"רק שלא ירגישו כמו פליטים"

"נסענו שעות בדרכים, באוטובוסים מלאים בתינוקות ובילדים עזובים שהגורל היכה בהם שנית, שברחו מחלקת האדמה היחידה שהיתה להם. והם אפילו לא בוכים, לא מתלוננים, אולי כי הם רגילים לזה, ואולי כי הם מפחדים מדי". ככה מספרת לי מיכל קסטיאל 35, מורה ומתנדבת בבית היתומים "תקווה" באודסה.

סיפורם של כל אחד מ־200 ילדי בית היתומים היהודי "תקווה" באודסה הוא סיפור מטלטל דיו גם בימי שגרה. מסע חילוצם מן האש באוקראינה הוא סיפור בלתי ייאמן של סבל וקושי, אך גם של גבורה ומסירות יוצאי דופן.

קסטיאל, שליחת משרד החינוך במשך שבע שנים במוסדות "תקווה", בחרה להישאר עם היתומים, אף שניתנה לה האפשרות לחזור לישראל כשהמתיחות בין רוסיה לאוקראינה גברה. יחד עם בעלה אלי, מנהל במוסדות "תקווה", ושתי בנותיה בנות ה־8 וה־12, ליוותה את היתומים בדרך החתחתים.

המבחנים בדרך היו קשים. שבועיים לפני פרוץ המלחמה, ב־13 בפברואר, כפה עליה משרד החינוך לעזוב את אוקראינה יחד עם כל שליחי משרד החינוך שהובהלו ארצה, כפי שתואר בכתבה שפורסמה במוסף זה. קסטיאל שבה לישראל עם משפחתה לשבוע, ובחרה לצאת לחל"ת ממשרד החינוך, הכל כדי להמשיך ללוות את היתומים. ארבעה ימים אחרי חזרתם לאודסה רעמו התותחים. ביום חמישי מרבית אנשי הצוות הישראלים של "תקווה" יצאו למולדובה, עם בוגרי בית היתומים, וילדי בית היתומים שיש להם דרכונים מסודרים. משפחת קסטיאל החליטה להישאר עם היתומים חסרי המסמכים, אלה שהחוק האוקראיני אוסר להוציאם מהמדינה.

ביום חמישי בערב כבר נשמעו פיצוצים עזים סמוך לאחד ממבני בית היתומים. מנהיגי הקהילה, הרב שלמה בקשט והרב רפאל קרוסקל, הבינו שעליהם למלט את הילדים מקו האש. למחרת בבוקר שיירה של שמונה אוטובוסים, עם 200 ילדי בית היתומים, אנשי צוות וחברי קהילה נוספים, יצאה מאודסה. הם נסעו בדרכים הפקוקות והמסוכנות 27 שעות רצוף, כולל בשבת, ועצרו רק כדי לערוך קידוש ולתדלק. עוד ארבע ישראלים ליוו את המסע, הרב בקשט ובתו שירה, הרב קרוסקל וג'רמי פויזן.

שבת בתוך אוטובוס

"הדרך היתה מפחידה, ארוכה, כזו שמקיפה את השעון יותר מפעם אחת", מתארת באוזניי קסטיאל. "תחת אש, ריח של עשן חרוך, עשרות כלי מלחמה - אוקראינים מלמטה ורוסים מלמעלה. טירוף אנושי של אנשים שרק רוצים להציל את החיים שלהם. כבישי אינסוף בארבעה נתיבים הפכו כולם לנתיב אחד, נתיב החיים - המילוט. במלחמת החיים הזאת כל אחד חושב על עצמו, אנשים בייאושם עוזבים את הרכבים ומתחילים לרוץ בגפם, הליכה של שעות ארוכות עד למעברי הגבול. אנחנו רואים את כל זה, כי אי אפשר להסתיר, גם הילדים שאיתנו רואים הכל. הבוגרים רואים וגם מבינים, כי פה אנחנו לא יכולים להגן, לייפות את המציאות מול רעש חזק של מלחמה, הפגזות, מטוסים ואזעקות.

"ובתוך כל הכאוס הזה, שבת נכנסת. דקות ספורות קודם לכן קיבלנו הנחיות ממנהיגי הקהילה איך מכניסים שבת על האוטובוס, ואז רצנו כי היתה אזעקה, נסענו בטירוף, כל השיירה בלי להשאיר שום קבוצה מאחור, כדי להתרחק מאזור הסכנה ואז... נכנסה שבת. כזו קדושה, לא מחוללת, וזה למרות שהאוטובוס נוסע והטלפונים שלנו פתוחים לחירום. אלי הכניס את השבת ב'לכה דודי' וכולם הצטרפו אליו, היתומים הבוגרים והצעירים, בשירה חרישית שהלכה והתחזקה. שרנו ביחד את שירי כניסת השבת ואז... התפרקתי. ישבתי בקדמת האוטובוס כך שאף אחד לא ראה, ואז הדמעות... לא של פחד, אלא של עוצמה, של 'איזה דור חינכנו', של איזה אנשים מורמים הם הבוגרים שלנו, שלא משנה מה ואיך - אנחנו כולם ביחד. למדנו להאמין באלוקים שלא עוזב אף אחד, בכוח שלנו כיהודים מאמינים ובעוצמות הנפש לעבור כל דבר במנהיגות, לא באנדרלמוסיה ובלבול".

שירה לאור נרות

במשך כשבוע שהו הילדים במלון בקרפטים במערב אוקראינה. "חסרות לנו מאה מיטות, אז רכשנו מזרנים", דיווח הרב בקשט בזמן אמת. "גם המזון הולך ואוזל, אז הוצאנו שתי משאיות עם אספקה שהכנו מראש מאודסה ואני מאוד מקווה שהן יצליחו להגיע אלינו בקרוב".

הצוות הישראלי המצומצם, יחד עם הצוות המקומי מאודסה, העסיקו את הילדים, שבהם כ־35 ילדים מתחת לגיל שבע, הקטן ביותר הוא תינוק בן חודשים אחדים. במתחם בקרפטים הם חשו מוגנים יותר מאימת המלחמה, אך התמודדו עם אתגרים לא פשוטים.

"באחד הימים האורות כבו, עלטה מוחלטת, אין מים, אין חשמל, אין חימום וכפור אימים, אין תקשורת כי תשתיות האינטרנט נפלו. אף אחד לא ידע לומר אם התשתיות הופצצו או שישי סיכוי שהתקלה תסודר. אני הולכת בתוך החושך, מחפשת נרות ומחפשת בתוכי רסיסי הומור. אספתי את כולם לחדר האוכל, אלתרנו שמיכות ושרנו. מעגל של ילדים ונערים ומעגל של נערות וילדות. שרנו את 'אלוף העולם בליפול ולקום', 'רק חיפשתי מקום להרגיש בו קצת חום', 'מי שמאמין לא מפחד' ו'כל העולם כולו גשר צר מאוד'. זאת היתה שירה חזקה לאור נרות. הבנות ישבו במעגל צפוף, ראש על כתף, היו שבכו. לא רציתי לנחם במילים, כי אני בעצמי לא ידעתי מה קורה. 24 שעות לאחר מכן החשמל חזר ואיתו החימום, המים והאינטרנט. הילדים יצאו לשחק כדורגל במגרש הענק במתחם. הבנתי שניצחנו גם את זה".

זעם דרך ציור

באחד הימים היתה פשיטה של המשטרה האוקראינית על המתחם, בחיפוש אחר חייבי גיוס בין הגילים 60-17. "נאלצנו להשתמש בדורון, תפילה ותחבולה, כי איך נסביר שאלו לא גברים חסונים לקרב, אלא יתומים שמאחים את פצעי הנפש, שמעולם לא קיבלו הכשרה צבאית?".

מה סיפרתם להורים שלכם שבטח דאגו מאוד?

"שיתפנו רק בפרטים שאפשר להכיל ממרחק ולא להתמוטט. הם חשבו שיצאנו מאוקראינה מוקדם יותר, והבינו מה בדיוק עברנו רק אחרי שהגענו לרומניה. הם מאוד גאים בנו, תומכים ושותפים מלאים".

היו לך ייסורי מצפון על שהכנסתם את הבנות שלכן לתוך כל זה?

"היו לי ועדיין יש לי ייסורי מצפון שאולי הכנסנו אותן למלחמה 'לא לנו', שזה גורל שקצת בחרנו בו והן לא אשמות. לפני שיצאנו אמרתי לבנות שלי שכל אחת תאסוף כמה דברים שחשובים לה. שירי הקטנה לקחה תיק גדול ומילאה אותו בדובים. הסברתי לה שאנחנו יכולים לקחת רק מה שהכרחי ושתבחר רק שני דובים קטנים והיא הסכימה. בשלב מסוים היא הבינה שהדובים שלה בסכנה ושלא בטוח שנוכל לחזור אליהם. היא פרצה בבכי נורא. כשהגענו לקרפטים, עזבתי הכל ומצאתי לה שני דובים ישנים באחד הכפרים. לא היה לי ספק שזאת החובה שלי בתור אמא. עם כל הקושי, הבנות שלי לומדות במסע הזה ערכים יקרים מפז".

מתי הבנת שאתם פליטים?

"הרגע הזה הגיע מהר מאוד, כשהגופייה האחרונה במזוודה נגמרה, כשלבשתי את אותו הבגד ארבעה ימים והוספתי מים לשמפו כדי שיספיק לעוד קצת. יצאנו עם מזוודה אחת כי המקום באוטובוס היה מוגבל".

איך ילדים מצליחים לישון בתנאים כאלה?  

"בכל לילה אני ושירה, בתו של הרב בקשט, שרות שירי ערש וקריאת שמע עם כל אחד מילדי בית היתומים. הסבב מתחיל מוקדם בערב עם התינוקות. אנחנו מחבקות כל אחד ואחת ושרות להם. משם עוברות לקטנטנים, לאמצעיים ולבוגרים. יש לילות שנשארנו עד שתיים בלילה כדי להרגיע נערות בוכות. אין לילה שלא ראינו ילדים שמכסים את הראש מתחת לשמיכה ומתייפחים בבכי. אין לילה שלא נשארנו לחבק, למחות דמעות, להבטיח שנהיה שם בשבילם עד לסוף המסע, שנקנה להם בגדים חדשים, טובים יותר מאלו שהשאירו, שנעשה הכל כדי לעזור לקרובים שלהם לברוח, הכל כדי לנסות להרדים אותם מתוך חיוך.

"באחד הלילה פגשתי בדאשה, נערה חזקה בטבעה, מעט מסוגרת, מתייפחת. אמא שלה האלכוהולוסטית נשארה באוקראינה ולא הייתה מוכנה לצאת, למרות שתחנת דלק 100 מטרים ממנה הופצצה, והכפר עולה בלהבות. הצלחנו ליצור קשר עם האם, ושלחנו אליה צוות שחילץ אותה למקום בטוח יותר".

לצד הקושי, קסטיאל מספרת על הומור בשיחות בין הילדים. מאז ומתמיד בדיחה פנימית בז'רגון בית היתומים היא מענה לשאלה - "איפה אבא שלך?" בתשובה "הלך לקנות לחם", כאשר המשמעות היא "אבא שלי עזב אותנו, ואני לא יודע מי הוא ואיפה הוא". "הבנות התחילו לצחוק ואני איתן, על כך שהפעם גם אבא שלהן וגם אמא שלהן הלכו לקנות לחם גדול במיוחד, ועדיין לא חזרו", מספרת מיכל. "צחקתי איתן בדמעות ושמחתי שהן בחרו לשתף אותי בלי להתבייש. אמרתי להן שאני מעריצה שלהן, שהן גיבורות ואלופות העולם".

במה אתם מעסיקים את הילדים הרחק מהסביבה המוכרת?

"אנחנו עסוקים מסביב לשעון בדאגה לשלומם הרגשי והפיזי. מצאנו במרחק כמה שעות חנות משחקים, אז קנינו את כולה, ומסביב לשעון צבענו, ציירנו, הרכבנו פאזלים וחיברנו חלקים בלגו. הרבה ילדים בנו כלי מלחמה ואוניות. סטסיק, ילד יתום, בלי הורים, מכר או קרוב, ילד קשה לפיצוח שבקושי מדבר, בחר להרכיב לב גדול בצבעי הדגל האוקראיני. אניה, אמנית בחסד, ישבה לידי. היא ציירה את המלחמה ואת סבתא שלה שאין לה לאן לברוח. ילדים בגיל בי"ס שעד לפני רגע דאגו רק ממבחנים, וחייל חמוש שהשתלט על הדף. כך הוציאה הזעם שלה על המלחמה. היא ציירה ובכתה ויותר לא רצתה לדבר, אז רק חיבקתי".

אחרי כשישה ימים בקרפטים, כשהבינו שהמלחמה לא עומדת להסתיים בקרוב, החליטו לצאת מאוקראינה. בהכוונה ובסיוע של אייל סיסו ממשרד החוץ הישראלי, ושל רוני שבתאי, הקונסול הישראלי ברומניה, יצאו שלושה אוטובוסים עם הילדים נעדרי הדרכונים אל מעבר הגבול של אוקראינה־רומניה, במעבר נידח בקרפטים. אל ביקורת הגבול הגיעו כבר בשבע בבוקר ביום חמישי, 3 במארס.הבידוק בצד האוקראיני ובצד הרומני נמשך זמן רב. רק בחצות הלילה אחרון האוטובוסים הצליח להיכנס לרומניה, שהסכימה לקלוט את היתומים.

למרות תשישות הילדים, הם בקושי עצרו לנוח והמשיכו כבר לפנות בוקר במסע שנמשך 30 שעות, עד למקום מבטחים שיכול להכיל את הקבוצה הגדולה, הרחק על שפת הים השחור ברומניה. "הגענו ממש לפני שבת. המלון היה קפוא והיה חסר צוות עובדים, אז הגשנו אוכל בעצמנו - הרב קרוסקל, אלי בעלי ואני. לא היו כלי הגשה אז השתמשנו בכוסות. ערכנו, הגשנו, פינינו, ניקינו בעצמנו. היה קשה, אבל ההרגשה היא אחרת לגמרי, שאנחנו כבר על קרקע בטוחה, שהרעש מהחלון הוא לא של מטוס מלחמה, שאפשר להדליק מוזיקה והמשטרה לא תפשוט לחפש נערים.

"עוד עבודה רבה לפנינו, להחזיר כמה שיותר את הנורמליות שאבדה, לאחד את הקהילה שהתפצלה ופזורה בעוד שני מקומות ברומניה, כי אנחנו המשפחה האחד של השני, לאבזר את הילדים, לדאוג להם לאוכל בשפע, לבגדים חמים, למשחקים, ללימודים. לדאוג להביא לפה ספר, רופא ואפילו מניקוריסטית - לעשות כל דבר כדי להחזיר להם את החיוך לפנים. יש עכשיו נפילת מתח, כי אחרי מסע דחוס כזה, כל מה שאנחנו רוצים זה לשבת ולהירגע, אבל דווקא עכשיו צריך לעבוד בכל הכוח ולשקם אותם הכי מהר שאפשר, רק שלא ירגישו פליטים".

"עוד נחגוג בגדול"

בראיון הקודם עם קסטיאל סיפרה על אולה (שם בדוי), בוגרת בית היתומים שבאה מרקע קשה במיוחד, הצליחה להשתקם וכיום היא סטודנטית למחשבים. אולה תכננה להתחתן בקרוב. כשמשפחת קסטיאל הוחזרה ארצה הודיעה הצעירה שלא תתחתן בשום אופן בלי הליווי לחופה של הזוג קסטיאל, שהם הוריה המאמצים לכל דבר ועניין. "אתמול דיברתי איתה והיא בכתה שהיא לא רוצה להתחתן כפליטה, כששמלת הכלה שלה נשארה באודסה", מספרת מיכל. "היא שבורה ועצובה שהארץ שלה עולה בלהבות, ושהאחיות שלה נשארו בעיר שעכשיו מבוצרת, ושאין לה כלום כרגע. אני איתה, מבינה אותה לגמרי, ואני יודעת שכל הקהילה הזאת תהפוך עולמות לחגוג להם בגדול, ברגע שירגישו מוכנים להינשא".

את מאמינה שעוד תחזרו לאודסה?

"כן. אני לא יודעת מתי ואיך, אבל אני רוצה להאמין שבית הכנסת, בתי היתומים והבתים שלנו לא יהפכו לעיי חורבות. הילדים האלה נולדו שם וזה לא נכון לתלוש אותם בגיל צעיר משפתם ומתרבותם, אלא לתת להם לגדול באוקראינה בתנאים הכי טובים, ואז לקוות שיבחרו בגיל בוגר לבנות את ביתם בישראל, כמו עוד אלף בוגרים שלנו".