הנושא האחרון שעליו מוכנה לדבר בימים אלה הסופרת הבלארוסית סבטלנה אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2015, הוא דווקא ספרות. ממקום גלותה בגרמניה היא בוחנת את האירועים הקשים סביב הפלישה הרוסית לאוקראינה וחזרתה של רוסיה לטוטליטריות של העבר הסובייטי, ונחרדת. נחרדת עד כדי כך שהספרות - כל עולמה מאז שהיא זוכרת את עצמה - נדחקת לקרן זווית.
ספריה של אלכסייביץ' (73), שבהם היא היטיבה לתאר באופן ריאליסטי, נוקב וקדורני את זוועות מלחמת העולם השנייה, את המציאות העגומה של בריה"מ ואת הקשיים של הקיום הפוסט־סובייטי, תורגמו לשפות רבות ופורסמו בעשרות מדינות. הם זיכו אותה בפרסים ספרותיים רבים, כולל פרס התאחדות הספרים הגרמנית, פרס מדיסיס הצרפתי ופרס הביקורת הלאומי בארה"ב.
אולם ההוקרה הפורמלית וההילה של סלבריטאית לא סחררו את ראשה של אלכסייביץ'. הן לא האפילו על יכולתה הייחודית לחקור את נבכי הנפש של "הומו סובטיקוס", האדם הסובייטי והפוסט־סובייטי שאינו דומה בעיניה לאדם החי את חייו בחברה אחרת, חופשית מן ההשפעה ההרסנית של העריצות. אלכסייביץ' בטוחה ששורשי המלחמה והעימות הנפרס מול עינינו נטועים בנפש הזאת.
"קיים פיתוי לייחס את כל הבעיה למנהיגים רשעים, בין שזה נשיא רוסיה פוטין או נשיא בלארוס לוקשנקו", היא אומרת בראיון בלעדי ל"ישראל השבוע". "אני לא מפקפקת בתפקיד המנהיג בהיסטוריה, אבל עיקר העניין עמוק יותר. עיקר הבעיה היא שהמסורת הטוטליטרית של הקומוניזם הסובייטי לא מתה. היא הצמיחה אנשים שחיו בתוכה יותר מדי זמן וספגו אותה אל נפשם. הם נהיו לא רק עבדים אלא רומנטיקנים של עבדות. הם עדיין משוכנעים שהעולם הסובייטי הושתת על צדק וחותרים להשיב את ימיו כקדם.
"אנו רואים לנגד עינינו את הקריסה של האימפריה הטוטליטרית. רצינו להאמין שהקומוניזם מת כבר לפני 30 שנים, אבל זאת היתה משאלת לב. בשנות ה־90 היינו נאיביים ודבקנו באמונה שהעם חולל את המהפכה נגד המשטר הסובייטי. שגינו. העם לא התקומם אז נגד הרוע, השינוי הובל רק על ידי קבוצה קטנה של האינטליגנציה, שהתקבצה סביב מנהיג בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב, ונתמך בידי שכבה דקה של אנשים משכילים. עבור העם הסובייטי זה היה שינוי פתאומי מדי, הוא לא קלט, לא הפנים ולא קיבל את התמורות.
"בהמשך העם התרושש, כאשר נכסי ציבור ומשאבי הטבע חולקו בין המקורבים, מה שהטמיע אצלו את ההבנה שכל המעבר מן השיטה הסובייטית לחירות ולדמוקרטיה היה רע. התפיסה הטוטליטרית לא מתה בימים ההם, היא עדיין חיה ובועטת באוקראינה ובקרב האוקראינים. אלה פרפורי ההתנגדות לקריסה והתקפת הנגד של מה שאני מכנה 'האדם האדום', האדם הסובייטי והפוסט־סובייטי שלא נעלם לשום מקום".
חזית מול לוקשנקו
אלכסייביץ' טוענת כי האימפריות נעלמות מהר ממפת העולם, אך השפעתן על התודעה נמשכת עוד דורות. "אחת הגיבורות של ספריי ביטאה זאת טוב מכולם: 'ארצנו כבר איננה, אבל אנחנו, בניה ותוצריה, עודנו כאן'. שליחי התעמולה של פוטין לא בזבזו את 20 השנים האחרונות. בתקופה הזאת הם החזירו לקדמת הבמה את 'האדם האדום', שעכשיו זורע אימה וזעזוע בעולם כולו. לא הערכנו נכון את האיום הזה, והנה התוצאה העגומה לפנינו. בא לי להקיא מחוסר האונים שלנו".
סגנון הכתיבה של אלכסייביץ' אינו שגרתי, ומסתמך על ראיונות ועדויות של אנשים אשר חוו על בשרם את ההתרחשויות הכואבות שהיא מביאה לקורא. חלק מן המבקרים ראו בכך גלישה לעיתונאות על חשבון ערכי הספרות, אבל אלכסייביץ' המשיכה לדבוק בפרוזה התיעודית שכה מזוהה עימה. אם מתנתקים מההיבט האסתטי ובוחנים את תפקיד הספרות בהקשרים רחבים יותר, לכתיבה כזו יש יתרון: בניגוד לסופרים היושבים במרומי מגדל השן, אלכסייביץ' מחוברת לרחשי החברה שהיא מתארת ביצירתה ומדגישה את הנטיות החבויות שלה, מה גם שלעיתים הנטיות האלה כלל לא מתחבאות.
"בשנות ה־90 עבדתי על ספרי 'Secondhand time' ונסעתי ברחבי רוסיה, כדי לראיין אנשים", נזכרת אלכסייביץ' במה שחוותה והבינה כבר לפני שלושה עשורים. "בשובי למוסקבה סיפרתי לחברים ולמכרים: אין קשר בין מה שקורה בעילית המשכילה של מוסקבה לבין מה שמבעבע במעמקי רוסיה. בני שיחי לא רצו להשתכנע. הם העדיפו לחשוב שבבלארוס אחיזת העבר של המסורת הסובייטית אולי באמת חזקה, אך ברוסיה תהליכי השינוי לכיוון של דמוקרטיזציה בלתי הפיכים. איזו טעות זאת היתה. מתברר שניתן להחזיר את הגלגל לאחור. מאז הפלישה של פוטין לאוקראינה, אמצעי התקשורת החופשיים האחרונים שעוד הורשו להתקיים ברוסיה לפני חודש - נסגרו, נחקקו חוקי הצנזורה ובעצם המדינה הזאת הידרדרה שוב לדיקטטורה בלי הסוואה".
אלכסייביץ' נאלצה לעזוב את בלארוס בתחילת סתיו 2020, אחרי שההפגנות למען דמוקרטיה במדינה דוכאו ביד קשה בהוראת הרודן אלכסנדר לוקשנקו. רבבות אנשים נעצרו אז, אף שהמחאה העממית היתה שקטה ולא גלשה לאלימות אפילו כאשר כוחות השיטור הפעילו מול המפגינים אמצעי דיכוי והתעללות אכזריים ביותר.
קולה של אלכסייביץ' לא נדם, היא עמדה לצד המפגינים ולא פחדה להאשים את לוקשנקו בזיוף בחירות ובהשלטת דיקטטורת יחיד. כדי למנוע את מעצרה, דיפלומטים מערביים במינסק שהו בביתה במשך ימים, אבל גם המחווה הזאת לא היתה יכולה להציל את הסופרת, אילו היתה נשארת בארצה. ב־18 החודשים האחרונים אלכסייביץ' מתגוררת בגרמניה, מתגעגעת למולדתה וצופה באימה ובעצב על המתרחש במרחב הפוסט־סובייטי, כר גידולה ומרכז החיים של רוב קוראיה.
בימים שברוסיה של פוטין עוד נשמרו כמה מחירויות הפרט, דווקא לוקשנקו כונה "הרודן האחרון של אירופה". לדעת פרשנים רבים, הצלחתו לשמור על משטרו אפילו כאשר התמיכה הציבורית בו ירדה למספרים חד־ספרתיים - עודדה את פוטין להחניק את השאריות האחרונות של הדמוקרטיה ברוסיה.
"לי עצמי אין הסבר לעובדה שהבלארוסים חיים תחת שלטון רודני כבר עשרות שנים ולא מצליחים להתנער מאחיזתו", מודה אלכסייביץ'. "החיים בדיקטטורה משולים לחיים במחנה ריכוז. אף אם שערי המחנה נופלים פתאום, האסירים שנכלאו בו במשך שנים ארוכות אינם יכולים פשוט להתחיל בחיי חופש. אין להם כישורים לכך, הם אינם יודעים מהי חירות ואיך חיים בה. לא הצלחנו לנצל את ההזדמנות שנפלה לידינו בתקופת ההתעוררות, אחרי שלוקשנקו זייף את הבחירות, וכולם ידעו שהוא הפסיד בהן.
"אני זוכרת את האווירה שאחזה אז בארצי, את רוממות הרוח של המפגינים שיצאו לרחוב בחגיגיות, לבושים בבגדים לבנים, ופרחים בידיהם. נפלנו לאותו פח של נאיביות ואידיאליזם כמו בשנות ה־90, כי מאוד רצינו להאמין שהחירות היא חגיגה, ושהיא תיפול על ראשינו בן רגע, כמעט בלי מאמץ. שגינו באשליה שהטוטליטריות נעלמת בדרכי שלום, ממש התאהבנו בדרכים של גנדי. אני מודה שבעצמי טיפחתי את התקוות שבמאה ה־21 אין מקום למסורת העריצות, והמציאות התנפצה בפנינו".
אידיאולוגיה ריקה
כשהיא נשאלת אם לדעתה עמים מסוימים, כמו הרוסים והבלארוסים, מוותרים בקלות יתרה על חירות - היא משיבה: "אני לא חושבת כך. כמה זמן לקח לגרמנים להתנער ממורשת העריצות שהוטמעה בהם במשך תקופה קצרה יחסית של השלטון הנאצי? אף על פי שהם הובסו ומדינתם נהרסה במלחמת העולם השנייה, הגרמנים החלו להודות בפשעיהם ולהתחרט רק כעבור 30 או 40 שנה של קיום דמוקרטי, של חוקה שעיגנה את עקרונות החירות ושל חיבוק בידי המערב. ואפילו אז הפרידה מן המורשת הטוטליטרית לא היתה קלה עבורם. אסור לשכוח שהאדם הסובייטי חי בתוך מציאות העריצות הרבה יותר זמן מאשר הגרמני".
האם זרעי הבעיה נזרעו כאשר המדינות הפוסט-סובייטיות לא עברו את תהליך הדה־קומוניזציה, לעומת גרמניה שעברה דה־נאציפיקציה?
"פשטני מדי לחשוב שדה־קומוניזציה היתה פותרת את הבעיה. הבעיה עמוקה יותר. אנחנו, תומכי החירות והדמוקרטיה, לא דיברנו אל העם. ניסינו לפעול ולשנות מציאות בלי שתמיד ידענו כיצד לעשות זאת נכון, וויתרנו על הדיאלוג עם העם שלנו. פוטין פעל בשיטה שונה וחכמה יותר - הוא דיבר אל העם. את הכספים העצומים שהוזרמו לרוסיה ב'שנים השמנות' של מחירי נפט וגז גבוהים הוא הפנה לבניית מנגנוני תעמולה ולהתעצמות צבאית. ההשקעה שלו בתעמולה ייצרה את האנשים שתומכים בו היום.
"ערוצי טלוויזיה שואלים את הולכי הרגל בכיכר האדומה אם הם תומכים במהלכים של פוטין ושומעים מקהלה של תשובות "כן". מהיכן צצו האנשים האלה? אלה אנשים שלא מבינים את העבר האפל של מדינתם, ותפיסתם הערכית הוסטה לחלוטין אל עבר הצדקת הרוע. פוטין משגר את צבאו להרוג ולכבוש, אבל אין מאחורי המהלך הזה שום רעיון או צידוק. הוא אפילו לא התאמץ להמציא מטרות ראויות למלחמה. לעומת זאת, האוקראינים מאוחדים סביב רעיון כן ואמיתי - הם מגינים על ארצם".
פוטין מבין את המאוויים האמיתיים של נתיניו טוב יותר מכל תומכי הדמוקרטיה?
"כן. הוא גם יודע כיצד לעורר אצלם את הרגשות השפלים ביותר ולהציף את הצדדים האפלים ביותר בנפשם. יש מנהיגים שיודעים להוציא מעמם את הטוב והנעלה, לסמן מטרות חיוביות ולהוביל חתירה לחירות. ואצלב האוול, המנהיג הראשון של צ'כוסלובקיה הפוסט-קומוניסטית, היה מנהיג כזה. בשונה ממנו פוטין מסמן מטרות שפלות - הרמת קרנה של רוסיה באמצעות הכנעת אחרים - ומוביל אליהן בשיטות ברבריות. כמו כל דיקטטורה, הדיקטטורה של פוטין מאוד פרימיטיבית ביסודה ונסמכת על מורשת בריה"מ, לכן המתרחש כעת מזכיר את מה שקרה בשנות ה־30 של המאה הקודמת. פוטין מנצל את העובדה שבני עמו חונכו על ידי הורים סובייטים, למדו את העולם על פי ספרי לימוד סובייטיים מפי מורים סובייטים. אפילו מי שנולד אחרי התמוטטות בריה"מ גדל אל תוך השעבוד הרעיוני".
כיצד בכל זאת באוקראינה, הסמוכה לרוסיה ובעלת אותה מסורת סובייטית, בתוך שמונה שנים בלבד של חירות נוצר אדם שונה כל כך מן "האדם האדום"?
"לעם באוקראינה יש עבר שונה ומנטליות שונה, וגם עזות המצח של פוטין שיחקה תפקיד. הוא הרי מתיימר להשמיד מדינה שלמה, להכניע עם שלם. למעשה, הוא שולל מהם את הזכות להיקרא עם, כפי שהוא שולל אותה מבלארוס שלי. אני חשה שאת אוקראינה הוא שונא ברמה פיזיולוגית ממש. בזכות האיום החיצוני של פוטין, אזרחי אוקראינה בני לאומים שונים השתחררו מכבלי 'האדם האדום' מהר יותר".
חקר האדם האדום
את מסכימה עם ההערכות הגוברות שהפעם פוטין נגס ביס גדול מדי, שאותו לא יוכל לבלוע?
"אני לא יודעת, הרי אני לא פוליטיקאית ולא יכולה לשרטט תסריטים פוליטיים. אני משערת שזה לא ייגמר מהר, ועוד הרבה מאוד דם יישפך. אני בטוחה בדבר אחד: האוקראינים לא ייכנעו. חיוני שהעולם יסייע להם, מכיוון שגם גורלה של בלארוס וגם גורלה של רוסיה עצמה תלויים במה שיקרה עכשיו. אני מקווה שבעולם החופשי קלטו שפוטין מסוכן גם עבורם. רוסיה של פוטין מאותתת שהיא משחקת ב'מזוודת הגרעין' שלה, ונוכח האיום הזה קשה להעמיד פנים ברוגע כאילו דבר לא קורה.
"אני מאוד חוששת שגם בלארוס תיגרר למלחמה באופן פעיל. כבר עכשיו היא מנוצלת על ידי פוטין כדי לתקוף את אוקראינה משטחה, אבל מי יודע אם הוא יסתפק בזה או שמא יכריח את לוקשנקו להפנות את הצבא הבלארוסי נגד האוקראינים וממש לירות בהם. לבלארוסים אין שנאה כלפי האוקראינים, אלה אחינו ואחיותינו. בקרב הקצונה של הצבא הבלארוסי יש התמרמרות ודיבורים על סירוב פקודה אם יקבלו הוראה לירות באוקראינים. נולדתי לאבא בלארוסי ולאמא אוקראינית, וכמוני יש מיליונים. במי הם צריכים לירות?"
מה תפקידם של עמיתייך הסופרים?
"נוטים להפריז בכוחה של האמנות. ייתכן שבלעדיה האדם היה אף גרוע יותר, ועם זאת צריך להתעטף בצניעות כאשר מדברים על יכולתו של סופר או אמן אחר להשפיע. הסופר יכול לעשות רק את מה שהוא יודע: להרהר, לחשוב, לחקור ולכתוב. הקדשתי כ־40 שנות חיי למטרה הזאת. חמשת ספריי העיקריים הם ניסיון לחקור את האדם שנפגע מן 'הרעיון האדום': כיצד חשבנו שאנו יוצאים אט־אט מבור הטוטליטריות, וכיצד כשלנו בדרך החוצה מן הבור.
"אני עובדת על ספר שיתמקד בניסיון הכושל של בלארוס להשתחרר מלוקשנקו ובתהליכים שהובילו להתקפה הרוסית על אוקראינה, אבל החיים כותבים את הסיפור מהר יותר מכל סופר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו