בדרך למלחמת עולם שלישית? זה התרחיש שחייבים להיזהר ממנו

בשיא המשבר המלחמתי בין אוקראינה לרוסיה, פרופ' גדי היימן, יוצא בספר חדש "פחד, חרטה ומשאלת לב" ובו בוחן מדוע מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה • היימן: "נחרד מהמחשבה שפוטין ישתמש בישראל ככלי שרת, דווקא כדי להעמיק את המלחמה, ואבוי לנו אם נהיה בפוזיציה הזו"

פרופ' גדי היימן, צילום: יהושע יוסף

פרופ' גדי היימן, בשיא המשבר המלחמתי בין אוקראינה לרוסיה, יוצא ספרך החדש "פחד, חרטה ומשאלת לב" (דביר, סדרת הקיפוד והשועל), ובו אתה בוחן מדוע מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה. התשובה, באופן מפתיע, קשורה לא אחת גם לרגש.

פוטין פועל מתוך פחד או מגלומניה

"רגשות מיוחסים לרוב לתחום הפרט, אבל גיליתי שלעיתים כעס עלול להוביל לקטל של מאות אלפים, משאלת לב מובילה מנהיגים להימורים לא רציונליים, וחרטה מדרדרת אימפריות. העיסוק שלי בתחום התחיל כשזיהינו, ד"ר עודד לוונהיים ואני, כי ביחסים הבינלאומיים רבות מההחלטות מונעות מרגש הנקמה. מה שלכד אותנו בזמנו היה מלחמת לבנון השנייה.

"סברנו שהממשלה הישראלית פעלה מנקמנות מסוימת, כלומר רצון להיפרע מחיזבאללה על העוול שעשה לנו, על הפעולות שביצע נגדנו - למשל תקיפת חיזבאללה באזור הגבול עם לבנון, חטיפת שני חיילי צה"ל והרג שלושה מהם. גם במהלך המלחמה ניתן היה לשייך אלמנטים רבים לנושא הפעולה הנקמנית - כך למשל, ההתעקשות לכבוש את בינת ג'בל, 'בירת' חיזבאללה, שבה נשא נסראללה את נאום קורי העכביש המפורסם. המבצע קיבל את השם 'קורי פלדה', אינדיקציה למרכיב הנקמני".

אלא שמנהיגים לא יודו, או לא יכירו באופן מודע, בכך שהמניע שלהם רגשי. ואז ניתקל בשימוש ברציונליזציה מדינית: לא נקמה, אלא "חידוש ההרתעה".

"הרטוריקה היא אכן, לא אחת, של הרתעה. המעניין הוא שעד לפני 20 שנים זה לא היה עולה על הדעת, לפחות במחקר האקדמי. הסברה היתה שמדינות מנווטות על פי שיקולים פרגמטיים, 'ריאל פוליטיק', מפלצות קרות ומחושבות, ורגשות שייכים לתחום אחר. אבל רגשות כן מחלחלים ויש להם מקום ותפקיד בקבלת החלטות, בכל מיני דרכים".
בספר אתה לוקח שלושה רגשות - פחד, חרטה ומשאלת לב - ומנסה לנתח לפיהם אירועים בינלאומיים, בדגש על מלחמות, כאמור. פחד, למשל, הוביל את גרמניה להצית מלחמה ב־1914, ואת ישראל לפתוח במלחמות מנע ב־56' ו־67': כבודה נרמס באותם ימים, ומדינות ערב הפגינו זלזול גמור בזכויותיה הבינלאומיות.

בינת ג'בייל, צילום: רויטרס

"פחד הוא אחד הרגשות החזקים והנוכחים ביותר ביחסים בינלאומיים והוא מסביר תופעה נפוצה ומצערת, של מלחמות שפורצות אף על פי שאיש לא רוצה בפריצתן. כך למשל, מלחמת העולם הראשונה נפתחה רבות בגלל דילמת הביטחון - התעצמות של מדינה אחת מובילה עוד ועוד מדינות להתחמש, וכך נוצרת דינמיקה של מדינות חמושות עד צוואר, שגם מייחסות אחת לשנייה כוונות עוינות, מה שיוצר פחד וכפועל יוצא מכך - מלחמה. זה היה המצב גם במלחמת סואץ וששת הימים".

מנגד, יש לנו את דוגמת משאלת הלב, שהובילה את יפן לתקוף בפרל הארבור. הם הימרו על כל הקופה במטרה לצבור עוצמה אדירה ולהפוך לאחת המעצמות הגדולות בתבל. אבל הרגש הזה שהציף אותה הביא בסוף לנזקים הרי גורל.

"משאלת לב כוללת שני היבטים רגשיים שהתמהיל שלהם יוצר תמריץ למלחמה: שנאת הפסד לצד נטייה מובנית לאופטימיות. כלומר, אנחנו ניצבים מול הפסד ובזכות אותה אופטימיות לוקחים הימור כדי להימנע ממנו. זה מה שקרה להנהגה הגרמנית בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ולהנהגה היפנית בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לשאלתך. יפן עמדה בפני הפסד ממשי במלחמה, ונדרשה להכריע אם להרחיב את האימפריה שלה בדרום־מזרח אסיה למדינות נוספות, ולהסתכן בכך שארה"ב על משאביה העצומים תצטרף למלחמה. התקיפה שלה בפרל הארבור היתה החלטה מטורפת - שנבעה מחוסר רצונה להפסיד את האימפריה שלה, ואופטימיות שהמהלך שלה יצליח, מה שכזכור לא קרה".

עליונות, אידיאולוגיה ורשע

עוד רגש חשוב שאתה מתייחס אליו בספר הוא חרטה. לפי תיאוריית המינימקס, שחקנים יבחרו בחלופה שתמזער את החרטה שהם עלולים לחוש. אבל לא תמיד זה משתלם.
"מקבלי החלטות ישאפו להימנע מחזרה על טראומות לאומיות בעקבות מלחמה, וישנו את המדיניות שלהם ב־180 מעלות לשם כך. הם מיישמים לקחים היסטוריים למקרה החדש, כלומר מקבלים החלטות שהיו נכונות למלחמה האחרונה, אבל לא בהכרח נכונות למלחמה הנוכחית. הם נוהגים כך מתוך חרטה עמוקה שמפעמת בהם ובציבור.

"החרטה יכולה להסביר את פייסנות בריטניה וצרפת ערב מלחמת העולם השנייה, וכן את בדלנות ארה"ב בשנות ה־20 וה־30. אבל לקחי הפייסנות הזאת אפשרו להיטלר להיכנס למלחמת העולם השנייה בתנאים מיטיבים יותר. בהמשך, אוזלת היד שאפשרה להיטלר להתעצם ולקרוא תיגר על העולם, הביאה למדיניות נוקשה של ארה"ב מול ברה"מ בתחילת המלחמה הקרה. ארה"ב ראתה בסטלין כמעין היטלר שיש לבלום ולא לפייס. וזה מה שדחף את הצדדים למלחמה הקרה".

היטלר וסטלין הזכירו לי עוד ממד, שלא מוזכר בספר - שאפתנות, תאוות שררה. מנהיגים רוצים לכבוש לעצמם עוד שטחים, זה אך הגיוני.

פוטין בנט, צילום: אי.פי.אי

"פעמים רבות השאיפה לאימפריאליזם קשורה לתפיסת עליונות של העצמי, ותפיסה של האחר כנחות ממני. נוסף על כך, פעמים רבות בהיסטוריה האימפריאליסטים הגדולים פעלו מתחושת עליונות שנדחפה על ידי אידיאולוגיה, שנותנת גם הרשאה מוסרית למעשים הנוראיים. הדוגמה האולטימטיבית לרשעות ולתאוות השררה היא גרמניה של היטלר".

בהקשר אקטואלי יותר, מה הרגש שמניע את פוטין?

"קשה לענות על השאלה הזאת, ואני גם לא בטוח שפוטין עצמו יכול. עם זאת, יש שתי אסכולות שמפרשות אותו: הראשונה אומרת שהוא מונע מתוך פחד, ומסתכלת על כך שרוסיה נפגעה במאות השנים האחרונות מפולשים, בעיקר ממערב, שניסו לחסלה. גורבצ'וב, למשל, חשש מאוד מהתפשטות נאט"ו מזרחה, התפשטות שהתרחשה בסופו של דבר בתקופת ילצין.

"ב־2004 נרשם שיא חדש כשנאט"ו פרסה חסות על מדינות בלטיות שפעם היו רפובליקות סובייטיות, וב־2008 כבר החלו לדבר על כניסת גאורגיה ואוקראינה לברית נאט"ו. פוטין הביע פעמים רבות מורת רוח מהמגמה הזאת, וכל עוד היה באוקראינה משטר שהיה מקובל עליו אז הפחד לא היה כל כך גדול, אבל כשהוא הוחלף במשטר שפחות עשה כרצון מוסקבה, הפחד גבר. כך, ההתקפה על אוקראינה היא ניסיון לפתור את דילמת הביטחון הזאת, את הפחד הזה, באמצעות פירוז אוקראינה".

מייחסים לפוטין גם שאיפות מגלומניות.

"זו אסכולה אחרת, שלפיה הוא שואף להחזיר את רוסיה לימים שבהם אירופה רעדה ממנה, לימים שבהם היא היתה אחת משתי מעצמות על, שוות מעמד לארה"ב הגדולה. הרי ב־1991 רוסיה איבדה רבים מנכסיה, עם התפוררות בריה"מ. זה גורם לפוטין, שגדל על האתוס של רוסיה הגדולה, מהמעצמות הגדולות ביותר, לרצות להשיב עטרה ליושנה. לפי הפרשנות הזאת, אוקראינה היא רק המנה הראשונה בסעודה שלו".

השאלה מה פוטין רוצה עשויה להכתיב את תגובת המערב?

"בהחלט. אם פוטין מונע מתוך פחד, הלקח הנכון הוא לקח סרייבו, לקחת של פייסנות - כלומר להכיר בחשש הרוסי, וללכת לקראת האינטרסים הביטחוניים הלגיטימיים של רוסיה. אם פוטין מונע מתוך תאוות שררה ויצר התפשטות - אז הלקח של ועידת מינכן הוא הנכון: כלומר אסור לפייס תוקפן. לפי תזה זאת, המלחמה בוא תבוא, לכן עדיף להילחם, ויפה שעה אחת קודם".

חיילים טייוואנים באימון, צילום: אי פי

תקדים מינכן

האם סנקציות כלכליות יובילו את פוטין לסגת לאחור?

"הרקורד הבינלאומי ההיסטורי של סנקציות כלכליות לא נותן הרבה מקום לאופטימיות: אחרי פלישת מוסוליני לאתיופיה ב־1935, הטיל חבר הלאומים, בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיו, עיצומים כלכליים קשים על איטליה, שאמנם הביאו אותה לאבד כשני שלישים מסחר החוץ שלה - אך את אתיופיה היא כבשה, ולבסוף הסנקציות הוסרו.
"אבל כעת, הסנקציות הכלכליות שהוטלו על רוסיה כן יוצרות מצוקה קשה בקרב העם הרוסי, כי מה שחשוב הוא לא מידת העוצמה של הסנקציות, אלא המצב היחסי שהיית בו כאשר נכפו עליך הסנקציות. ועתה, הסנקציות דווקא יכולות להתברר כאפקטיביות בגלל רמת החיים הטובה יחסית של הציבור הרוסי".

בספר אתה דן בשאלה אם רגשות מידבקים. האם הרגש המלחמתי של פוטין עלול להדביק גם מדינות אחרות ולגרום להן לשוש אלי קרב?

"הסכנה היא שמדינות אחרות בעלות יעדים רוויזיוניסטיים ירגישו שהן יכולות להוציא לפועל את המאוויים הכמוסים שלהן. אם הקהילה הבינ"ל תיכשל בבלימת הרוסים, אפשר למצוא את סין שעלולה לומר - 'גם לנו יש עניין קטן שנקרא טייוואן'. הרי סין העממית מעולם לא ויתרה על השאיפה להתאחד מחדש עם טייוואן. כך שהמקרה של רוסיה יכול להוות עבור סין תקדים. מבחינה זו, מלחמת רוסיה־אוקראינה יכולה להוות גורם שמפר את הסדר הבינ"ל".

המתקפה על פרל הארבור, צילום: אי פי

אתה מודאג מאפקט דומינו של קריסה אל תוך מלחמת עולם שלישית?
"מאז 1945 לא פרצה מלחמה בין שתי מעצמות גדולות. לא בכדי מכונה התקופה הזאת 'השלום הארוך'. זה דבר חסר תקדים בהיסטוריה, והשאלה היא מהו ההסבר לכך - ייתכן שטראומת מלחמות העולם, או קיומו של נשק גרעיני. כלומר, מול האפשרות של השמדה טוטאלית, אף יעד מדיני לא מצדיק הסתכנות בחיסול מוחלט, ולכן מעצמות גדולות נזהרו ממצב שבו הן יורות אחת על השנייה. חוקי המשחק האלה עדיין מתקיימים, אף שהמעשה של פוטין תפס את כולם עם פה פעור".

האם הכלל הזה יישמר גם הפעם? בסופו של דבר, זו קונסטרוקציה מנטאלית שבירה.
"אמנם אפשר לדמיין מלחמות קונבנציונליות בין מעצמות גדולות, מבלי לעשות שימוש בנשק גרעיני, אך מצד שני - דווקא משום שדבר כזה לא קרה במשך כ־70 שנים, ייתכן כי אחד הצדדים ינסה לשבור את הכלל הבלתי כתוב הזה.

"ברגע שמעצמות המערב יעריכו שיש אינדיקציות בסגנון תקדים מינכן, ושפוטין רוצה לכבוש עוד מדינות - אז ביגון ובחשש הם יגנו על המדינות הללו, גם במחיר התלקחות של מלחמה, אולי גרעינית. אז התקדים עלול להרדים אותנו, אבל חוקי המשחק המוחלטים כביכול עלולים להישבר בכל רגע".
אסור לנו להיות שאננים.

"נכון, ואסור לנו לחשוב שבגלל שזה לא קרה 70 שנים זה לא יקרה יותר. מחשבה מהסוג הזה עלולה להיות מאוד מסוכנת. גם לפני מלחמת העולם הראשונה חשבו שדבר כזה לא יכול לקרות, והוא קרה. מה שיותר מדאיג אותי זה שפוטין עלול למצוא את עצמו במצב שבו השלטון שלו יתנדנד, והוא עלול לקחת סיכונים שמנהיג לא היה לוקח אם לא היה עומד בפני הפסד. בימים האחרונים עושה רושם שפוטין בונה דיקטטורה חדשה ומחזיר את רוסיה אחורה. יחד עם הסנקציות הכלכליות הכבדות שמטילים על רוסיה, זה יכול ליצור ערעור פנימי על שלטונו, מה שעלול להעמידו בפני בחירות לא פשוטות.
"לפעמים מנהיגים לוקחים הימור כשהם ניצבים בפני איבוד השלטון; קוראים לזה תופעת 'השעיר לעזאזל'. החלטת ארגנטינה לכבוש את איי פוקלנד ב־82', לדוגמה, היא החלטה של מנהיגות שממילא כיסא השלטון שלה היה רעוע".

"להנמיך פרופיל"

בעניין אחר, אתה סבור שמאמצי התיווך של בנט הם לא בדיוק מה שישראל צריכה בימים אלה.

"לדעתי, הממשלה הישראלית עושה טעות. ישראל נמצאת בצד הלא נכון של ההיסטוריה, והעובדה שהיא הולכת בין הטיפות, ולא מתיישרת לגמרי עם שורות המערב - היא בעיה מוסרית מבחינה מסוימת: זה הופך אותה לאחת הבודדות מבין מדינות המערב בעלת עמדה אמביוולנטית כלפי המלחמה. מאוד ברור מה השיקולים הריאל־פוליטיים שמוצבים פה, וייתכן מאוד שממשלת ישראל עושה את הדבר הנכון מבחינה מדינית - אבל הייתי מצפה שתנמיך פרופיל".

מה החשש מבחינתך?

"אני נחרד מהמחשבה שפוטין ישתמש בישראל ככלי שרת, דווקא כדי להעמיק את המלחמה, ואבוי לנו אם נהיה בפוזיציה הזו. העובדה שפוטין מקבל את ניסיונות התיווך ומקדיש זמן לבנט, עשויה להוות עבורו מכשיר שיקל עליו מעט את הלחץ ויאפשר לו להמשיך בתוכניותיו.

"ככלל, ניסיונות התיווך של בנט מלמדים על שינוי מגמה היסטורי - לאורך השנים ישראל נחשבה כמי ששחקניות אחרות ניסו לתפוס ממנה מרחק, והיום היא הפכה לגורם במרכז הבמה. זה אירוני מבחינה היסטורית. אבל לא צריך להשתכר מהיין החדש הזה"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi