"בראשית התקופה שבה צצה הנטייה בקרב הבדווים לרכישת קרקעות, היו תופסים קרקעות לעצמם. קרקעות אלה לא היו מבקשים מהממשלה וגם לא היו קונים אותן מבעליהן, אלא כל חזק ואלים יכול היה לתפוס לעצמו קרקעות - אחת היא אם שייח' הוא או בן דלת העם. כיצד? יוצא בדווי לשטח קרקע שנשא חן בעיניו, ומראה לנוכחים את השטח שמשך לרשותו ואומר: זו אדמתי".
דברים אלו כתב עארף אל-עארף, מושל נפת באר שבע בשנות ה-30 של המאה הקודמת. אל-עארף התפרסם כשערך את ראשון העיתונים הערביים-לאומיים בארץ ישראל בשם "סוריה הדרומית", שבו קרא להתנגד להצהרת בלפור בזמן אמת. במאורעות ופרעות 1920-1919 הסית אל־עארף את הקהל: "אם לא נשתמש בכוח נגד הציונים ונגד היהודים, לעולם לא ניפטר מהם". הבריטים שפטו את אל־עארף על הסתה, אך הוא נמלט מגזר הדין לסוריה יחד עם אמין אל־חוסייני. כל זה כדי להבהיר שאל־עארף היה רחוק מלהיות ציוני, או בעל רצון מיוחד לתמוך בייהוד הנגב. אך כמושל נפת באר שבע וכהיסטוריון, אל־עארף כתב שני ספרים על החברה הבדואית שמבהירים כיצד התנהלו הדברים גם לפני מאה שנה.
אגב, אם שירתם בצה"ל עד שנת 2000 והגעתם לפיקוד דרום בבאר שבע, סביר להניח שביקרתם בביתו של אל־עארף פעמים רבות. בעיוות הגורל, הפך ביתו בפינת הרחובות הרצל והעצמאות לשק"ם.
תהום פעורה בין שני צדדים
הציטוט של אל-עארף מופע בספרו החדש של מאיר דויטש, "בדואיסטן" (הוצאת סלע מאיר). דויטש משמש מנכ"ל תנועת רגבים, שמטרתה המוצהרת היא ״קביעת סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע, סביבה וזכויות אדם". כך שהספר נחשד מיידית כמניפסט מוטה פוליטית, מהסוג שבו ידועים העלילה, מוסר ההשכל והסופה שתתרחש, עוד בטרם קראתם מילה. אך לא זה המקרה: כאן התוכן רחוק מאוד ממה שעשוי להתפרש מכריכת הספר. מדובר בספר שמאתגר את קווי החלוקה הפוליטיים, והוא בגדר קריאת חובה לכל מי שרוצה להבין מאיזו סביבה צמח המרצח.
הרבה נכתב על החברה הבדואית, בהיבטים שונים. אולם "בדואיסטן" חורג מעמדת המחקר האקדמי המרוחק או מתגובות הטוקבקיסט הנרעש. דויטש מציג מבט מורכב, מפתיע ואמיץ לפרקים, על שלל הבעיות והאתגרים בשילוב החברה הבדואית בתוך החברה הישראלית בכל המישורים: מבחינה היסטורית, פוליטית, מנהלית, לאומית ותרבותית. גם אם לא תסכימו איתו, קשה לחלוק על העובדות שהוא מביא. דויטש מחייך בלאות, הוא כבר מורגל שחושדים בו.
"אני מציע לנתק את הקשר החונק בין הסדרת הקרקעות להסדרת האוכלוסייה, כלומר ליישב את הפזורה על אדמות שאינן בסכסוך; יישוב בדואים על קרקע שנמצאת בתביעת בעלות - לא יצליח"
"כל הפעילות שלנו היא כדי להגיע לפתרון, המטרה שלנו היא לשנות מדיניות. הבעיה היא שבנגב מאוד קשה לשנות מדיניות, כי אין מדיניות לשנות. מדינת ישראל לא אמרה אף פעם - זה מה שצריך לעשות, 40-30 שנה קדימה, מה יהיה כאן, ואיך יהיה כאן".
אנו נוסעים בכביש הראשי של העיירה לקיה, מצד אחד גירלנדות מהבהבות בחלונות ראווה, לצד הערבית־עברית שמתנוססת מעל חנויות מחשוב ותקשורת, בגדים לשמחות, והלהיט הנוכחי בקולינריה הבדואית - אוכל מקסיקני. אלא שבצד השני של הכביש, עולם אחר.
"זה ההבדל" מצביע דויטש, "בשני הצדדים יש תשתיות ומדרכות אקרשטיין, אבל צד אחד מצליח ובצד השני חורבן. צד ימין זה האזור המוסדר והצד השמאלי זה אזור של תביעות בעלות על הקרקע. הרחוב הזה הוא מיקרו־קוסמוס של הבעיה הכרוכה בשילוב ההסדרה של היישובים הבדואיים יחד עם תביעת הקרקעות. דוגמה מובהקת לאיך שהמדינה יודעת להביא את האוכל עד הצלחת, אבל היא לא יודעת להאכיל. חשוב לי להבהיר, אני לא בא להפיל אשמה על קבוצה זו או אחרת. זו לא אשמת הבדואים או המדינה, שניהם התנהלו לא נכון, אבל בסוף המצב כיום הוא פועל יוצא של ההתנהלות הזו".
אתה נזהר בלשונך מלדבר פוליטית, אבל ערן דורון, ראש מועצת רמת נגב, שרחוק מלהיות מזוהה עם הימין, אמר לי שאם לא נעבוד על פתרון עכשיו, אנחנו נצטרך להתכונן למלחמה.
"אנשים חושבים שאני גזען אבל אני לא. אנחנו מנסים לשנות את התודעה וההבנה של מה זה בדואי. כשאתה אומר לרוב האנשים - בדואי, הם חושבים גמל, אוהל, פיתה ותה, ובזה זה נגמר. הסיורים שאנחנו מעבירים מנסים לשנות את זה. להראות לאנשים שהמציאות בשטח רחוקה מאוד מהדימוי שלה".
ומה הדימוי הנכון מבחינתך כיום?
"אלפי מבני קבע, רכב, צלחת לוויין וערימות של פסולת".
אפס הקשבה לצרכים
לכאורה כולם יודעים על מה הסכסוך - קרקע, אך דויטש מבהיר את מורכבות העניין. "הבדואים נדדו הנה סביב שנת 1700. כמו שקורה באוכלוסיות של נוודים, היו חיכוכים בין השבטים. כדי למנוע סכסוכים יצר השלטון העות'מאני מפת גבולות שלשבטים היה אסור לחצות. כיום המפה הזו משמשת ההוכחה המרכזית של הבדואים לבעלות על שטחים בנגב. אבל הקושאנים הכי גדולים שנתנו אז היו על 100 דונם, לפי המפה מדובר במאות אלפי דונמים לכל שבט, ברור לחלוטין שזו אינה מפת בעלות, וכך גם קבע בית המשפט הישראלי לאורך השנים.
"מעבר לכך, השלטון העות'מאני דרש מהם לעשות רישום לקרקעות שלהם, אבל הבדואים סירבו. הם לא רצו לשלם מס או להתגייס לצבא העות'מאני, מבחינתם להיות נוודים זה לזוז מתחת לרדאר השלטון. התוצאה היא שאין להם קושאנים על השטח. אתה יכול להשוות את מצב הבדואים לערביי הצפון שרשמו את הקרקעות על שמם, שילמו מס והם בעלי הקרקעות. בצפון רובם גם יודעים עברית, חלקם מתגייסים לצה״ל, הם מערביים יותר ואין פוליגמיה. תהליך הישראליזציה שלהם שונה לחלוטין מהדרום.
"לאחר מלחמת העצמאות המדינה רצתה שלכל אזרח תהיה כתובת כדי לקבל את השירותים שמגיעים לו ולעמוד בחובותיו. אלא ש־11 אלף הבדואים דאז לא ממש גרו ביישובים. אוהל, ועוד קילומטר עוד אוהל. המדינה ריכזה את הבדואים באזור הסייג, במשולש שבין באר שבע, דימונה וערד, והתחילה בתהליך עיור של שבע העיירות, ובהן לקיה ותל שבע. זה היה מהלך נכון אבל עשו שם גם מהלכים מאוד טיפשיים. לא היתה שום התייחסות לצרכים של האוכלוסייה. לדוגמה, בתל שבע לקחו מגרש של 300 מטר וניסו להכניס לשם 50 נפשות על פי המבנה החמולתי".
בשיחות עם צעירים בדואים, הם טענו שיישוב על פי חמולות הוא אחד הגורמים העיקריים להתססה ולהתפרצויות אלימות.
"כן, כל ריב בין שני ילדים בבית ספר יכול להיגמר בקרב יריות. וזו בדיוק הבעיה שבאה לפתור הקמת עיר על־שבטית של הבדואים, האמורה לקום בין להבים לבין הקו הירוק".
אחת הבעיות נוצרה כשביטלו את הממשל הצבאי בשנות ה-60, וחצי מהאוכלוסייה הבדואית באזור הסייג נכנסה לגור בעיירות. בעיקר "העבאדים", המעמד הכי נמוך בחברה הבדואית שהיה ללא שום קרקע. זה החריף את הבעיה, שכן איזה בדואי שמחזיק מעצמו ירצה לגור בשכנות ל"עבאדים"?
"התנועה היא הפוכה - אוכלוסייה שעוברת מהערים אל הפזורה. כדי להמשיך ולהסדיר את המעמד של הקרקעות בנגב, בין 67׳ ל-79׳, מדינת ישראל אמרה לבדואים: 'יאללה בואו, תמלאו טופס על תביעות קרקע כדי שנוכל להסדיר את עניין הקרקעות אחת ולתמיד'. הבדואים מילאו 3,200 תביעות. בית המשפט בדק אותן אחת־אחת, ודחה את התביעות. אין קושאנים, אין הוכחות, אין קייס. אבל מה, יש חוק ישראלי ויש חוק בדואי, ואם בדואי טוען שהאדמה שייכת לו, שום בדואי אחר לא ייכנס לגור עליה, שכן הוא יירצח.
אנחנו משוטטים בשכונות של וילות מפוארות בחורה. כשאני מנסה לצלם את אחת הווילות, מייד מופיע רכב נהוג בידי נער, ובקול שעוד לא התחלף שואל: ״הכל בסדר?״, במעין איום מרומז שנזוז משם
"מדינת ישראל השקיעה הון בפיתוח מגרשים לבנייה ולמגורים של בדואים כבר לפני שנים, והמגרשים עומדים ריקים. מבחינת הבדואי מדובר בקרקע שלו לכל דבר ועניין, ממש לא מזיז לו מה בית המשפט של מדינת ישראל אומר. כדי לפתור את זה, מדינת ישראל נתנה תמריץ לבדואים ש'ויתרו' על הקרקע, מה שנקרא 80-20. עשרים אחוז תחליף בקרקע ושמונים אחוז בכסף".
וזה עבד?
"לא בדיוק. הייתי בוועדת הפנים עם פיני בדש, ראש מועצת עומר, והוא אמר לטאלב א־סאנע, 'יש לך תביעת בעלות, בית המשפט קבע - אדמת מדינה, לא נתתם לאף אחד להיכנס, הלכתם וחתמתם על 20 - 80, קיבלתם קרקע, קיבלתם כסף, ואתם עדיין לא מאפשרים לאף אחד להיכנס?' וא-סאנע ענה לו: 'זה דוד שלי מג׳נון, הוא לא נותן לאף אחד להיכנס'. צריך להבין, אנחנו יכולים לשחק בכאילו ונדמה לי עד מחר, אבל אם בעבר היו 3,200 תביעות על הקרקע - כיום קיימות כ־36 אלף תביעות בעלות! וזה לא נגמר בזה: הבדואים סוחרים בתביעות הבעלות על השטח כמו באופציות עתידיות. אזור כזה נמכר לאחרונה ב-70 מיליון שקלים! לכן אני אומר - אין מה לעשות, המצב הזה לא פתיר. התובנה הזאת היא אחד הדברים המרכזיים שאנחנו מנסים לקדם. אתה יכול לבנות על השטחים האלו כבישים, להקים פה יישוב יהודי, לעשות הכל, אבל ליישב בדואים על קרקע שנמצאת בתביעת בעלות - לא תצליח".
מחליטים לא להחליט
אחד הפרקים הקשים בספר מראה כיצד חוסר במדיניות הוביל ליצירתן של שתי מערכות חוק נפרדות לבדואים וליהודים. למשל, הסיפור הלא ייאמן על גורלן של אדמות נגב שנקנו בידי יהודים, ובדואים פלשו לתוכן. בשנות ה-30 של המאה שעברה, רכש שלמה איסמעילוף 150 דונם בנגב. שבט בדואים מעזה התיישב על אדמותיו. אף על פי שאין שום מחלוקת שהאדמה שייכת ליורשי איסמעילוף, כמעט 100 שנה לאחר רכישתה - בזכות גרירת הרגליים של המדינה ובחסות בית המשפט העליון - יורשיו החוקיים של איסמעילוף עדיין לא מצליחים לפנות מאדמתם את הפולשים. אם אתם מחפשים פרק נוסף בעלילות ישראחלם, תמצאו אותו כאן.
"זה מקרה הזוי שבעלים מבקש מהמדינה לאכוף את חוקיה של המדינה, והמדינה פשוט מתעלמת ומסרבת", אומר דויטש, "ויותר מזה, בית המשפט מחליט שהוא מאפשר את ההשתלטות! בפעם הראשונה בית המשפט דחה את העתירה כי המדינה אמרה שהיא בתהליכי הסדרה, וכשהמדינה הודיעה שהיא לא מתכוונת להסדיר, בית המשפט אמר שהם מחליטים לא להתערב ושאולי יום אחד הבעיה תיפתר. הזוי ככל שזה יישמע, בית המשפט הפקיר את זכויות הקניין של בעלי הקרקע, ואין לי איך להסביר את העניין, כנראה שיש דברים שגם שופטי בג״ץ מחליטים שגדול עליהם להתעסק איתם".
בניגוד למצקצקי מקלדת, דויטש הוא איש שטח מובהק. הוא מכיר את היישובים הבדואיים ברמת הווייז, ויודע היכן ממוקמת כל תחנת דלק פיראטית, והיכן גופת הגמל שיד אלמונית חתכה לו את האוזן עם הצ׳יפ שמזהה את בעליו. אנחנו משוטטים בשכונות של וילות מפוארות בחורה, ומהרגע שאנחנו חורגים מהכביש הראשי ומביטים פנימה, המתח כלפינו עולה. כשאני מנסה לצלם את אחת הווילות או את דויטש, מייד מופיע רכב שטח או טרקטורון נהוג בידי נער, ובקול שעוד לא התחלף שואל ״הכל בסדר?״, כמעין איום מרומז שנזוז משם.
נעים הליכות, דויטש מפרק את המצב בעדינות, אולם בשלב מסוים מתברר שהאירוח הבדואי נועד עבור מי שמסתפק במצגות אוהל וגמל ייצוגיים. נוכחותנו אינה רצויה. אנו עולים על מטוס כדי לראות מלמעלה את מה שמסתתר למטה. מודה, לא חשבתי שאופתע, אך כשאנו עוברים מעל לצומת שוקת ומביטים מזרחה לכיוון ערד - מתבהרת טענתו של דויטש במלואה. "יש את האמירה הזו שכל מה שצריך לעשות זה 'להסדיר רק 45 יישובים' ואז הכל יסתדר, ואני רוצה שתגיד לי אתה, איפה כל יישוב פה מתחיל ואיפה הוא נגמר? גם הבדואים לא יודעים". המבט מלמעלה חושף שמה שפעם נקרא הפזורה כבר מזמן אינו איים פזורים במדבר. על פני הגבעות ובתוך הוואדיות הנסתרות מתגלה רצף עד קצה האופק של בתים וקבוצות בתים. וזה לא מקרי. "אין עוד אירוע כזה בעולם", אומר דויטש, "אוכלוסייה שמכפילה את עצמה כל 20 שנה".
"בדואיסטן" עוסק לא מעט בדמוגרפיה הבדואית וחושף את השיטה להכשרת הפוליגמיה שבה נשים מגורשות לכאורה, בית הדין השרעי גוזר על הבעלים מזונות מגוחכים של מאות שקלים בודדים, ושאר פרנסתה ופרנסת הילדים נופלת על הביטוח הלאומי. מאחר שהנשים הבדואיות כבר לא מוכנות לתפקד כ"האישה השנייה", נוצר יבוא של נשים מאזור דרום הר חברון ומעזה. הדבר העמיק את התודעה הלאומית-פלשתינית של הבדואים וגורר הקצנה הדתית, המתבטאת בריבוי המסגדים, שעל כולם מתנוסס העתק של כיפת הסלע.
לשינוי המתחולל בדור העתיד נחשפתי לפני שנה באירוע שארגנו אנשי פרויקט ואדי עתיר, מול חורה. המפגש ביקש לחזק את הקשרים בין בדואים ליהודים בנגב, לאחר מבצע שומר החומות. לצערי הייתי אחד היהודים היחידים באירוע, אך פגשתי שם סוכני שינוי רבים מהחברה הבדואית, שמדי יום עושים רבות לקדם שינוי עומק חשוב ונכון בין החברה הבדואית והחברה היהודית בנגב. עם זאת, בין בובות פנדה ענקיות וסדנאות רקמה היה קשה לראות שבפינת הקעקועים לילדים היה מונח דגל פלשתין.
לעיתים זה מרגיש ש"בדואיסטן" קצת מטיף למטיפים. מי שמחפש את הרעות החולות של החברה הבדואית - ימצא במה להיאחז, אבל עשוי לפספס את מורכבות העניין והחידוש. במקום שבו רבים וטובים התייאשו, דויטש דווקא אופטימי. הוא מציע תוכנית לשילוב החברה הבדואית בישראל: לנתק את הקשר החונק בין הסדרת הקרקעות להסדרת האוכלוסייה - ליישב את הפזורה על אדמות שאינן בסכסוך. אם זה נראה כפתרון הזוי, תחשבו שנית. לאחרונה פנה ראש מועצת לקיה לדויטש כדי לשמוע את דעתו על תוכניות הרחבת היישוב. בחברה הישראלית והבדואית מתחוללים שינויים פנימיים ויש לא מעט סוכני שינוי שבונים גשרים מהוססים מעל ים החשדנות.
"שמעתי שהולכים להקים פלוגת משילות, והולכים להעביר תקציב גדול לטובת הנגב. זה טוב שמתייחסים לבעיה, אבל כל עוד אין תוכנית־על ואין מתווה מדיניות שאומר לאן אנחנו רוצים להגיע ואיך אנחנו רוצים שהנגב ייראה ב־2050 - זה פשוט לזרוע חול בחול ולצפות שיצמח שם משהו".
