להתרסק - ולחזור בשלום

"יש פעולות שאפשר לדמות רק בסימולטור, כאלו שאין דרך אחרת להתאמן עליהן. התנתקות של חופת הטייס היא אחת מהן", כך אומר אל"מ (מיל') קובי רגב, בעקבות האירוע שבו הצליח לפני כשבועיים צוות F-15 לנחות בשלום לאחר שהחופה התנתקה במהלך משימה. "הדבר הראשון שקורה במצב כזה הוא שהנשימה נעתקת בגלל הפרשי הלחצים. היה להם מזל ששום דבר לא התפוצץ להם בריאות". 

"הם גם חטפו מייד מכת רוח חזקה של בערך 0.9 מאך, שזה בערך כמו לנסוע ברכב בלי גג במהירות של 1,000 קמ"ש", מתאר רגב את מה שעבר על הצוות ברגעי הדרמה, "לזה מצטרף הקור, והניתוק ממכשירי הקשר כי הרעש לא מאפשר לשמוע כלום. הטייס מוגן יחסית על ידי החופית (החופה הקדמית של התא; י"ל), אבל הנווט מקבל את כל זה לפנים. בתוך שניות הוא חוטף כוויות קור בגלל המעבר מ־25 למינוס 45 מעלות. הוא צועק לטייס ולא שומע, ואז רואה את המטוס מתהפך, מוריד אף ומתחיל לצלול. לא ברור לו אם המטוס בכלל בשליטה, אבל הוא מחליט לחכות רגע לפני שהוא משחרר את כיסא המפלט. שניות הפרידו בין טיסה לנטישה.

"היו לטייס 30 שניות לרדת לגובה נמוך לפני שהגוף נכנס להיפוקסיה (חוסר חמצן). הוא היה חייב לעבוד בדיוק כפי שתורגל כי המוח שלנו עובד בתבניות, ובמצבי לחץ כאלה הוא פועל בצורה מוגבלת. זה אירוע נדיר, תוצאה של תקלה טכנית".

 

"זאת לא משחקייה"

רגב (50), נשוי ואב לשלושה בנים, הוא טייס קרב ותיק. נולד בחיפה, היה פסנתרן מחונן שהתקבל ללהקה צבאית אבל העדיף קורס טיס, סיים את הקורס יחד עם מפקד חיל האוויר הנוכחי עמיקם נורקין ("הייתי הזוג שלו באוהל כל הטירונות"), עבר בשלל תפקידי פיקוד בחיל ("מפקד טייסת זה שיא הקריירה, ופיקדתי על שתיים") ובתפקידו האחרון במדים היה נספח צה"ל באיטליה ("וגם בשווייץ, קרואטיה ועוד כמה מדינות").

כשהיה מפקד טייסת נהג לארח מהארץ ומחו"ל. לפני כמה שנים הנוהג הזה הופסק כדי להימנע מתיעדוף מקורבים ועשירים, אבל אז זה היה חלק מהשגרה: אנשים היו מגיעים לטייסת, רואים את המטוסים, נחשפים לעשייה של חיל האוויר ולתרבות הייחודית שלו.

"אין מבקר שלא שאל אותי מה עושה את חיל האוויר שלנו למה שהוא", אומר רגב. "הייתי עונה שטכנולוגיה ומטוסים טובים זה חשוב, אבל את זה יש לכולם. ההבדל הוא באנשים, ובסביבה הארגונית יוצאת הדופן של חיל האוויר שמאפשרת להביא את היכולות למקסימום".

מאז שהשתחרר קינן בו הרעיון להביא את המציאות הצבאית הזאת גם לאזרחות. לחשוף בני נוער לעולם של חיל האוויר הישראלי: לדיוק, למקצוענות, לעבודת הצוות. ללמד איך מבצעים משימה כמו שתוכננה ואיך מתאוששים מכישלון. בהמשך הבין שהפוטנציאל רחב בהרבה, וכולל בעיקר חברות וארגונים שרוצים להשתפר בדיוק בתחומים האלה.

לפני שנה בדיוק הוא גיבש תוכנית עסקית וגייס כמה משקיעים. הרעיון: להקים מרכז סימולטורים שידמה אחד לאחד טיסה קרבית. להנגיש לאזרחים משהו שעד היום רק צוותי האוויר יכלו ליהנות ממנו. סימולטורים בחיל האוויר עולים מיליוני דולרים ליחידה; רגב עשה את זה בהרבה פחות כסף.

המרכז שהקים - "הטייסת" בשמו הרשמי - הוא יחיד מסוגו בעולם. 10 סימולטורים, שהתוכנה שלהם פותחה בידי יצרנית המטוס (חברת לוקהיד מרטין). "זאת לא משחקייה - זה אירוע רציני", הוא אומר. "בנינו פה קוקפיט זהה לחלוטין לזה של F-16. טייסים שמגיעים לכאן נכנסים להלם". המתקן כולל תצוגת תלת־ממד משוכללת וייחודית, שנראית מציאותית לגמרי: בתל אביב, למשל, כל פרט תואם את המציאות - מהכבישים ועד לבניינים - וכך גם בלבנון.

 

בחזרה לתקיפה בעיראק

כל מפגש מתחיל בלבישת סרבל טיסה, ואז בתדריך מפורט, לאחר מכן היכרות עם תא הטייס ועם המכשירים (מהסטיק, ועד לתצוגות הרלוונטיות השונות - בעיקר מהירות וגובה), הסבר על איך ממריאים, ואז על המשימה. הטיסה הראשונה היא בעיקרה לצבירת ניסיון, והטייסים נדרשים לטוס בה מעל תל אביב ולצבור נקודות דרך מעבר בשערים צבעוניים: 25 נקודות על כל שער ירוק, 50 על צהוב, 75 על אדום.

במהירויות ובגבהים של הטיסה הקרבית זה אתגר אמיתי שבו הרוב מתרסקים לפחות פעם אחת. בסיומה של הטיסה עוברים לים המלח לטיסה בוואדיות, ואז למרדף וליירוט של זוג מטוסי מיג-29 - לפני שמגיעים שוב לחדר התדריכים, לתחקור ולהפקת לקחים. בטיסה הבאה כבר יוצאים לפעילות מבצעית בלבנון.

רגב, שהקים את "הטייסת" עם רעייתו אדמית, דאג שהכל יהיה אמיתי לגמרי. טייסי קרב בכירים מלווים את הקבוצות, חיילות ששירתו כמדריכות סימולטורים מבצעות איתם את המשימה. חלק מהמבקרים באים לכמה שעות, חלקם ליום שלם. "אנחנו בוחרים נושא - שיפור תהליכי עבודה, קבלת החלטות, התאוששות מכישלון, מתכנון לביצוע, תרבות התחקיר או מנהיגות - ובו מתמקדים, בדיוק כמו בחיל האוויר", הוא אומר. "לומדים כאן שתהליך עבודה נכון שמאפשר למידה אקטיבית משפר ביצועים גם של הפרט וגם של הצוות - בתכנון ובביצוע".

זה קורה באמצעות חוויית הטיסה הקרבית שהיא יוצאת דופן. מאז נפתחה הטייסת לפני כארבעה חודשים ("עבדנו בקצב מטורף") במתחם הסינמה סיטי בגלילות, עברו בה גם לא מעט אזרחים פרטיים שתמיד חלמו על טיסה. חפלות של ימי הולדת אין כאן ("בכל זאת חיל האוויר"), אבל אירועים חברתיים דווקא כן ("לא מעט חברים שמגיעים כדי לראות מי יותר טוב").

רגב מתכנן לקיים בחודש הבא שחזור כמעט מלא של תקיפת הכור בעיראק, בהשתתפות 7 אנשי הצוות שנותרו בחיים ("אני רוצה שזה יקרה ב־1 בפברואר, יום נפילתו של אילן רמון שהיה הטייס השמיני"). השלב הבא יהיה שחזור של מבצע אחר, שבו השתתף בעצמו.

רגב, שעדיין משרת במילואים, אומר שמבצעים כאלה עשויים להידרש גם בעתיד. לא רק מול תוכנית הגרעין האיראנית, שכרגע מוקפאת, אלא למשל במקרה שסוללות S-300 יופעלו נגד מטוסי חיל האוויר. "אני מקווה שזה לא יקרה, למרות שכל האירוע הזה נראה כמו משהו שלא ייגמר טוב", הוא מזהיר. "הרי אם נמשיך לתקוף, הרוסים יואשמו שהם לא עוצרים אותנו, ואם הם ינסו לעצור - ניאלץ להשמיד את הסוללות וזה ילבין את פניהם. עדיף שזה לא היה קורה".

ועד כמה זה יגביל את חיל האוויר? "זה יסבך את הפעילות ויהיה יותר מסוכן ומאתגר, אבל זה חלק מהמלחמה. הם לומדים, ואנחנו לומדים כדי שנמשיך לנצח. זה בדיוק מה שאנחנו מלמדים כאן ב'טייסת'". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו