר חינוך
מקים בימים אלה את המרכז לתכנון סביבות חינוך במכללה האקדמית בית ברל. את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "גישות לחינוך החשיבה" כתב באונ' הרווארד ובאונ' העברית
פרופ' יורם הרפז, כתבת ספר על חינוך ("מחשבות לא חינוכיות", הוצאת ידיעות ספרים), שמציב במוקד את מערכת החינוך, שממנה אתה לא חוסך את שבטך. אני מוכרח לשאול: איזה תלמיד היית? מה זכור לך ממערכת החינוך?
"רבים שואלים אותי אם עברתי טראומה כתלמיד, כי רוב הדברים שאני כותב על בית הספר הם ברוח ביקורתית. אבל לא, נולדתי בקיבוץ לוחמי הגטאות, למדתי בבית ספר קיבוצי אינטימי, ואחר כך בבית ספר אזורי של קיבוצי הסביבה. שנות בית הספר היו עבורי טובות מאוד, וגם זיכרונותיי משם טובים".
היית תלמיד טוב?
"תלמיד טוב, אבל לא מהחנונים של הכיתה. עברתי את בית הספר מתוך עניין מסוים ובהצלחה סבירה".
אתה זוכר חוויות מעצבות מבית הספר?
"כשסיימתי את בית הספר בתחילת שנות ה־70, החינוך הקיבוצי התלבט בדילמה מייסרת: אם להכין את התלמידים לבחינות הבגרות או לא. בבית הספר שלי, סולם צור, מצאו פשרה. המורים אמרו לנו 'תלמדו לבד ואנחנו נעזור'. למדנו בקבוצות קטנות, בסיוע קל של המורים, וקיבלנו ציונים גבוהים מאוד. החוויה הזו שכנעה אותי שאין תחליף ללמידה הנובעת ממוטיבציה פנימית".
מאז זרמו מים רבים בנהר, וכיום הביקורת שלך על בית הספר נובעת מחוויות פחות מיטיבות שעברת, בעיקר כמורה.
"לימדתי היסטוריה, אזרחות ופילוסופיה בבית הספר בויאר בירושלים. היו לי תלמידים מצוינים, אך גם תחושה שבית הספר אינו מאפשר להם למצות את הפוטנציאל. חשבתי שאם נקים להם סביבת חינוך אחרת, עם תנאים אחרים, הם יוכלו לפרוץ קדימה. הבנתי שבית הספר, משטר החיים שהוא כופה על התלמידים, פוגע בהתפתחות שלהם, שהתנאים הקיימים בו אינם מאפשרים למידה. התלמידים לא מעורבים בלמידה וחווים למידה מנוכרת. שם גם הכרזתי ג'יהאד על בית הספר, אם כי עם השנים גם למדתי להעריך את הדברים הטובים שנעשים בו.
"ככלל, בית הספר הכריז על עצמו כמקום המיועד ללמידה, אך הוא אינו מאפשר למידה. באחד מבתי הספר שהדרכתי ערכתי ניסוי קצר. ביקשתי מכמה מורים להיות כאחד התלמידים במשך שבועיים. הם לא עמדו בזה. אחרי שבוע הם נשברו".
זו לא אשמת בית הספר. ראשם של צעירים נמצא בדברים אחרים, ומעטים התלמידים שיוצרים עניין פנימי בלימודים. עצם הכנסתם לבית הספר היא מכשלה עבורם.
"אכן בית הספר מנסה ללמד ילדים תחומי דעת שרחוקים מחווייתם, ולכן צריך לצאת מתחומי דעת ונושאים שקרובים לעולמם ומשם להמריא. בגיל ההתבגרות, למשל, הם מתעניינים באהבה. למה שלא נלמד על אהבה מנקודת מבט פסיכולוגית, סוציולוגית, ספרותית? פעם עשיתי ניסוי כזה באחד מבתי הספר שהדרכתי. המורים לימדו אהבה מנקודת המבט של המקצועות שלהם. זו אמנות הוראה - אתה נאחז בעניין ראשוני של התלמידים ומרחיב אותו".
בדרך לרפורמה, או לקריסה
אמנות ההוראה היא עניין. אתה כותב בספר שמשרד החינוך לא רוצה תלמידים ביקורתיים, מודעים, יצירתיים ואמפתיים אלא קונפורמיים, חיילים. אבל אולי הכל מתחיל בכך שהמורים עצמם נדרשים להיות קונפורמיים.
"נכון, בית הספר מרושש גם את המורים ומחבל בתשוקת ההוראה שלהם. ומורה ללא תשוקה לא יכול לעסוק במקצועו. תוסיף על כך שמורה בישראל גם עסוק במלחמת הישרדות בכיתתו. תנאי העבודה שלו קשים, ושכרו, במיוחד זה של המורים החדשים, מביש. ילד ישראלי מייצר בעיות משמעת של 100 אמריקנים, 1,000 גרמנים ו־10,000 סינים. הכיתה הישראלית היא גדולה, הטרוגנית, יצרית ובלתי ממושמעת. המורים צריכים לקבל שכר גבוה פלוס תוספת סיכון".
זו הסיבה שאנו רואים עלייה במספר המורים שפורשים מהמקצוע. המחסור במורים הוא בעיה אקוטית?
"אכן. גם בעניין זה אנחנו צריכים ללמוד מפינלנד. פאסי סלברג, הארכיטקט של מערכת החינוך הפינית, ביצע מהפך דרמטי בסטטוס המקצועי של המורים. הוא העלה את שכרם, הקים מסלול הכשרה סלקטיבי למורים, מסלול שקשה מאוד להתקבל אליו, ונתן להם הרבה אוטונומיה - מורים מלמדים תוכניות לימודים שהם משתתפים בכתיבתן, וההערכה שלהם חשובה יותר מזו של בחינות הבגרות. הוא מספר באחד מספריו שבתו מאוד רצתה להיות מורה אבל לא הצליחה להתקבל. היא התפשרה על תפקיד של רופאה מנתחת".
בזמנו, תוכנית אופק חדש העלתה כאן בארץ את שכר המורים בכ־50 אחוז. וגם כיום אומרת שרת החינוך הנוכחית שלכל מנהל צריכה להיות הזכות לנווט את ספינתו. אולי אלה סימנים מבשרי טובות.
"אני סבור ששרי ושרות החינוך אינם התקווה שלנו. הם מתזזים את מערכת החינוך שלנו עם רפורמות בלתי אפויות - כל רפורמה מוחקת את זו שקדמה לה. התוצאה היא שהמורים פיתחו מנטליות של 'גם זה יעבור' ונעשו ציניים. הם אינם מתייחסים לשרים שלהם ברצינות. לשרי החינוך אין דיביזיות, אין להם עם מי לעבוד".
דווקא היו כאן רפורמות שבישרו טובות. אופק חדש של יולי תמיר ולמידה משמעותית של שי פירון.
"רפורמת אופק חדש היתה כלכלית בעיקרה ושיפרה את שכר המורים, בעיקר הוותיקים. אך היא נתקעה בגלל רפורמות של שרי חינוך שהגיעו לאחר מכן, ורצו קרדיט על הרפורמות שלהם. רפורמת למידה משמעותית היתה פדגוגית, אך גם היא נתקעה מאותן סיבות. הלמידה בבתי הספר לא נעשתה משמעותית יותר. במדינות מתוקנות שרי החינוך בונים על הרפורמות של קודמיהם ומפתחים אותן. אצלנו כל שר מגיח עם רפורמה, ומחסל את שארית האמון שהציבור והמורים נותנים בשרי החינוך".
בכל זאת, ד"ר יפעת שאשא ביטון פועלת לביטול בגרויות בתנ"ך, היסטוריה, אזרחות וספרות. למרות הביקורת, יש בכך גם היגיון.
"יש בזה היגיון כלשהו, אבל בעיניי הוא חלקי וחפוז. הוא גם מבוסס על האשליה שאם נבטל את בחינות הבגרות או את חלקן, יגיחו לפתע הוראה ולמידה אחרות, איכותיות להפליא. זה לא יקרה".
איזו רפורמה כן כדאי למשרד החינוך לבצע?
"קודם כל לרסן את הדחף שלו לנהל את בית הספר. אני סבור שלמשרד אין חזון חינוכי, אלא כל מיני שברי רעיונות שהוא לקח מפה ומשם. שייתן לבתי הספר אוטונומיה ויאפשר להם לפתח את החזון החינוכי שלהם, ונראה לי ששרת החינוך מגששת לכיוון הזה.
"משרד החינוך צריך לא רק להתפרק מכוחו, אלא גם להתפרק לארבעה משרדים אוטונומיים בהתאם לארבעת השבטים של החברה: משרד חינוך חרדי - הוא ממילא קיים; משרד חינוך דתי־לאומי - גם הוא קיים; משרד חינוך חילוני - שאינו קיים; ומשרד חינוך ערבי - שאינו קיים. ארבעת משרדי החינוך האלה יקיימו קשרים ואולי תהיה איזו ליבת חינוך משותפת, אבל כל שבט יוכל ליצור לעצמו את החינוך המשקף את זהותו ומאווייו".
אתה לא מרגיש שאתה נלחם בטחנות רוח?
"בתי הספר אינם טחנות רוח, הם מוסדות ממשיים, אבל בית הספר נעשה בלתי פונקציונלי בעשורים האחרונים, ולכן הוא צפוי לרפורמה או לקריסה. נדמה לי שבעיות המשמעת מקריסות אותו מבפנים".
מתמטיקה לא שימושית
אתה כותב בספרך שלמערכת החינוך אין מטרה אחת מוסכמת, כמו למשל למערכת הביטחון או הבריאות, ולכן היא מבולבלת.
"נכון. מטרת מערכת הביטחון היא למנוע מלחמות ולנצח בהן כשהן פורצות. מטרת מערכת הבריאות היא למנוע מחלות או לרפא אותן כשהן פורצות. אבל מהי מטרת החינוך? לא ברור, בין השאר מפני שלחינוך יש שלוש מטרות. לצייד את התלמידים בכלים שיאפשרו להם להשתלב בחברה ובעבודה; להשפיע על התלמידים באמצעות ערכים; ולאפשר לכל תלמיד לממש את עצמו. שלוש המטרות האלה סותרות, והחינוך שבוי בהן ולא יודע איך לצאת מהן".
זה אחד המיתוסים שאתה כותב עליהם בספרך, המיתוס שיש חינוך אחד טוב.
"נכון. כתבתי שהחינוך רווי מיתוסים והבאתי 15 מיתוסים לדוגמה. אחד מהם הוא שיש דבר כזה 'חינוך טוב'".
אתה גם טוען שבבית הספר רק משחקים בלמידה.
"התלמידים עושים תנועות של למידה - משתתפים בשיעורים, קוראים, כותבים ונבחנים - אבל לא ממש לומדים. רוב החומר 'הנלמד' נשכח ואינו מחולל שינוי כלשהו בחיי התלמידים. מיתוס אחר הוא שחשוב ללמוד מתמטיקה. מתמטיקה חשובה לאלה שמצטיינים בה ואוהבים אותה - והם מעטים מאוד. את רוב התלמידים היא מוציאה לחיים עם תחושת ערך עצמי נמוך, כי לא 'כל אחד יכול' ולא 'השמיים הם הגבול'".
חוקרים רבים יחלקו עליך. למשל החוקרת הידועה קרול דווק טוענת על בסיס מחקרים רבים שהישגים במתמטיקה ובתחומים אחרים הם תולדה של "תבנית תודעה מתפתחת", כלומר תודעה שמבינה שהישגים הם תולדה של מאמץ והתמדה.
"מאמץ והתמדה הם חשובים, אבל כמו שאמרתי לא 'כל אחד יכול'. זהו עוד מיתוס נפוץ בחינוך. תלמיד ללא כישרון מולד למתמטיקה לא יצליח בה, או יצליח לאחר מאמץ עצום שספק אם כדאי להשקיע אותו. כדאי לנו להשקיע בתחומים שאנחנו מוכשרים בהם. מדוע להשקיע במתמטיקה אם אינך מוכשר בה? מתמטיקה הרי אינה שימושית בחיים ואף אינה מפתחת את החשיבה. היא מפתחת את החשיבה רק בתחום אחד - מתמטיקה".
כמה סבל היית יכול לחסוך לתלמידי ישראל.
"נכון. התיאורטיקן מייקל אפל ניסה להסביר את הסבל הזה. הוא טען שהמתמטיקה פוגעת בדימוי העצמי של התלמידים - וזו מטרת בית הספר. תלמידים היוצאים לחיים עם דימוי עצמי נמוך אינם מנסים ללמוד את תחומי הדעת היוקרתיים באוניברסיטה ומסתפקים במקצועות דלי סטטוס. כך הם מאפשרים לאליטה לשמר את ההגמוניה שלה, שכן ילדי האליטה מצליחים בדרך כלל בבית הספר ויוצאים ממנו עם דימוי עצמי גבוה. הם יגיעו למקצועות עתירי הסטטוס של הוריהם".
אתה מסכים איתו?
"זו תיאוריה מעניינת. היא מצריכה עיון".
בכל זאת, עגנון
אתה כותב בספר שהקורונה לא הרגה את מערכת החינוך אך גם לא חישלה אותה.
"כן, המגיפה היתה הזדמנות לעשות שינוי מעמיק במערכת החינוך שלנו ובבתי הספר, אך ההזדמנות הוחמצה. אני חושב שלאנשי החינוך שלנו אין חזון ואין חלופה אמיתית למערכת החינוך ולבתי הספר. הם קיוו שהמגיפה עצמה תעשה שינוי, אבל הווירוס לא מתעניין בפדגוגיה".
איך אתה מסכם עד עכשיו את עבודת שרת חינוך?
"אני לא מתכוון להתאכזב ממנה, כי אני לא תולה בה תקוות רבות. היא כנראה לא שונה בהרבה משרי חינוך אחרים. לא מומלץ לתלות תקוות בשרי החינוך שלנו. ואני לא מאשים אותם. אנחנו חיים בעידן פוסט־פדגוגיה. החינוך מותש מרפורמות נטולות רפורמות, והוא אינו מאמין בעצמו".
למרות כל הביקורת, אתה יודע, אני מסתכל על תוצרי מערכת החינוך, על אומת הסטארט־אפ. אולי היסודות שהם רכשו בבית ספר לא כל כך גרועים?
"ההישגים הם יותר למרות בית הספר, מאשר בזכות בית הספר. תלמידים מצליחים לשמור את הסקרנות והתשוקה שלהם למרות בית הספר, בגלל גנטיקה טובה, משפחה טובה וחברים טובים".
היית מורה. יש דברים טובים לומר על בית הספר?
"בהחלט. הוא יכול להציל נוער בסיכון וגם לקדם תלמידים שמבנה האישיות שלהם מתאים אליו. אני גם מעריץ את כושר ההישרדות שלו - יותר ממאה שנים הוא קובר את כל מבקריו. כמובן, הוא גם שמרטף יעיל וזול המאפשר להורים לצאת לעבודה. והוא לעיתים המקום הראשון והאחרון שבו ילדים פוגשים סיפור טוב של עגנון או בעיה נחמדה בגיאומטריה. אני לא בעד ביטול בית הספר. אבל צריך לשנות אותו באופן יסודי".
איך אתה צופה שתיראה מערכת החינוך שלנו בעוד עשור?
"אני חושב שבלחצה של כלכלת הידע, כלכלת ההיי־טק, בתי הספר יפתחו יותר יזמות ועצמאות. הלמידה תהיה פעילה יותר, וסביב נושאים שמעניינים את התלמידים. הדגש יושם יותר על למידה מאשר על תוכני הלמידה, וילדים ונערים ייצאו מבית הספר עם חוויית למידה טובה ופורייה יותר".
לסיום, לו היו ילדיך היום בגיל בית הספר, לאן היית שולח אותם?
"את ילדיי שלחתי לבית ספר שהיה חדש בזמנו, בהקמה, בהנחה ששם תהיה יותר גמישות והתלהבות. בית הספר קשת בירושלים".
בית ספר רגיל למדי.
"וגם לא הישגי במיוחד. קיוויתי שילדיי לא יהיו 'משיגנים' אלא יחיו את חייהם באופן אותנטי. אני מקווה שהצלחתי. ממילא זה לא תלוי בי. זה תלוי בהם".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
